דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
11/04/2016
אחרי שהשתעממתי בבית הספר לאורך כל הישיבה המיותרת וההרבה יותר מידי ארוכה שהמנהל התעקש לקיים, חזרתי הביתה והתקבלתי בטקס הרגיל על ידי גוץ שקפץ עלי בשמחה, וניסה ללקק את פני. "שלום גוצי חמוד." הדפתי אותו מעלי בעדינות. לא הייתי מספיק זריז והוא הספיק להשאיר טביעת כף רגל כלבית על חולצתי. "תראה מה עשית." נזפתי בו, אבל הוא לא נעלב וקשקש אלי בזנבו, כולו אושר ושמחה לראות אותי שוב בבית. "כן, אני יודע." ליטפתי אותו, מתענג על חלקלקות פרוותו כנגד כף ידי, "גם אני אוהב אותך טיפשון, רק תן לי להחליף בגדים ונלך לטיול."
"אני יכול לבוא גם?" הפתיע אותי דור שצץ בלי אזהרה מהפטיו, "אני מבטיח לא ללכלך לך את החולצה." הוסיף, והיה לי ברור שהוא שמע אותי מספר לגוץ שאני אוהב אותו ושהוא פגוע מעט.
"כן, בטח, אני אשמח מאוד." אמרתי בקול רם מידי, והוספתי חיוך רחב ליתר הדגשה בעודי מקלל בליבי את הפה הגדול שלי. מה פתאום אני מדבר עם הכלב? ולמה דור היה חייב לשמוע אותי דווקא כשאמרתי לו שאני אוהב אותו? לקחנו את גוץ, וכמובן שגם לונה הצטרפה, וירדנו אתם לוואדי. הפעם הלכנו בדרך הארוכה העוברת דרך מטע הפקנים, נהנים מצילם שהגן עלינו מהשמש הקופחת.
"הלוואי ויתחיל כבר החורף, כבר כמעט נובמבר ועדיין חם." התלוננתי.
"לא נורא, באוגוסט היה יותר חם. לפחות בערבים קריר ואפשר להתחבק במיטה. אני אוהב לישון מחובק אתך." העז דור לשחרר וידוי, והתיישב על גזע עץ כרות, "תגיד דור, יש עוד מישהו חוץ מהכלב שזכה לשמוע ממך שאתה אוהב אותו?"
נו, טוב, הרי לא חשבתי באמת שאוכל להתחמק, ידעתי שזה יגיע בסופו של דבר… ועכשיו, לא להתעצבן ולא להתחמק יעצתי לעצמי, תזכור מה ברי אמר, די להיות גבר אטום, אחרי הכל אתה הומו, תיקח את עצמך בידיים ותתחיל להיות רגיש ואמפאטי. התיישבתי לידו ומתחתי את רגלי, נחוש לא לפשל הפעם, "פעם, כשהייתי צעיר ותמים יותר אמרתי את זה לעידו, ותראה איך זה נגמר, כיום אני זהיר יותר ולא מרשה לעצמי להיסחף." הסברתי.
"אני מבין." הנהן דור, והניח יד על ירכי, "זה בסדר, יש לי סבלנות." חייך אלי בחיבה.
"סבלנות זה טוב." הבטתי בעיניו הזוהרות, מלאות האמון וחייכתי אליו חזרה. משב קליל של רוח סתווית נשב עלינו פתאום, נושא בכנפיו שמץ קרירות משיבת נפש שציננה את עורנו הלוהט, מרעיד את עלי הפקנים. צללים פיזזו על פניו של דור, והתסיסה העצבנית שחלחלה באיברי מאז אתמול בלילה התפוגגה לאיטה, ומין רחש בחש מתוח ועצוב, תערובת של פחד וחשדנות שרחשו בתוכי מאז שנפגשתי עם דור, ואולי עוד קודם, מאז שעידו הסתלק, החל להירגע. ידי השמאלית השתלבה כמו מאליה בכף ידו החמימה של דור, "אתה חמוד, אתה." לחשתי לו, הנחתי את ידי הימנית על עורפו, קירבתי את פני לפניו ונישקתי את שפתיו, ואז קטעה יבבת כאב כמעט אנושית את הרגע האינטימי המתוק, ושנינו זינקנו מבוהלים על רגלינו, ותרנו בעינינו אחרי הכלבים.
