דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
14/04/2016
חזרנו הביתה עמוסים בציוד והצגנו את הרכש החדש שלנו בפני כולם. גם סיימון והתאומים ששמעו על הצלתו המופלאה של טופי הגיעו לביקור, וכולם ישבו בפטיו והתפעלו מהגור החמוד ששיחק עם לוקה וגוץ. אחרי שהאורחים הלכו הביא לנו ברי מהמחסן קופסת קרטון גדולה שתשמש לטופי כמלונה. ריפדתי אותה במגבת ישנה, ורוני ייעץ לי לשים אותה בחדר השינה שלנו. "ככה הוא לא ירגיש בודד ולא יבכה בלילה."
"מה עוד?" עיווה דור את פניו בחוסר רצון, "אולי פשוט נכניס אותו למיטה שלנו וזהו?"
"עדיף לא. אם אתם מעדיפים לא לישון עם כלב כדאי ללמד אותו כבר בגיל צעיר שלא עולים על מיטות." הסביר רוני, והוסיף שלגדל כלב זה קצת כמו לגדל ילד, רק שהילד גדל ועם הזמן נעשה עצמאי, ואילו הכלב נשאר תמיד תלוי בבעליו וצריך להביא את זה בחשבון כשלוקחים כלב, ולהבין שכל זמן שהוא חי, עניין של חמש עשרה שנה בערך, צריך תמיד להתחשב גם בצרכים שלו ולהביא אותם בחשבון.
"תראה," הגיש לי דור את המחברת בה רשם בקפידה את כל הוצאות הבית, "הוצאנו על הכלב הזה כמעט ארבע מאות ₪ וזו רק ההתחלה, ואל תשכח שיש לנו הוצאות גם על גוץ…" הוא סגר את המחברת ודחף אותה למגירה, "הוא באמת חמוד, אני לא אומר שלא, אבל גור זה המון בלגנים, וכמה כלבים צריך בבית אחד?"
"מה, פתאום אתה לא רוצה אותו?" נדהמתי, "אבל… אבל דור…"
"כן, אני יודע, הוא רץ ישר אלינו וביקש שנציל אותו, וזה מה שעשינו, אבל זה לא אומר שהוא חייב לגדול אצלנו. למזלנו הוא מאוד חמוד, ואני בטוח שנוכל למצוא לו בית נהדר, סיימון למשל בטח ישמח לקחת אותו בשביל התאומים."
"התאומים קטנים מידי לגדל כלב בעצמם, וסיימון וגבי עסוקים מידי, ואל תשכח את סבתא אמה שלהם שמגדלת חתולים, ולא אוהבת כלבים… לא, טופי לא ירגיש טוב אצלם."
"ומה עם הילה? היא אוהבת מאוד כלבים והילדים שלי ישמחו מאוד אם יהיה להם שוב כלב." לא ויתר דור על ניסיונותיו לשדך את טופי למשפחה אחרת.
"הם יוכלו לשחק עם טופי כשהם יבואו לבקר אצלנו, אבל אין מצב שאני נותן את טופי לגרושתך האנטיפטית." התנגדתי.
"היא אנטיפתית אלי ואליך, אבל בעיקרון היא אוהבת כלבים." הגן דור על גרושתו, "את סוקי למשל היא אהבה מאוד."
"כן, אבל סוקי הייתה פודלית קטנה ועדינה, טופי הולך להיות כלב גדול עם המון מרץ, הוא יהיה אומלל אם יתקעו אותו בדירה בלי חצר ובלי חברים. לא דור, פה יהיה לו הכי טוב." פסקתי בביטחון.
"אולי, אבל השאלה היא אם לנו יהיה טוב איתו?" פקפק דור.
"בטח שכן, למה לא? אם אנחנו מגדלים את גוץ אז למה לא את טופי?"
"שוב, אתה שוכח שגוץ כבר בן שמונה, כלב רגוע ומחונך, ועד שטופי יגיע לשלב הזה בחיים…" הוא נאנח והביט בספקנות בגור הקטן והחמוד שהתכרבל בקופסת המלונה שלו, מניח את ראשו הקטן והנחמד על המגבת הרכה, ונראה, לדעתי, מקסים ונוגע ללב הרבה יותר מכל תינוק אנושי, "אם הוא בכלל יגיע לזה…"
"בטח שכן, מה הבעיה שלך? כואב לך על הכסף שזה יעלה? בסדר, אני אשלם עליו מהחשבון שלי." איבדתי את סבלנותי.
