דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
21/03/2016
שאר היום עבר עלינו בנעימים. רחצנו בים, שיחקנו מטקות, אכלנו עד להתפקע ונהנינו אחד מחברתו של השני בלי לחשוב יותר מידי על העתיד. בצהרים נכנסנו שוב לאוהל הקטן של דור במטרה המוצהרת של מנוחת צהרים, ואחרי שביצענו אחד בשני את זמננו – מקפידים על שקט מוחלט כי בכל זאת, היו ילדים בסביבה – אפילו ישנו קצת. כשהשמש החלה לשקוע החלנו לקפל את המחנה. דור שלקח איתו הכי פחות מטען היה מוכן ראשון, ואחרי שנפרד מכולם בנימוס העניק לי חיבוק, הוסיף נשיקה על הלחי, הפטיר – נשמר על קשר – סתמי במקצת, ונעלם כלא היה.
"בחור נחמד, אני לא מבין למה הוא מיהר כל כך להסתלק." העיר רוני, ובחן אותי בסקרנות מטרידה.
"עד כמה שאני מבין יש לו כל מיני עניינים שמחכים לו בבית." הסברתי בקרירות, מקווה שרוני יבין את הרמז ויפסיק לחטט.
הוא הבין, "היה נחמד מצידו לעזור לנו, אני מקווה שהוא יגיע בשלום הביתה, ועכשיו…" הוא הניח יד חמימה על כתפי החשופה, "הגיע הזמן לארוז ולהסתלק." התחלנו לקפל את המחנה, מגלים לפליאתנו שהציוד שלנו כאילו הכפיל את נפחו במשך יום כיפור, ואנחנו מתקשים לדחוס אותו חזרה לתאי המטען.
"אני לא מבין, איך זה יכול להיות?" התנשף ברי, פניו אדומות ממאמץ, "בבית הכל נכנס לאוטו בלי בעיות, ומשום מה עכשיו…" הוא הטיל את כל כובד משקלו על האוהל הסובייטי הסרבן, "כנס כבר, יא בולפס!" רטן.
"זו לא אשמת האוהל שלא קיפלת אותו כמו שצריך." ביאר לו יבגני בנחת.
"אין מצב שאני פותח אותו שוב." זעם ברי, והוסיף עוד דחיפה. האוהל נכנע סוף סוף ונדחס פנימה, וברי סגר באנחה את תא המטען, ניגב את מצחו המיוזע, ועזר לסיימון להטעין את הצידנית המתפקעת שלו למכוניתו. "למה הדבר הזה כבד כל כך?" התלונן, "לא אכלנו את כל האוכל שהבאת?"
"כן, אבל הילדים אספו קצת צדפים ואבנים." התנצל סיימון.
"קצת? אני מקווה שהם השאירו משהו גם לשנה הבאה, אוי, החכות! שכחנו את החכות."
"חמי, די, תרגיע. למה אתה לחוץ כל כך? הכל יהיה בסדר." שמר יבגני על שלוותו. "רענן ישב מאחורה עם החכות ויחזיק אותן, נכון שלא אכפת לך לתת את המושב הקדמי לסטפן, רענן?"
"אההה… מה, סטפן נוסע איתנו?" הופתעתי.
"כן." פסק יבגני בסמכותיות, אחז במרפקו של סטפן והושיב אותו במכוניתו, "תיכנס למכונית." פקד עלי, "שב בקצה, הנה, תחזיק את החכות."
הצטמצמתי בצד, מפנה מקום לחכות, לגוץ העייף והרטוב שקפץ פנימה אחרי, ולשקית מלאה מגבות לחות שלא נמצא לה מקום בתא המטען, ותוך כדי כך קלטתי את ברי תוקע ביבגני מבט גינוי נוקב. יבגני משך קלות בכתפיו והבליע רבע חיוך שחצני, הזכיר לי ולסטפן לחגור את עצמנו, נכנס למכונית, התניע ויצא לדרך, ושאר המכוניות מקרטעות בעקבותיו על כביש הכורכר בואכה הכביש הראשי. "בילית יפה רענן?" שאל יבגני כשעלינו סוף סוף על כביש סלול.
"כן, מאוד."
