דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
21/04/2016
בניגוד לרצונה של אירה שחלמה על לידה ביתית נינוחה התאומים שלה ושל רוני נולדו בניתוח קיסרי בתחילת החודש התשיעי. למרבה המזל ירידת המים הלא צפויה אירעה כמה דקות אחרי שאירה הגיעה לעבודה, והקולגים המבוהלים שלה הכניסו אותה למכונית והחישו אותה בזריזות לבית חולים, מתעלמים ממחאותיה הרפות שמוקדם מידי ושהיא שונאת בתי חולים. הרופאים חיברו אותה חיש למוניטור, אבחנו מצוקה עוברית והמליצו על ניתוח קיסרי. אירה ניסתה לדחות את רוע הגזירה, אבל אורה המבוהלת שהגיעה יחד עם ברי לבית החולים – רוני היה למרבה הצער באילת – אמרה לה להפסיק לבלבל את המוח, ותבעה ממנה לחתום כבר לפני שיקרה אסון.
אירה חתמה ביד רועדת, ושעתיים אחר כך הפכה לאימא לשני תינוקות קטנטנים שהוכנסו מיד לפגייה, ושהו בה שבועיים תמימים. הם שוחררו מבית החולים רק אחרי שעלו מספיק במשקל, ולמדו לינוק חלב אם. עוד לפני שיצאו מבית החולים התעורר ויכוח סוער בין רוני, המגובה בהוריו, ובין אירה המוטרפת מהורמונים של יולדת, אם לעשות לגלעד שכונה גילי ברית בבית החולים, או להמתין עד שיארגנו ברית באולם עם מוהל, כדת משה וישראל. "אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לתת לפרימיטיביים האלה לחתוך אותו ולעשות אותו נכה." החלה אירה להתייפח אחרי שאבא של רוני הסביר לה למה צריך ברית מילה, וכמה דחוף לו להיות הסנדק של הרך הנולד.
"הפרימיטיביים האלה הם ההורים שלי!" צרח רוני שמעמדו החדש כאב ערער את בטחונו העצמי, וגרם לו לאבד את חוש ההומור שלו, "הילד שלי יעשה ברית כמו כל יהודי הגון, ואבא שלי יהיה הסנדק, או ש…"
למרבה המזל ברי נחפז להתערב, והרגיע את בן זוגו הנסער לפני שהמריבה הסלימה עוד יותר, ובעוד אורה מייבשת את פניה הלחות של בת זוגתה הדומעת גייס ברי את כל כישרונותיו הדיפלומטיים, והתרוצץ בלי לאות בין רוני לבין הוריו, ובין אירה ואחותה הצעירה שצצה פתאום בבית החולים כנציגת משפחתה של אירה, מסביר ומפציר, מדבר חליפות ברוסית ובעברית, משכנע פעם את זה, ופעם את זו, הצליח בסופו של דבר להגיע לפשרה שסיפקה את רצון כולם – הברית תתרחש בנוכחות קרובי משפחה בלבד בבית הכנסת הקטן של בית החולים, ותבוצע כדת וכדין אבל בתנאים סטריליים למהדרין על ידי רופא דתי שהוסמך להיות מוהל. למרבה המזל התברר הרופא המוהל כאיש סימפטי ונעים הליכות ממוצא תימני, שהצליח להתחבב על אביו של רוני ומצא מסילות אפילו לליבה של אימו הנרגנת של רוני שהשתוקקה לחגוג את הולדת התאומים באירוע מרובה משתתפים באולם מפואר.
הרופא החליף את הכיפה הסרוגה שהתנוססה על פדחתו בימות החול בכיפה שחורה ממשי של מוהל ושכנע אותה שעדיף ליולדת ולרך הנימול לעשות טקס משפחתי קטן בסביבה הסטרילית של בית החולים, והציע שאת האירוע רב המשתתפים יערכו בעתיד, אחרי שגם היולדת וגם התינוקות יתאוששו לגמרי מהלידה. כל הדראמה המשפחתית הסוערת הזו התרחשה במקביל לדרמה הצנועה יותר של סירוסו של טופי. עניין הסירוס גרם לי דאגה וייסורי מצפון קשים, אבל למרבה המזל טופי התאושש מהר יותר מאירה, ואחרי יומיים שכח את הניתוח וחזר להיות כלב שמח ונמרץ בעוד שאירה ורוני המשיכו להיות טרודים בגידולם של התאומים גם אחרי הברית והשיבה הביתה.