"זה לא עניין של כסף." שמר דור על שלוות נפשו, מתעלם מההתפרצות הרגשנית שלי, "בכל אופן, לא רק…" הוא ליטף בעדינות את לחיי, "יש לך לב טוב והמון רגישות רענן, ובגלל זה אני אוהב אותך, אבל לפעמים אתה קצת מתלהב מידי ולא חושב בהיגיון."
"לא נכון!" כעסתי, "ותפסיק לדבר אלי כאילו שאני ילד."
"אז תפסיק להתנהג כמו ילד." החזיר לי דור בזעף, ובמקום לשמוח וליהנות מהגור המתוק שאימצנו עמדנו מעל המלונה של טופי ורתחנו אחד על השני. בסופו של דבר, אחרי ויכוחים מתישים, הגענו למעין שביתת נשק דחוקה – הגור החדש, שדור קרא לו בלגלוג בלונדי, יהיה באחריותי, אני אנקה אחריו, אשלם על הנזקים שיעשה, ואדאג לכל מחסורו, ובתמורה דור יפסיק להציק לי בגללו.
טופי גדל במהירות מסחררת ועשה כל מה שגורים בגילו אמורים לעשות. לכלך ולעס, כרסם וייבב, ודרש תשומת לב וסבלנות אין קץ שסיפקתי לו בשמחה. כל בוקר הייתי מנגב את שלוליות השתן ואוסף את עוגות הצואה שהוא השאיר, בדרך כלל בשירותים, אבל לפעמים ברח לו מאחורי הספה. קניתי לדור נעלי בית חדשות אחרי שטופי חורר את הנעלים הישנות שלו, והקרבתי למענו מגבות ושמיכות שהוא קרע בחדווה, ובכל הפסקת צהרים הייתי חש הביתה בריצה כדי לבדוק שהוא בסדר ושהוא לא הסתבך בצרה חדשה. שמתי לב שהוא נעשה אומלל וחרד כשהוא לבד, וגם הנוכחות של לונה וגוץ לא מנחמת אותו כשאני נעלם, ולכן השתדלתי לקחת אותו איתנו כל פעם שיצאנו מהבית, ואם היינו צריכים ללכת למקומות שבהם נוכחות של גור לברדור נמרץ לא הייתה רצויה, באולם הקולנוע למשל, או בחתונה, הייתי נשאר איתו, או לוחץ לחזור הביתה מהר ככל האפשר.
"אתה ממש נסחף, הוא לא התינוק שלך, הוא רק כלב, לא יקרה לו כלום אם הוא יהיה לבד כמה שעות." הטיף לי דור מוסר אחרי שהתעקשתי לקחת את טופי איתנו לבית קפה, אירוע טראומתי לכל הצדדים שהשתתפו בו.
"אני יודע, אבל הוא בוכה כשאני עוזב אותו לבד." הסברתי, "אני לא רוצה שהוא יפתח חרדת נטישה." תירצתי את המסירות שלי לטופי, לא מסוגל להבהיר כהלכה לדור את תחושת האחריות שפיתחתי אל הגור החמוד הזה, ואת העונג ששאבתי מהתלות שלו בי. הייתי מתמוגג כשהוא היה משתרע על הרצפה לצידי ומניח את ראשו על כפות רגלי, מחפש אחרי בכל הבית עד שהיה מוצא אותי ולא נרתע להיכנס איתי אפילו למקלחת וכמובן משאיר אחר כך טביעות רגלים רטובות בכל הבית, מעלה להשחית את חמתו של בן זוגי חולה הניקיון.
"מילא, אני מבין למה הבלונדיני הזה מאוהב בך." לגלגל עלי דור, "אבל למה אתה מאוהב בו? ותרשה לי להזכיר לך, אם שכחת, הוא רק כלב."