"נדמה לי שהבחורצ'יק הזה שעזר לנו עם האוהל בילה גם יפה מאוד." קרץ לי יבגני דרך המראה.
"אני מקווה ככה, אבל יש לו חבר, הם אפילו גרים יחד."
"אז למה הוא לא בא איתו?"
"לא יודע בדיוק, יש שם איזה תסבוכת משפחתית." התפתלתי על מושבי, מנסה לשווא למצוא תנוחה נוחה יותר, "איפה אתה מוריד את סטפן?"
"בבית. גם לסטפן היו כמה סיבוכים משפחתיים ולכן הוא עובר לגור אצלי."
"באמת?" הופתעתי, "חשבתי שאתה מעדיף לגור לבד?"
"בעיקרון כן, אבל תמיד יש מקרים יוצאים מהכלל."
"אהה… וואלה? טוב, אז אהה… שיהיה לכם בהצלחה."
"תודה רענן." השיב סטפן במתיקות, "אני מקווה שנוח לך שם מאחורה."
"אני מסתדר." השבתי, מתאמץ להיות אדיב, אבל זה לא היה קל – גוץ כלב גדול שמעדיף לשכב פשוט רגליים, וכשהוא רטוב הוא די מסריח, והחכות הארורות הללו…
נסיעת הבלהות הסתיימה אחרי חצי שעה ארוכה כאורך הגלות, ומזמן לא שמחתי כל כך לראות את הכניסה לרחוב הקטן והשקט בו גרתי. סירבתי בנימוס להצעתו של יבגני לקחת אותי עד הבית בטענה שהליכה קצרה תעזור לגוץ לנער מעליו את החול, והשתחלתי בשמחה ממכוניתו של יבגני משאיר אחרי כתם רטיבות חולי על הריפוד. "היה ממש כיף, אבל מעייף מאוד, אני מת לנוח, חבל שבילוי בים גורר אחריו כל כך הרבה עבודת סידור וניקיון." פיהק ברי תוך כדי שטיפת הצידנית.
"אתה לא חייב לנקות הכל עכשיו, הבלגן לא יברח אם תלך לנוח ותטפל בו מחר." רטן רוני במורת רוח, ותלה בגדי ים על המעקה.
"שטפת אותם קודם?" תקע בו ברי מבט חשדני.
"כן, יא פולנייה מתעלקת! איך יצאת כזה חולה ניקיון?"
"איך יצאת כזה ברדקיסט עצלן?" השיב לו ברי כגמולו.
"תפסיקו כבר להתווכח ותשטפו את לונה מהחול." פקדה עליהם אירה.
"אני אשטוף אותה יחד עם גוץ." התנדבתי בפזיזות, מגלה שהכלבים שרחצו בהנאה כה רבה בים מסרבים לעמוד בשקט ולהניח לי לשטוף מהם את החול. היה עלי לקשור אותם למעקה הפטיו כדי שלא יברחו. אחרי שהם התנערו היטב מהמים, מרטיבים אותי, התרתי אותם, וכמובן שהם דהרו לגינה וכמו להכעיס התפלשו במרץ באדמה, חוזרים להיות מטונפים. כמובן שרתחתי מכעס, אבל נמרוד חשב שזה מצחיק מאוד, ואפילו ברי ורוני הבליעו חיוך למראה תסכולי.
"עזוב אותם, הם יהיו בסדר גמור, קצת בוץ עוד לא הזיק לאף אחד." ניחם אותי ברי בטוב לב, "אולי תלך להתקלח ולנוח קצת רענן? אתה נראה מותש וגם קצת שרוף, רוצה משחת אלוורה?"
"כן, תודה." השבתי, ומיד אחרי שהתקלחתי התיישבתי על הספה והנחתי לרוני למרוח את כתפי החרוכות מהשמש במשחה הירקרקה, המרגיעה.
"אף פעם לא נהניתי כל כך מיום כיפור, היה יום ממש כייפי, מאוד יפה מצידכם שלקחתם אותי, אתם ממש כמו משפחה בשבילי." השתפכתי.