גוץ ולונה ששכבו עד לרגע זה לא רחוק מאיתנו, אדישים למעשינו, התנערו גם הם וזקפו את ראשיהם. היללה נשמעה שוב, וגור לברדור בהיר פרווה רץ לעברנו, נע במסורבלות גורית מתוקה, כפותיו הגדולות מידי לגופו מעלות אבק על השביל, פרוותו הבלונדינית הייתה מטונפת, וחבל עבה שהיה כרוך סביב צווארו נשרך אחריו. זנבו היה שמוט בין רגליו מרוב פחד והייתה לו סיבה לפחד – שני פרחחים צעירים רצו אחריו עם מקלות בידיהם, נחושים לשוב ולתפוס אותו. הגור, עיוור מרוב פחד וכאב, דהר ישר אלינו, והיה עלי רק לרכון קלות ולתפוס אותו בידי. "די, די חמוד." אחזתי בו בעדינות, "הכל בסדר, אל תפחד." ניסיתי להרגיע אותו. הוא רעד בזרועותיי והבחנתי, מזועזע, שרגליו פצועות וחבולות, פצע עמוק נפער בבסיס זנבו, ועל בטנו הורודה נמתחות מספר שריטות מדממות. מי מסוגל לפצוע ככה גור כל כך קטן וחמוד?
"תעזוב אותו!" צעקו הפרחחים, שני בני תשחורת קולניים – אחד גבוה ודק, שערו עשוי במין כרבולת מחומצנת, והשני נמוך ושמנמן, פדחתו מגולחת למשעי ועגילים מתנוצצים בתנוכי אוזניו – מנופפים לעברי במקלות, "זה הכלב שלנו!"
"באמת? אז למה הוא במצב כזה, מי פצע אותו?" הידקתי את ידיי סביב הגור המסכן שהצטנף בזרועותיי ויבב.
"זה לא עסקך, תביא אותו." נהם השמן באיום, מושיט אלי כף יד מטונפת ושרוטה.
"לא." נסוגותי לאחור, "בשום פנים ואופן לא." השניים החלו לקלל אותי, וניסו לקחת ממני את הגור בכוח, אבל דור נחפז לחצוץ ביני לביניהם, ובניגוד אלי הוא לא נרתע לאחור בפחד, אלא פסע קדימה באומץ, ונעמד מול השניים, גבוה ורחב ומלא ביטחון רגוע.
"אתם פצעתם אותו?" שאל את השניים בקול שקט, מאיים.
"לא, אנחנו רק מאלפים אותו." השיב הרזה בטון עצבני, מתגונן, והחל לסגת.
"אילפתם אותו?" התרתחתי, "הוא רק גור, ואתם לא אילפתם אלא התעללתם בו, תראו איך הוא נראה!"
"זה לא עסקך, זה הגור שלנו ואנחנו נעשה לו מה שנרצה." התחצף השמן, "ואחר כך נזיין גם אותך ואת החבר ההומו שלך." הוסיף בגסות, ולא יסף כי דור הרכין את ראשו ובלי מילים נגח במצחו היישר בפרצופו העגלגל. "איי!" צרח הצעיר בקול צפצפני מגוחך, "שברת לי את האף, בן זונה, הומו מזדיין בתחת!" גידף והסתער על דור שהדף אותו מעליו בקלילות. השמן צנח על ישבנו וישב מבולבל, ידו מכסה את פניו החבולות ופיו שופע גידופים שהומו מזדיין בתחת עוד היה העדין ביניהם. הנער השני, הרזה בעל הכרבולת, חש לעזרת חברו, אבל גוץ שעמד עד אותו רגע בשקט, מנסה להבין מה קורה פה, החליט שהגיע הזמן להתערב וזינק עליו, נוהם באיום. נעלם הכלב הרגוע והאיטי שהכרתי והופיע גוץ אחר – שיניו חשופות באיום, פרוותו הכהה סמורה לאורך עמוד השדרה שלו, גורמת לו להיראות עוד יותר מסוכן. הרזה נרתע בבהלה והניף עליו את מקלו וברגע זה לונה הסתערה קדימה בשתיקה, ובלי שום אזהרה תפסה בשיניה את מכנסי הג'ינס של השמן ומשכה, קורעת אותם מעליו, ואחרי שחשפה את בשרו תכננה כנראה לנגוס בו, אבל לא הספיקה.