"אני יודע, תפסיק להגיד את זה, הוא לא סתם כלב, הוא גור, והוא הגור שלי, ותפסיק לקרוא לו בלונדיני, שמו טופי." נעלבתי בשם שנינו, וביליתי עוד לילה עם טופי על הספה במקום עם דור, במיטה הזוגית שלנו. אחרי שטופי קיבל חיסון נגד כלבת התחלתי לקחת אותו לטיולי בוקר עם גוץ ולונה, ובעוד הכלבים רצים לפנינו, שמחים על החופש שניתן להם, שפכתי את ליבי בפני ברי והתלוננתי מרות על בן זוגי שלא חולק איתי את אהבתי לטופי. "חשבתי שגם הוא אוהב כלבים, לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה כל כך קטנוני בגלל גור אחד קטן, יש לך מושג למה הוא מתנהג ככה?"
"איך ככה? מה הוא עשה הפעם?"
"הקים מהומה שלמה כי טופי בכה בלילה, הוא לא מבין שטופי רק גור קטן, והוא פוחד מרעמים וברקים, ואתה צריך לראות איזה רעש הוא עשה בגלל שטופי כרסם קצת את הכפכפים שלו, מי ישמע, איזה נזק הוא עשה? כולה כפכפים בעשר שקל, אז הוא לעס אותם קצת, אז מה? הוא לא אשם שהשיניים שלו מציקות לו."
"דור צודק, אתה באמת מדבר עליו כאילו שהוא תינוק." הצטחק ברי, משועשע.
"אבל הוא באמת תינוק, גור, אבל תינוק. הרי דור גידל שני תינוקות, אני מקווה שהוא לא כעס עליהם ככה כשהם היו קטנים."
"אני מניח שלא, אבל גם אם כן, זה טבעי, תינוקות עושים בלגן ואין הורה שלא מאבד לפעמים את הסבלנות, ואל תשכח שדור כבר גידל שניים, ועכשיו אתה מפיל עליו עוד אחד…"
"אני לא מפיל עליו כלום, אני היחיד שמטפל בטופי, אפילו את האוכל שלו אני קונה מהחשבון הפרטי שלי."
"מה, יש לכל אחד מכם חשבון פרטי?" הסתקרן ברי.
"כן, בטח. פתחנו חשבון נוסף בשביל ניהול הבית, וכל אחד מאיתנו מפקיד שם כסף מהחשבון הפרטי שלו. חשבתי שכולם עושים ככה."
"לא יודע מה כולם עושים, לי ולרוני יש חשבון משותף כמו שיש להורים שלי, וגם להורים שלו אני חושב."
"טוב, אצל אנשים נשואים זה אחרת, נדמה לי, למרות שאני יודע שיש זוגות נשואים שמפרידים חשבונות."
"כן, אלה שלא ישנים יחד." העיר ברי בשמץ לגלוג.
נזכרתי כמה פעמים העדפתי לישון עם טופי במקום עם דור שסירב בתוקף להניח לו לישון איתנו במיטה, והרגשתי שפני מסמיקות. "מה זה שייך בכלל?" מחיתי בעצבנות, "מה הקשר בין חשבון בנק משותף לשינה יחד?"
"בזוגיות הכל קשור." השיב ברי במין סמכותיות מעצבנת.
"וואלה? תגיד, מי מת ומינה אותך למומחה לזוגיות?" הטחתי בו ברוגז, והרחבתי את צעדי כדי להתרחק ממנו. ברי שהמשיך לפסוע בקצב המתון, הרגיל שלו, נשאר מאחורי, ובעודי חופז לעבר הפארק דמיינתי לעצמי את עיניו הזועמות קודחות חורים בגבי. ישבתי לנוח על ספסל לח מעט בגלל הגשם שירד בלילה, מביט בכלבים שהשתעשעו על הדשא, קופצים אחד על השני, מרחרחים זה את זה, מתגלגלים אחד על השני, רגע נוהמים וחושפים שיניים, ספק בצחוק ספק ברצינות, ואחר כך שוכחים הכל ורצים אחד אחרי השני במשחק תופסת עליז.
"תראה כמה הם נהנים מהחיים." חייך ברי, שהגיע בינתיים, והמשיך לשוחח איתי כאילו לא קרה כלום, "יש לנו מזל שאנחנו גרים במקום נפלא כזה, ליד שמורת טבע, ואנחנו יכולים לשחרר את הכלבים בלי לפחד ממכוניות ומפקחים." העיר בנעימות, והתיישב לצידי על הספסל.
"כן, אני יודע." השבתי, ולכסנתי אליו מבט. לשמחתי הוא נראה רגוע בדיוק כמו קודם, אני במקומו לא הייתי עובר בשתיקה על הערה נבזית כמו זו שהטחתי בו, אבל ברי קורץ מחומר אחר ולא הקפיד כל כך על כבודו.