רוני חייך, וגילה לי שעד לפני שנה הוא היה מתחרפן קצת לקראת יום כיפור, ומניח לחינוך הדתי שלו להעכיר את מצב רוחו ולשבש את הקשר עם ברי, אבל השנה, תודה לאל, הוא השתחרר מהשטויות הדתיות האלה, ואז פרץ בצחוק בגלל הסתירה שבדבריו, והחל להבריג חזרה את המכסה של שפופרת האלוורה, ופתאום קפא במקומו, עיניו השחורות היפות התעגלו, ופניו הצרות, מלאות ההבעה, נמלאו פליאה, "נזכרתי!" צעק בהתלהבות, "עכשיו אני יודע מאיפה אני מכיר אותו."
"מכיר את מי?" הציץ ברי מהמטבח, "על מה אתה מדבר כושי?"
"על הכוסון הזה של יבגני, איך קוראים לו?"
"סטפן." אמר ברי, והצליח לצקת לתוך ההברות הספורות הללו הסתייגות צדקנית זועפת שכלל לא הייתה אופיינית לאופיו הנוח והסבלני.
"כן, סטפן, נכון שהוא ממש מזכיר את מישה המסכן? רזה כזה עם אותם תלתלים בלונדיניים ואותן עיניים כחולות."
"כן, הוא בדיוק אותו טיפוס." הסכים ברי ביובש.
"נו, די כבר להיות פולנייה קנאית כזו, הגיע הזמן שתתגבר עליו." התלהט רוני.
"התגברתי עליו מזמן."
"כן, ממש… לפעמים אתה כזה אובססיבי שרגא." התרעם רוני.
"אני לא רונן, תפסיק להציק לי, במה בדיוק נזכרת?"
"נזכרתי איפה ראיתי אותו קודם, זה הציק לי כל היום, חשבתי שרק נדמה לי כי הסטפן הזה נראה כמו אחיו הצעיר של מישה המסכן, אבל בדיוק כשסגרתי את האלוורה נזכרתי פתאום איפה ראיתי קודם את הפרצוף היפיופי שלו, באתר של נערי ליווי."
"נערי ליווי…" אמר ברי לאיטו, ושלח מבט זהיר לעבר חדר השינה של נמרוד שם עסקה אורה בתהליך הסבוך של השכבתו לישון, בעוד אירה משמשת כעוזרת בטקס המורכב והעדין של הרדמת יורש העצר, כמו שכינו אותו הוריו בבדיחות הדעת. "אתה חושב שיבגני שילם לו כדי ש… לא, אני לא מאמין."
"למה לא?" התרתח רוני.
"כי לא, כי זה לא מתאים ליבגני." התעקש ברי חרש.
"בחייך, אל תהיה ילד, יבגני אוהב אותם צעירים ויפים, ובגילו ברור שהוא צריך לשלם על התענוג. אני יודע שכואב לך שהוא מוכן לבזבז כסף על מה שאתה מוכן לתת לו חינם, אבל…"
ברי קם בפתאומיות ממקומו ונעמד מול בן זוגו, מתנשא מעליו, מגודל ומאיים לפתע. "זה מספיק רונן." לחש, פיו הפך לקו נחוש ומרושע, ופניו השזופים החווירו למין גוון אפרורי מכוער, "סתום את הפה." פקד על בן זוגו.
לו אני במקום רוני הייתי מתנצל מיד וסותם את פי לנצח, אבל רונן בשרי קורץ מחומר שונה. שש אלי קרב הוא ניתר ממקומו, ונעמד מול ברי, נועץ בו מבט מתגרה, "ואם אני לא רוצה לסתום, מה תעשה לי?"
"תיכף תיראה." הבטיח ברי, ושנייה אחר כך הם כבר התגוללו על הרצפה, נאבקים זה בזה בפראות.
"חבר'ה, די, תפסיקו, מה קורה לכם? השתגעתם?" פעיתי חלושות, מבולבל ומבוהל, וניסיתי, בלי שום הצלחה, להפריד בין הניצים.
הכוחות היו שקולים, ברי היה כבד וחזק יותר מרוני הצנום והנמוך מעט ממנו, אבל רוני היה זריז ונחוש, ולמרות שהיה חלש יותר פיזית הוא הסתער על ברי בפזיזות חסרת פחד, מסכן את עצמו בלי היסוס, וכמעט שהתרסק על הרצפה. מזל שברי שלח יד אחז בו, וריכך מעט את נפילתו.