אירה התקשתה להחלים מהניתוח הקיסרי, וסבלה מאוד מההנקה. פטמותיה נסדקו וכאבו למרות המשחות וכיסויי הסיליקון שאורה קנתה למענה, ואם לא די בכך, התברר שכל הסבל הזה היה לשווא. חלבה היה מועט מידי, התינוקות לא עלו כראוי במשקל וכל לילה צרחו מרעב ומנעו שינה מכל בני הבית. אירה המסכנה שהשתוקקה להניק את התינוקות שלה זמן רב ככל האפשר, פיצוי על הלידה הטראומתית שעברו, לא הצליחה להחזיק מעמד אפילו חודש בטרם קבע רופא הילדים שהם לא ניזונים כהלכה, וצריך לעבור לבקבוק. למזלם של ההורים הטריים הם לא היו לבד, ברי ואורה שכבר היו מנוסים בגידול תינוק אחד עזרו להם להתמודד עם הטיפול בתאומים, ולקחו על עצמם חלק בנטל גידולם של גלעד וצליל הקטנים שכונו צילי וגילי. אחרי שעברו לאכול מבקבוק גדלו השניים והתפתחו לתפארת, אבל כדרכם של תינוקות סבלו מכאבי בטן והתייסרו בייסורים של בקיעת שיניים, וארבעת המבוגרים שטיפלו בהם הסתובבו טרוטי עיניים ועייפים. לא פלא שברי ויתר באותו חורף על טיולי הבוקר עם לונה והניח לי לטייל איתה ועם הכלבים שלי לבד.
מצד אחד התגעגעתי אליו ואל טיולי הבוקר הנעימים שלנו, ועוד יותר אל השיחות שהייתי מנהל איתו, מצד שני נס נעשה לי שהוא לא היה פנוי לשוחח איתי כי רוב הסיכויים שלא הייתי מתאפק והייתי מפר את ההבטחה שנתתי לדור ושופך בפניו את ליבי הדווי. האדם היחיד שהייתי פוגש בשעות הבוקר המוקדמות והקרות הללו היה סטפן שלהפתעת כולנו המשיך לגור אצל יבגני. הוא היה מברך אותי בבוקר טוב צוהל, מלטף את הכלבים בחיבה, וחוזר לרוץ בקלילות מעוררת קנאה, משאיר אותי משתרך מאחור, אבל בוקר אחד, לח וקריר, כשחזרתי לאיטי בשביל הבוצי גיליתי אותו יושב על סלע, בוחן בדאגה את קרסולו.
רק לפני חצי שעה הוא חלף על פני בריצה, לבוש רק אימונית דקה, הדוקה על שריריו המרשימים, והנה הוא יושב מובס, מלוכלך בבוץ, ושערו הבהיר שתמיד היה מסורק בקפידה פרוע ושמוט על מצחו. "הכל בסדר סטפן, מה קרה, נפלת?" הושטתי לו יד כדי שיאחז בה ויקום.
הוא לפת את ידי וניסה להתרומם, אבל שב וצנח באנקה, "כואב." קבע, והביט בי במבט אומלל, "נורא כואב."
כרעתי על ברכי לצידו בעוד הכלבים מתגודדים סביבנו בסקרנות, נושמים ונושפים על עורפי וגבי, ומיששתי את קרסולו הפגוע. הוא היה נפוח מאוד. "זה נקע, אולי אפילו קרע ברצועה." התנשף סטפן, חושק שיניים מרוב כאב, "יש לך נייד?"
שלפתי את הנייד שלי, "להתקשר ליבגני?"
"לא, הוא ישן עדיין. אם נעיר אותו הוא יכעס."
"שיכעס, למי אכפת?"
סטפן עצם את עיניו הכחולות, היפות, ונד בראשו לשלילה, "עדיף להתקשר לברי, הוא ידע מה לעשות."