"בערים גדולות חייבים ללכת עם הכלב קשור ברצועה, ולאסוף את הקקי שלו לשקית, מותר לשחרר כלב רק בגינת כלבים מגודרת, הכלבים המסכנים האלה משתעממים לבד בדירה כל היום, ויכולים לצאת רק בערב, אחרי שהבעלים שלהם חוזרים מהעבודה. שמעתי שכמה חבר'ה בוגרי יחידת עוקץ פתחו בתל אביב מין צהרון לכלבים בשביל אנשים שעובדים כל היום ורוצים שהכלבים שלהם ייהנו מפעילות ומחברה במשך היום." סיפר לי ברי.
"רעיון מצוין, עדיף על להיות מורה בתיכון." הערתי.
ברי גיחך, "יש מצב, רוב הכלבים שאני מכיר הרבה יותר נחמדים מתלמידי תיכון מוכי הורמונים." הסכים, ושאל מתי אני מתכנן לסרס את טופי.
"לא יודע, אני עוד חושב על זה."
"הוא כבר כמעט בן ארבע חודשים." הזכיר לי ברי.
"אני יודע ברי, אל תציק לי גם אתה, דור מציק לי מספיק."
ברי הניח יד על זרועי ואמר בקול רך שככה זה בכל זוגיות, תמיד יש מאבקי כוח בהתחלה, ובסוף זה מסתדר. "או שלא." נשארתי פסימי.
"או שלא." הסכים ברי, "אבל מאחר ואתם לא נשואים ואין לכם ילדים… אני מציע שבמקום לכעוס ולהיעלב תנסה להגדיל ראש ולהבין מה מסתתר מאחורי כל המריבה הזאת בגלל טופי, למה אתה מתעקש להתחשב בכלב ולא בבן זוג שלך? ולמה הוא עושה סיפור כזה גדול מגור חמוד אחד, והכי חשוב, למה אתה מתכווץ כולך כשמדברים על הסירוס שלו?"
"למה? אתה באמת לא מבין למה אני לא מתלהב לחתוך לו את הביצים?" נזעקתי.
"האמת שאני מבין בהחלט, ובזמנו, כשפחיסטון, החתול המדהים שלי, היה חי התעקשתי לא לסרס אותו, ואני מצטער על זה עד היום."
"מה, הוא מת כי לא סירסת אותו?"
"כן." אמר ברי בפשטות ועיניו האפילו בעצב, "כמו טיפש הייתי מאוד גאה בו שהוא גבר גבר ורץ אחרי חתולות מיוחמות, והתעקשתי לא לסרס אותו ולתת לו להסתובב חופשי בחוץ, ובסוף הוא חלה באיידס חתולים, והיינו חייבים להרדים אותו."
"איידס חתולים? אתה צוחק עלי?"
"לגמרי לא. יש מחלה כזו גם לחתולים והם נדבקים אחד מהשני כשהם נלחמים זה בזה בתקופת הייחום. עשיתי טעות כי האנשתי את החתול שלי, והשלכתי עליו את הרצונות שלי ובגלל זה הוא מת." הוא טלטל קלות את זרועי, "אל תעשה את הטעות שאני עשיתי, תזכור שלמרות שאתה אוהב אותו מאוד טופי הוא לא אנושי והוא לא התינוק שלך, הוא רק כלב."
"יש לך עצה בשבילי ברי? טופי מתעקש לא לישון במלונה שלו בפטיו, רק בחדר השינה שלנו. אני חולה עליו, אבל לפעמים הוא באמת… מתי הוא יירגע כבר סוף סוף? כמה זמן הוא עוד יהיה מפונק כזה?"
"פחות או יותר בגיל שנה, למרות שיש כאלה שנרגעים קודם, ויש כאלה שסוחבים את גיל ההתבגרות אפילו עד גיל שנתיים. ללברדורים לוקח יותר זמן להתבגר, אבל מאחר וטופי מעורב…" ברי טפח קלות על כתפי, "אל תדאג, זה ייקח עוד כמה חודשים, אבל בסוף הוא יהפוך לכלב רגוע ויישן במלונה שלו כמו גוץ, טוב שסירסת אותו."