"אימא!" נפלטה מפיו צרחת בהלה, הוא זינק על רגליו וברח במהירות מפתיעה בעוד חברו הרזה וקל הרגלים יותר רץ אחריו, אבל לא מצליח להשיג אותו.
גוץ ולונה רצו אחריהם עד שהם נעלמו בעיקול הדרך, ואז חזרו אלינו, שמחים וגאים בעצמם, ונפנו לבדוק את הגור שרבץ על ברכי, מייבב חרש. לונה החלה ללקק אותו, מנקה בלשונה את פצעיו בעוד גוץ מחכך את חוטמו באוזניו הרכות, השמוטות. "איזה חמוד." כרע דור על ברכיו לצידי, וליטף בעדינות את הגור שהלך ונרגע, זקף את זנבו והחל לבחון בעניין את מכריו החדשים, "איך נקרא לו?"
"אולי טופי?" הצעתי.
"או בלונדי." גיחך דור, והתיר בזהירות את החבל הכרוך על צווארו של הגור, "מסכן קטן שכמוהו, אם לא היינו מתערבים הפראים האלו בטח היו הורגים אותו."
"איזה מזל שהיית איתי דור, בחיים לא הייתי מצליח להתמודד אתם לבד. איפה למדת לתת ראסיות כאלה?"
דור חייך ומשך בכתפיו בצניעות, "החיים לימדו אותי." השיב בפשטות וקם, "קדימה רענן, בוא ניקח את החמוד הקטן הזה לווטרינר." האיץ בי.
"בסדר." הסכמתי, וניסיתי להזדקף, אבל רגלי כשלו, ומזל שדור אחז בזרועי ותמך בי. "אתה בסדר?"
"לא כל כך." גנחתי, "הברכיים עוד קצת רועדות לי, אני לא כל כך טוב בדברים כאלה, אלימות מפחידה אותי." התוודיתי, ונשענתי עליו, מותש, "אם לא היית איתי בטח הייתי מוותר ונותן להם להמשיך להתעלל בטופי."
"אני בטוח שלא." מחה דור, וכרך זרוע איתנה סביב מותני, "גם אם היית לבד אני משוכנע שלא היית מוותר והיית נלחם בהם כמו אריה."
"יפה מצידך להגיד את זה, אבל אני מכיר את עצמי, אני גיבור גדול על תלמידים בתיכון, אבל מול הבריונים האלה הייתי משתפן כמו איזה הומו." הנחתי את ראשי על כתפו, שואב נחמה וחמימות מגופו המוצק, "אני אוהב אותך דור, ועכשיו יאללה, בוא ניקח את טופי לווטרינר."
הווטרינר העריך את גילו של הגור שהצלנו בחודשיים בערך, וקימט את מצחו בדאגה למראה זנבו הפצוע. "כנראה שהחלאות האלו ניסו לקצוץ לו את הזנב." שיער ומרח משחה אנטיביוטית על הפצע.
"למה?" גנחתי, אחוז בחילה פתאומית, ונאחזתי בקצה שולחן הטיפולים העשוי נירוסטה. מזל שישבתי כי ראשי הסתחרר לשמע דבריו.
הוא נד בראשו בעצב, "לא יודע… פשוט, אנשים רעים." נאנח, ובחן בזהירות את כפותיו של טופי שייבב חרש, אבל לא התנגד.
"מה אתם מתכננים לעשות איתו?" שאל הרופא, מעביר את מבטו ממני לדור שעמד לצידי, ידו על כתפי, "אתם מתכוונים לאמץ אותו?"