התקשרתי לברי, "סטפן נפל ולא יכול ללכת, צריך להביא רכב כדי לפנות אותו לבית חולים." דיווחתי לו בקצרה, ועל פי בקשתו תיארתי לו איפה בדיוק אנחנו נמצאים.
"כן, אני יודע איפה זה, המכונית שלי לא תצליח לעבור שם, עדיף ג'יפ. אתה יכול לחכות איתו עוד קצת, אני אסע לג'ינג'י מהמועצה ואביא ממנו את הג'יפ."
ג'ינג'י היה האחראי על הגינון במועצה, והג'יפ שלו היה מסוגל להתמודד בקלות עם דרך העפר הבוצית, מזל שהוא וברי היו ידידים. "רעיון טוב, אבל סטפן יושב כבר די הרבה זמן על סלע רטוב, ואין לו מעיל. זה ייקח לך הרבה זמן ברי?"
"לא יודע, אני אנסה למהר, בינתיים תן לו את המעיל שלך, תשב צמוד אליו, ותנסה לארגן את הכלבים שישבו סביבכם ויחממו אותו, תשתדל שהוא לא יכנס לנו להיפותרמיה, טוב, אני זז." למרות מחאותיו של סטפן שזה בסדר, ולא צריך, עטפתי אותו במעילי, התיישבתי לצידו, חיבקתי אותו וקראתי לכלבים שהתיישבו סביבנו בעיגול. טופי התקשה לשבת בלי לזוז זמן רב, אבל גוץ הבין מיד מה הבעיה ונצמד אל גבו של סטפן, בעוד לונה הנבונה מתיישבת על כפות רגליו, מניחה את ראשה השעיר והחמים על ברכי.
הג'יפ של ג'ינג'י הגיע אחרי חצי שעה, מקפץ בקלילות על השביל המשובש, והראשון שזינק ממנו לעבר סטפן היה יבגני, מודאג ונסער, ורחוק מאוד מכעס. "אני כל כך מצטער, לא היית צריך לבוא." גנח סטפן, וניסה, לשווא, לעמוד על רגליו.
יבגני וחמי גערו בו שלא יהיה טיפש ויפסיק לדבר שטויות, אחזו בזהירות באצילי ידיו, הקימו אותו על רגליו, וכשהם תומכים בעדינות בקרסולו הפגוע השכיבו אותו על שמיכה שפרשו לכבודו על המושב האחורי. יבגני הסיר מעל ראשו את כובע הצמר שלו וחבש אותו על ראשו הבהיר של סטפן, מכסה בזהירות את אוזניו, ואחר כך הוסיף צעיף תואם, וכפפות מרופדות. אחרי שהצעיר היה עטוף ומוגן כהלכה מהקור נישק יבגני בעדינות את מצחו והוסיף כמה מילים רכות ברוסית. "אולי אפשר לדחות את הרומנטיקה לאחר כך?" גער ג'ינג'י שנותר בכסא הנהג, מתופף בקוצר רוח באצבעותיו על ההגה, "קדימה יבגני, שב כבר וניסע, אני לא רוצה להיתקע בפקקים של הבוקר."
יבגני התיישב ליד ג'ינג'י וחגר את עצמו, "נסענו." פסק, "אני אתקשר כשנגיע לבית חולים."
"לא, אני לא רוצה שתפסיד יום עבודה בגללי." קרא סטפן, בעוד ג'ינג'י מתמרן את הרכב בזהירות, מנצל קרחת יער קטנה בצד הדרך כדי להסתובב. הוא נסע לפני שהספקתי לשמוע את תשובתו של יבגני, ושנינו נשארנו לבד עם הכלבים.
"אוי, המעיל!" נזכר ברי שנשא בידו את מעילו של סטפן, "לא נתתי לסטפן את המעיל שלו."
"אז תן אותו לי, נתתי לו את המעיל שלי ואני קפוא."
"היית ממש בסדר רענן, כל הכבוד לך." שיבח אותי ברי, ועזר לי להכניס את זרועותיי לשרוולים, "מה שלומך חוץ מזה?"
"חרא." השבתי ורכסתי את המעיל, "אבל זו אשמתי אז אין טעם להתלונן, יאללה, בוא נזוז הביתה, אני מת מרעב."