"אולי די כבר, מפגרים! תעבירו את המשחק המקדים שלכם לחדר סגור." התרעמה עליהם אורה, ולהפתעתי השניים צייתו, והסתלקו לחדר השינה שלהם, סוגרים אחריהם את הדלת.
"מה משחק מקדים?" הבטתי בה בפליאה, "לא ראיתם שהם כמעט הרגו אחד את השני?"
אורה חייכה אל פני הנדהמות, "שטויות, לא הרגו ולא נעלים, יש כאלה ששרים סרנדות, מביאים פרחים ושוקולדים, או חורזים שירי אהבה, ויש כאלה, כמו שני הדבילים האלה, שבמקום להגיד אני אוהב אותך, מרביצים קצת אחד לשני, ואחר כך מזדיינים חצי לילה, ואז נרדמים, מרוצים."
"את בטוחה?" שלחתי מבט עצבני לעבר חדר השינה של ברי ורוני שחריקות חשודות בקעו מבעד לדלתו הסגורה.
"לגמרי." גיחכה אורה, "אם אני מקנאת לאירה אני חופרת לה, הם מעדיפים ללכת מכות." הסבירה, ושאלה למה אני לא מתקשר לבחור הנחמד הזה שבילה איתי את הלילה.
"כי יש לו חבר." הסברתי, "הוא היה איתי רק כי החבר לא היה יכול לבוא."
"תשמע רענן, אולי באמת יש לו חבר, אבל חבר זה לא קיר, ואם הוא ישן אתך אז אולי בכל זאת… תתקשר, מה אכפת לך?"
"לא רוצה, אם אני אתחיל לרדוף אחריו הוא יתפוס עלי תחת."
"גברים…" טלטלה אורה את ראשה בגינוי, "לא פלא שהעולם נראה ככה. טוב, אם הכבוד שלך," מסגרה את כבודי במירכאות שסימנה עם אצבעותיה באוויר, "מונע ממך להתקשר למישהו שישנת איתו, אז תן לי את המספר שלו ואני אתקשר."
"את? ומה תגידי לו?"
"אני אשאל מה שלומו, ואם הוא הגיע הביתה בשלום, ואחרי שאני אגרש אותך מפה אני אגלה לו בסוד שמאוד נהנית להיות איתו, ושאתה מתגעגע אליו."
"מצחיק מאוד." הטמנתי את הנייד שלי עמוק בכיסי, "תשכחי מזה."
"נו, בחייך, סתם צחקתי, תן לי את המספר, אני רק אשאל אותו אם הוא הגיע הביתה בשלום."
"לא רוצה." התנגדתי, וכמעט שהסתלקתי משם, אבל אז צלצל הנייד שלי וזה היה דור ששאל אותי בנימוס מה שלומי, ואם הגעתי הביתה בשלום, ואם הוא יכול לבקש ממני חברות בפייסבוק.
"בטח, בכיף. אני מייד הולך להדליק את המחשב ולאשר אותך, מה שלומך דור?"
"אהה… יכול להיות יותר טוב, אבל אתה בטח עסוק מידי בשביל לשמוע על הצרות שלי."
"ממש לא. חכה רגע, אני רק יורד לדירה שלי ונוכל לדבר, לילה טוב אורה." נפרדתי ממנה בחיפזון, וירדתי למטה, להמשיך לשוחח עם דור בפרטיות דירתי.
הוא סיפר לי שגידי נשאר לישון אצל גרושתו, "ככה לפחות הוא אומר." הוסיף במרירות.
"אתה חושב שהוא משקר?" תהיתי בזהירות.
"לא יודע, ולא אכפת לי, תגיד, נוכל להיפגש שוב?"
"כן, בכיף, אבל מפריע לי מאוד להיות האישה האחרת בחיים שלך, הייתי מרגיש נוח יותר אם היית מברר קודם מה קורה בינך ובין הבן זוג שלך."
"אתה צודק, ברגע שהוא יחזור אני אנהל איתו שיחת יחסינו לאן, ואחר כך אחזור אליך, מקובל עליך?"
"לגמרי, אז בינתיים, לילה טוב."
"כן, לילה טוב רענן, ולהתראות."
"בהחלט, להתראות."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il