חיי רענן – פרק ד'

24/03/2016

"אני כזה טיפש, למה לא לקחתי את מספר הטלפון שלו?" קוננתי בפני ברי כשטיילנו עם הכלבים בבוקר שאחרי יום כיפור.

"לא יודע, למה לא לקחת?"

"כי אני אידיוט, הכנסתי לעצמי לראש שעדיף להיות לבד מאשר להיות זיון מהצד של מישהו שחי בזוגיות פתוחה, או מה שלא קורה שם בין דור לחבר שלו."

"ממש לא, לדעתי עשית את הדבר הנכון." חיווה ברי את דעתו, "אם אתה מעוניין בזוגיות אמיתית אל תסתפק בפירורים."

"כן, אבל מצד שני, לא עדיף לקבל פירורים מאשר כלום?"

"לא." פסק ברי, "אתה צעיר מידי ויפה מידי מכדי להתפשר."

"יפה, אני? אתה נסחף."

"לא, אני לא, אתה בחור ממש שווה." החמיא לי ברי, "לא שגם לגברים לא שווים לא מגיעה אהבה וזוגיות, אם זה מה שהם רוצים." הקריב מנחה לאלוהי הפוליטקלי קורקט ואחר חזר לנושא שעניין אותי יותר, "והדור הזה, אם הוא לא סגור עליך לגמרי אז שילך לחפש מי ינענע אותו."

"אחד כמוהו ימצא בקלי קלות." התעצבתי אל ליבי, "לא הייתי צריך להציב בפניו אולטימאטום."

"בדיוק ההפך, זה בדיוק מה שהיית צריך לעשות."

"לך קל לדבר ברי, אבל אני לבד כבר המון זמן, ואני לא נעשה צעיר יותר…" נאנחתי.

"אף אחד לא נעשה צעיר יותר." הזכיר לי ברי, "וגם לי לא תמיד קל עם רוני… עכשיו אנחנו פחות או יותר בסדר, אבל אכלתי ממנו המון קש בזמנו, ואף אחד לא מבטיח לי שהוא לא יתהפך שוב, אם לא מחר אז מחרתיים."

"תגיד ברי, מה באמת אתה חושב על יבגני ועל הסטפן הזה?"

הוא משך בכתפיו בחוסר רצון, "לא יודע. בחיים לא הייתי מאמין שיבגני ישלם למישהו על סקס, אבל אנשים לא מפסיקים להפתיע אותי, אפילו יבגני שתמיד חשבתי שאני מכיר טוב… האמת, לא יודע מה להגיד לך."

"ומי זה המישה הזה שרוני הזכיר?"

"אחד, פעם הייתי נורא מאוהב בו, ואז יבגני… אני ממש לא רוצה לדבר על זה." קטע את עצמו, "ספר לי עוד על דור, מה הסיפור שלו ושל החבר שלו? כמה זמן הם יחד?"

"לא יודע בדיוק, הם נפגשו כשהם היו עוד נשואים, שניהם חיפשו סידור קבוע שלא יפריע להם להיות בעלים ואבות, וזה באמת עבד כמה זמן, עד שבסוף אשתו של דור גילתה והם התגרשו, ואחר כך גם גידי, ככה קוראים לחבר שלו, התגרש, והם שכרו יחד דירה ונעשו זוג, אבל הוא חושד שגידי בוגד בו, ואני מניח שגם דור לא ממש סמל הנאמנות… אולי עשיתי בשכל כשהתרחקתי מכל הבלגן הזה."

"אולי." הסכים ברי, "כל מה שנשאר לך לעשות עכשיו זה לחכות ולראות מה יקרה." סיכם.

"כן." הסכמתי, וזרקתי אצטרובל לגוץ שתפס אותו בשיניו, ובמקום להחזיר לי אותו החל לכרסם אותו בשיניו החזקות, "חבל שיש חופש מהעבודה, הייתי מעדיף להיות עסוק ולא לחשוב כל הזמן למה הוא לא מתקשר."

"מזל שאין לך את המספר, אחרת בטח לא היית מצליח להתאפק." שיער ברי, וזרק ללונה ענף יבש שהיא נחפזה להרים ולהחזיר לו, "במקום חופש יש לך ימים נוראים." השתתף בצערי.

למחרת, קצת לפני הצהרים, דור התקשר ושאל אם הוא לא מפריע לי בעבודה. "אני מורה, שכחת? אין לימודים עד אחרי החגים."

"כן, נכון, שכחתי. אני לא יודע איפה הראש שלי בזמן האחרון. תשמע, יש לי בלגנים נוראיים עם גידי והמשפחה שלו, והמשפחה הדפוקה שלי בטח לא מוסיפה כלום. יש מצב שניפגש לדבר?"