"ברור, טופי הוא שלנו." עניתי בלי לטרוח להתייעץ בדור שמעך בחוזקה את כתפי לפני ששאל את הרופא לאיזה גזע לדעתו שייך טופי.
"הוא מעורב כמובן, כל כלב בלי תעודות נחשב מעורב, אבל לדעתי הוא ברובו לברדור, מה שאומר שהוא יהיה כלב גדול עם תיאבון בריא." הוא ליטף בחיבה את טופי, "לברדורים הם בדרך כלל נבונים מאוד ואת זה שהוא אמיץ אנחנו כבר יודעים, נכון שאתה בחור אמיץ?" שאל את טופי בחיבה, אחז בעורפו והזריק לו בזריזות זריקת חיסון. "בעוד חודש נשבב אותו וניתן לו זריקה נגד כלבת. בינתיים תקנו לו אוכל לגורים ותקפידו שהוא לא יבוא במגע עם כלבים לא מחוסנים, אבל לא לשמור אותו סגור בבית, הוא צריך להתרגל לכלבים אחרים. איך גוץ מתנהג איתו?"
"ממש נהדר, שומר עליו כאילו שהוא אחיו הגדול, ולונה פשוט מאוהבת בו, היא כל הזמן מלקקת אותו." התפארתי.
הווטרינר המליץ שנענוד לגור כבר עכשיו קולר כדי שיתרגל, ושנסדר לו בבית פינה קטנה משלו. "מקום שקט ומוגן, אבל לא רחוק מכל הפעילות בבית, ותתחילו להרגיל אותו כבר מעכשיו לעשות את הצרכים בפינה נפרדת, אולי על עיתון במרפסת או בחצר? אבל לא לכעוס עליו אם בורח לו. תזכרו שהוא עוד תינוק." הסביר לנו ושקל את טופי ששקל שלוש וחצי קילוגרם, "משקל תקין לגילו, למזלו הוא לא היה יותר מידי זמן אצל המנוולים האלה, אולי יום או יומיים, הוא פצוע, אבל לא בטראומה. אני משער שעד שהוא הגיע אליהם הוא היה עם אימא שלו ועם האחים שלו, המצב הגופני שלו די טוב, הוא בטח ינק עד אז, מעניין איך הוא הגיע אליהם, כנראה שהבעלים של האימא פשוט חילקו את הגורים לכל דורש ולא בדקו מי בדיוק לוקח אותו. זו הבעיה כשלא מעקרים כלבות ואחר כך נשארים עם המון גורים שעושים לך בלגן בבית, וזה מזכיר לי, בקרוב הוא ינסה לכרסם כל דבר שהוא יצליח למצוא, וזה כולל נעלים, רהיטים ושטיחים, אז תרחיקו ממנו כל מה שאתם לא רוצים שהוא יהרוס, ותתנו לו צעצועים ללעיסה. יעץ לנו הווטרינר, "וכמובן, ברגע שהוא יהיה בן חצי שנה הוא צריך לעבור סירוס."
"סירוס?" נחרדתי, "למה? אנחנו חייבים? מה יקרה אם לא נסרס אותו?"
"אתם לא חייבים כמובן, אבל מחיר האגרה לכלב לא מסורס יקר הרבה יותר, והוא יהיה פחות רגוע ויסבול כל פעם שיריח כלבה מיוחמת. כלב לא מסורס יריב כל הזמן עם כלבים אחרים ויהיה לו יותר סיכוי לחלות בסרטן ערמונית."
"כן, אבל… אבל זו סיבה לחתוך לו את הביצים?" התמרדתי.
"גם גוץ מסורס." הזכיר לי דור, "ולונה מעוקרת."
"אני יודע, אבל…"
"יש לנו עוד זמן לחשוב על זה." אסף דור את טופי בזרועותיו, "בוא רענן, אנחנו צריכים עוד לקנות אוכל לגורים ורצועה וצעצועי לעיסה… רק אלוהים יודע כמה זה יעלה…"
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il