"אתה בטוח? כי לפעמים אני שואל את עצמי…"
"אז תפסיק, הכל בסדר אצלו. הוא כלב בריא ומאושר, תראה כמה הוא שמח." השליך ברי אצטרובל, וטופי דהר במרץ, משיג בקלילות את לונה וגוץ, תפס את האצטרובל בשיניו והחזיר אותו לברי בגאווה, זנבו מכשכש במרץ. ברי ליטף אותו ושיבח אותו ואחר כך שב וזרק את האצטרובל, וטופי הבלתי נלאה זינק אחריו שוב במרץ. "רק תקפיד שהוא לא ישמין והכל יהיה בסדר אצלו."
"בסדר." הבטחתי, "למרות שזה קשה, הוא כזה זללן."
"ככה זה אצל כלבים מהגזע הזה, הם אוהבים לאכול, למזלנו הוא אוהב לטייל ולרוץ ומוציא המון מרץ, אתה לעומת זאת נראה לי קצת עייף, מה קורה אתך, אתה בסדר?"
"לא ממש, זאת אומרת, אני בסדר, אבל דור… אני מרגיש שהוא מתרחק ממני, בזמן האחרון הוא כמעט לא מדבר איתי, וגם כשאנחנו ישנים יחד הוא מפנה לי את הגב."
"הוא עוד כועס בגלל טופי?"
"לא יודע, אולי, מצד שני, מאז שטופי קלט שהרצפה היא לא בית שימוש נראה לי שדור די התרגל אליו. הוא מלטף אותו פה ושם, מגניב לו מידי פעם משהו טעים, לפעמים נדמה לי שהוא מחבב את טופי יותר מאשר אותי."
"הגזמת." צחק ברי, "אתה לא נסחף קצת, סתם נדמה לך."
"לא." התיישבתי על מכסה הבטון החמים של נקודת הביוב שנמצאה באמצע הדרך בין הבית לפארק ותליתי בברי מבט מיואש, "לצערי לא סתם נדמה לי. אני מרגיש שנמאסתי עליו לגמרי, ושהוא חי איתי רק כי נוח לו לגור פה, לא כי טוב לו איתי."
ברי התיישב לצידי, "מה עם הסקס? יש עדיין?"
"כן, אבל… עזוב, לא בא לי לדבר על זה."
"בכל זאת." הפציר ברי.
"הוא עושה איתי סקס כאילו שאני איזה סטוץ שהוא בחיים לא יראה יותר." התוודיתי, "בלי רגש, בלי חיבה, בלי לדבר כמעט, וכמובן ששוב בלי חדירות, סקס סתמי כזה, רק בשביל לגמור. זה מבאס נורא."
"ניסית לדבר איתו? פשוט לפתוח את הלב ולשפוך מה שמעיק עליך?"
"תתפלא, אבל דווקא כן. אתה יודע מה הוא ענה לי? הוא אמר שהוא יודע שהוא קצת מזניח אותי, והוא מצטער שהוא לא תקשורתי בזמן האחרון, אבל זה בגלל משבר אישי שלו, משהו לא טוב עובר עליו, משהו שלא נוגע לי, ושאני לא אקח ללב כי זה לא קשור אלינו, ועוד הייתה לו חוצפה להגיד שהוא אוהב אותי ושהחיים איתי זה הדבר הכי טוב שקרה לו מאז שהוא הבין שהוא הומו."
"דור באמת נראה לי קצת עצוב בזמן האחרון, חשבתי שזה בגלל החורף, יש אנשים שפחות שעות אור מדכאות אותם."
"אותי לא, אני אוהב חורף ונהנה מהקור, הלוואי וירד גשם בקרוב."
"גשם וקור זה טוב." הסכים ברי בנפש חפצה, "אבל בוץ זה גועל נפש, בעיקר כשיש לך כלבים, חכה ותראה."
"בוץ אפשר לשטוף ולנגב, אבל מה אני אעשה עם דור? אפילו לריב איתו אני כבר לא יכול כי הוא לא מוכן לשתף פעולה, משהו מוזר עובר עליו ואני פשוט לא יודע מה עושים." נאנחתי וקמתי, "יאללה, בוא הביתה, אני תורן הפסקה היום, ואם אני לא אגיע לבית ספר בשבע וחצי אני כבר אחטוף מנה ממרכזת השכבה."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il