"למה לא? בכיף. בא לך לקפוץ אלי?" שאלתי, מתאמץ לא להישמע להוט מידי, אבל אני מודה, ברגע ששמעתי את קולו מפלס החרמנות שלי החל לעלות מעלה מעלה ונרשמה ההתעוררות רצינית באזור חלצי. נתתי לו הוראות איך להגיע, משקר לעצמי שקודם נדבר, נבהיר הכל, ורק אם יהיה ברור למעלה מכל ספק שכן, הוא פנוי ונפרד באמת מבן זוגו הקודם אז… הוא הגיע בלי בעיות – מה עשינו לפני שהומצאו המכשירים הקטנים והחכמים האלה שיודעים להגיע בקלות כזו לכל מקום בעולם? – לחץ את ידי, וחייך אלי חיוך מקסים. "כמה יפה וירוק פה, איזה שלווה ושקט, כמעט שוויץ. זאת הדירה שלך? איזה מקום נחמד." התפעל, "יש לך נוף ממש נהדר." שיבח, והניח יד מחבקת על מותני מקרב אלי את ראשו במטרה לנשק על לחיי, אבל הספקתי להסב בזריזות את ראשי והנשיקה נחתה על שפתי, הופכת מנשיקת ידידות תמימה לנשיקת אהבים לוהטת, ומשם הדרך למיטה הייתה קצרה מאוד.

זו הייתה התעלסות בהולה וקצרת רוח שהותירה אותנו חסרי נשימה. נחפזנו כל כך עד שאפילו לא התפשטנו לגמרי, הוא נישק אותי בכוח, אוחז בי כאילו רציתי לברוח, הפך אותי על בטני, נשכב עלי ונישק, נשך את כתפי בעוד אברו מתחכך בין פלחי עכוזי. הוא לא היה מגולח למשעי, וזיפיו השאירו שבילים בוערים על עור כתפי, החרוך עדיין מעט מהשמש. "קונדום?" שאלתי בתקווה שיעצור רגע וייתן לי זמן להתעשת.

"כן, תודה." אמר דור, ולפני שהספקתי להושיט יד לקופסת הקונדומים גמר בגניחה מופתעת מעט על שיפולי גבי. "סליחה." התנצל והמשיך לשכב עלי, ראשו הכבד והמזיע מעיק על כתפי. "אני מצטער מאוד." אמר חרש, "אני פשוט…" הוא נאנח מין אנחה של לפני בכי, ואחר כך התגלגל מעלי, וכבש את פניו בכרית.

שכבתי בשקט לצידו, מאוכזב, אבל עדיין מקווה לטוב. "מה הבעיה דור?" שאלתי לבסוף, וליטפתי בזהירות את גבו. עורו השחום יותר משלי לא נשרף בשמש אלא רק נעשה שחום יותר, בעוד שאני, למרות כל הקרמים בהם נמרחתי בנדיבות, רק האדמתי כסרטן, ובטח אתחיל להתקלף עוד מעט.

"אני מצטער על הכל רענן." התיישב דור במיטה, "תכננתי לדבר אתך, להסביר, לא יודע מה קרה לי שהתנפלתי עליך ככה."

"חרמנות." הסברתי, "זה בסדר, גם אני… לא משנה, אז מה קורה אתך?"

"לא יודע בדיוק, אני מרגיש שהחיים שלי מתפוררים סביבי." נאנח דור, והחל ללטף בעדינות את בטני, מחליק עליה מעדנות מהטבור דרומה, לעבר האשכים, מעורר שוב את אברי שהתאושש בזריזות מפתיעה מהאכזבה והזדקף שוב, "ולא הוגן מצידי לסחוב גם אותך לתסבוכת הזו." הוסיף, והקיף את הזין שלי באצבעותיו, מעלה ומוריד אותן מעדנות מבסיסו עד לכיפה וחוזר חלילה. "יש לך זין כל כך יפה, ואני ישר התנפלתי עליך, ולא התייחסתי אליו בכלל." רכן ולקח אותי בפיו, ממולל את הכיפה בלשונו. אחר כך הכניס את כולו לפיו ומצץ בחזקה, ושוב נשרטתי מזיפי זקנו, אבל לא היה לי אכפת, להיפך – הכאב המהול בעונג הגביר את הריגוש, ורק אחרי שגמרתי בפיו הרגשתי את צריבת השריטות על בטני התחתונה.

"אתה כזה חמוד כשאתה גומר." חייך אלי, שבע רצון, "ואני ממש אוהב את הטעם שלך, תראה, שוב עומד לי." התפאר בתמימות שובת לב וניסה להפוך אותי על בטני.

"מספיק עם זה דור." עצרתי בעדו, "באת לדבר או להזדיין?"

"אי אפשר גם וגם? תגיד, איפה המקלחת אצלך?" נפטרנו משארית הבגדים שעלינו והלכנו להתקלח יחד. דור היה מוכן לעוד סיבוב במקלחת, "בעמידה זה הכי כיף." ניסה לפתות אותי, והחל לייבש אותי בטפיחות מגבת עדינות, "תראה איך שרטתי אותך." השתומם, ובחן את פניו בראי המעורפל מאדים, ממשש את לסתו. "איזה קטע, שכחתי להתגלח, ואתה סבלת בשקט ולא אמרת כלום… אתה כזה חמוד, איפה אתה שומר קונדומים?"

"פה, מתחת למגבות." שלפתי את קופסת החירום, הקופסה הראשית הייתה בחדר השינה וכמה חבל שלא הספקתי להשתמש בה. "אבל…" הגבהתי אותה מעל לראשי, מונע ממנו לגעת בה, "קודם תספר לי למה בכית."

"לא בכיתי." התנער דור בעלבון, ואחר כך חייך במבוכה והודה שכן, הוא קצת… "אבל זה היה בכי גברי מאופק, נכון?" הציץ בי בקונדסות.

"מאופק מאוד." הסכמתי, מתאפק לא לצחוק, והלכתי להכין לנו קפה.

"הבעיה שאני אפילו לא יכול לכעוס עליו כי בעצם הוא מתנהג כמו שצריך, וגם אני במקומו… ובכל זאת אני מרגיש חרא, כי איך הוא מעז לעזוב אותי, ועוד בגלל סיבה מוצדקת, למרות שאני זה שהיה צריך לעזוב קודם?"

"לא יודע. על מה אתה מדבר בכלל?"

"על גידי. סתם השמצתי אותו, ביום כיפור הוא באמת היה אצל גרושתו והילדים, מסתבר שסוף סוף התברר מה הבעיה אצלה, וזה הולך להחמיר עם הזמן ככה שאין ברירה, הוא חייב לחזור הביתה, ולמזלו, ואולי גם למזלי, כי מאיפה אני אביא כסף לשלם לבד על שכר דירה? בדיוק עכשיו נגמר לנו החוזה על הדירה."

"אז גידי חוזר לגור עם גרושתו והילדים, ולך אין איפה לגור?" סיכמתי כמיטב יכולתי את הנאום המבולבל שלו, "מה הבעיה עם גרושתו?"

"יש לה לופוס, או זאבת בעברית. יש לך מושג מה זה? כי אני לא בדיוק מבין על מה מדובר, חוץ מזה שזו מין מחלה, מחלה שגורמת לבן אדם להראות כמו זאב? או שאני מדבר שטויות?"

"אתה מדבר שטויות." הסכמתי, "גרושתו של גידי לא תהפוך לזאב, אבל כן, זו מחלה כרונית מאוד לא נעימה, ואם המצב שלה החמיר היא צריכה עזרה, בעיקר אם יש לה ילדים קטנים."

"הם לא קטנים, בכל אופן לא קטנים כמו הילדים שלי. הבן הכי צעיר מתחיל תיכון, הבת מסיימת, ויש עוד ילד שהתגייס לפני שנה והוא בעצם מבוגר, אבל בעיני גידי הוא עדיין ילד שצריך לכבס לו את הבגדים, ולשמור שהמפקדים שלו יתייחסו אליו יפה."

"אז זהו, אתם נפרדים כי המשפחה שלו צריכה אותו? הוא לא יכול לעזור להם ולהמשיך להיות אתך?"

"בטח שהוא יכול, אבל מסתבר שהוא פשוט לא רוצה, ובסוף, אחרי שחפרתי לו למוות, הוא הודה שגם אם האימא של הילדים שלו הייתה במצב בריאותי מעולה היינו נפרדים." גילה לי דור בשאט נפש, ספק מעצמו החפרן, ספק מבן זוגו המתנכר, "אולי היינו ממשיכים לגור באותה דירה כי המיקום שלה מוצלח מאוד, וכבר התרגלנו אליה, אבל הקטע ביני לבינו התחיל להתפורר עוד לפני שהיא חטפה זאבת." הסביר בכנות נוגה, "והאמת שזה עבד טוב רק כל זמן שכל אחד מאיתנו חי עם האישה והילדים, ברגע שהתחלנו לגור יחד זה כבר לא היה זה. עצוב, אבל זו האמת." סיכם, סיים את שאריות הקפה שלו והביט בי, אובד עצות. "אחרי החגים, שזה יוצא בערך באמצע אוקטובר, אני הולך להיות הומלס, ואני לא יודע מה לעשות." סח לי בגילוי לב.

"תרגיע." שמרתי על טון בוטח, רפלקס מותנה של מורה כשבן שיחו מתחיל לרדת מהפסים, "בוא נבדוק בהיגיון את המצב, מה האופציות שלך?"

דור משך בכתפיו, "ראשית, להישאר בדירה הנוכחית שלי. אני אעמוד בשכר הדירה אם אני אפסיק לאכול, או לחילופין אמכור את המכונית ואתחיל לרכב על אופניים, אבל אז אני לא אוכל להגיע לעבודה… טוב, אז אולי אני פשוט אתחיל לגור במשרד, מה דעתך?"

"תהיה רציני." גערתי בו, "למה שלא תכניס דייר שיגור אתך?"

"כי יש שם רק שני חדרי שינה, אחד שלנו, ואחד לילדים שלי שבאים לבקר כל סוף שבוע שני, וגם… ממש לא בא לי להתחיל לראיין שותפים, ומי ירצה לגור עם הומו מזדקן שמארח שני ילדים מפונקים כל שבת שנייה ו…" הוא כבש את פניו בכפות ידיו, "אני לא רוצה לגור שם יותר, לא בלי גידי."

"בסדר, אני מבין, אז אולי תחפש דירה אחרת, זולה יותר?"

"ואם אני לא אמצא? אני מזכיר לך שוב שיש לי פחות מחודש לחפש, שלא לדבר שרוב הזמן זה חגים… אין מה לעשות, אני עומד להפוך להומלס."

"אולי תוכל, בינתיים, עד שתמצא סידור, לגור שוב עם גרושתך?"

"כן, אני בטוח שהחבר החדש של הילה ישמח לארח אותי בסלון." לגלג דור.

"אם ככה, אין ברירה, תבוא לגור אצלי." פסקתי, "נכון שזה קצת רחוק מהעבודה שלך, אבל לא נורא, אם תיסע על כביש עוקף קריות החדש תגיע ממש בקלות."

"אתה חושב ככה?" החל הייאוש להתפוגג ממבטו של דור, "אבל…" הוא הביט סביבו, "שלא תבין אותי לא נכון רענן, אתה בחור מקסים, וממש חמוד והכל, אבל אנחנו בקושי מכירים, ומה יהיה עם הילדים?"

"יש לי שני חדרי שינה, ויש ספות מאוד נוחות גם בחדר השינה וגם בסלון, וגם אם לא ממש נסתדר בתור בני זוג אני תמיד אוכל להתארח אצל ברי ורוני כשהילדים שלך יבואו לבקר. הרי אנשים גרים יחד בתור שותפים גם אם הם לא ממש מכירים ונשארים בחיים."

"כן, אנשים בגיל עשרים פלוס, לא זקנים מרי נפש כמוני."

"נו, די עם השטויות, אתה עוד לא בן ארבעים, ובטח לא מר נפש. בוא, אני אעשה לך סיור בדירה." עשינו סיור בחלקי הדירה שהוא עוד לא הכיר, ואחר כך בפטיו ובגינה, ולקינוח טיפסנו אל בית העץ שברי בנה יום אחד בהתקף חריצות כמתנה לנמרוד, אבל לא הרשה לו לטפס עליו לבד כי הוא היה עדיין קטן מידי.

"הילדים שלי ימותו על הבית עץ הזה, וגם על גוץ, מאז שהרדמנו את ללי הם כל הזמן רוצים עוד כלב, אבל הילה מסרבת, ואולי בצדק, כי זה ממש לא קל לגדל כלב בדירה." ליטף דור את גוץ שקיבל את ליטופיו בשוויון נפש אצילי, ואחר כך התעקש שראשית נדבר עם ברי, נציגם של בעלי הבית, ואם הוא לא יתנגד להכניס אותו כדייר נחתום על זיכרון דברים. ברי כצפוי לחץ את ידו בחביבות, הסכים מיד שדור יבוא לגור איתי כדייר, והתנה רק תנאי אחד, שדור לא יעשן, או יתופף בתופים בין שתיים לארבע.

"אז בשעות אחרות אני יכול לתופף?" הצטחק דור.

"תופים, יש!" התלהב נמרוד, "אני אוהב תופים."

"כשתהיה גדול תתופף לך כמה שתרצה ומתי שתרצה, אבל לא פה." הבהירה לו אורה, צבטה בחיבה את לחיו של בנה הקטן, ועברה לפסים מעשיים יותר – ראשית שאלה את דור בני כמה ילדיו ומה שמם, ואיך הוא מתכנן להעביר את חפציו? היא מכירה מוביל דירות מעולה ולא יקר, ואגב מה בדיוק כולל המטען שלו?
דור הודה שהשאיר כמעט הכל לגרושתו ולילדים, והשאיר לעצמו רק את הבגדים והספרים שלו, מחשב נייד ומחבת מתכת לטיגון סטייקים, והכל ייכנס למכונית שלו בלי בעיות, וככה, ביום הראשון של חול המועד סוכות עבר דור עם ערמת ארגזי קרטון שהכילה את כל רכושו עלי אדמות לדירתי, ותקופת הבדידות שלי הסתיימה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il