"למה זו אשמתך שאתה מרגיש חרא, ומה בדיוק הבעיה?" חקר ברי.
"זה מסובך נורא להסביר ברי, וחוץ מזה הבטחתי לדור שאני לא אספר מה הוא עשה."
"אם הבטחת אז הבטחת." השלים ברי עם רוע הגזירה, "אבל כואב לי לראות אותך כל כך שפוף."
"לי זה כואב יותר, אבל אני פשוט לא יודע מה לעשות, תגיד, יש לך מושג איך משיגים ויאגרה?"
"מה, בשבילך?" נדהם ברי, "אפשר לבקש מרופא, אני חושב, אבל… אתה לא צעיר מידי לזה, מה הבעיה?"
"תחשוב לבד, מה כבר יכולה להיות הבעיה אם אני מבקש ויאגרה?"
"כן, אבל… אני לא מבין כלום רענן, מאז שהתאומים נולדו אנחנו כבר כמעט לא מדברים ואני לא כל כך בעניינים, אולי תנסה בכל זאת? תתחיל לספר מהתחלה ונראה, אולי בכל זאת נמצא פתרון פשוט יותר לבעיות שלך?"
"ההתחלה? ההתחלה דווקא הייתה יפה, פגשתי על שפת הים גבר שמצא חן בעיני, וגיליתי שגם אני מוצא חן בעיניו. במקום להבין שאני הולך שוב להסתבך ולברוח ממנו הכי מהר שאפשר התחלנו לגור יחד. בחודשים הראשונים היה טוב, הצלנו יחד גור חמוד וקצת שובב, ולקחנו אותו הביתה, ופתאום הוא התחיל להתרחק ממני, להסתגר. לקח לי זמן לשים לב כי הייתי עסוק עם טופי, וגם אחרי ששמתי לב חשבתי שזו אשמתי, שעשיתי משהו לא טוב, אולי הקדשתי יותר מידי תשומת לב לכלב והזנחתי אותו? אבל אחרי שהתעקשתי לקבל תשובה התברר שזו לא הייתה אשמתי, זו הייתה אשמתו, הוא… לא חשוב מה הוא עשה, אבל זאת הייתה אשמתו, הוא הודה בזה, סיפר לי הכל, התוודה והסביר שזה קרה כי הוא היה צריך לעשות קלוז'ר עם האקס, אבל די, זה נגמר, והוא מתנצל ומבקש סליחה. חשבתי על זה קצת והחלטתי שאין טעם להיפרד בגלל שטות כזו, עדיף לסלוח ולהמשיך יחד, וזה מה שעשינו, מחקנו את העבר והשתדלנו להמשיך יחד."
"יופי לכם, אז מה הבעיה?"
"אני הבעיה, מתברר שפתאום לא עומד לי. הוא משקיע משתדל, מתאפק, סבלני ומבין כמו מלאך, אבל שום דבר לא עוזר, זה פשוט לא הולך. אני רוצה, אבל לזין שלי יש דעה משלו, הוא מסרב לשתף פעולה."
"עם מי הוא בגד בך?"
"עם האקס המיתולוגי שלו, הראשון שלו, זה שגרם לו לצאת מהארון ואחר כך נעלם, פתאום הוא היה חייב קלוז'ר איתו, אתה מבין?"
"כן." נאנח ברי, "האמת שכן, או לפחות סוג של…"
"אם ככה אולי אתה מבין למה הוא היה חייב לשכב גם עם האקסית האחרונה שלו שהיא במקרה גם אחותו של האקס?"
"אחותו?" הופתע ברי "באמת?"
"כן, אחותו התאומה. הם היו יחד עד שדור פגש את אחיה, ואז הוא החליט פתאום שהוא בעצם דו מיני, נפרד מהאחות, התאהב באח, לא בדיוק בסדר הזה, ויצא מהארון רק כדי לחזור אליו אחרי שהאח והאחות נסעו לגרמניה. פתאום הוא החליט שעדיף להתחתן עם אישה, וזה מה שהוא עשה, ואפילו הביא איתה שני ילדים, ממש כמו כל סטרייט מצוי, חוץ מזה שתוך כדי כך הוא לא הפסיק לבגוד באשתו עם גבר."
"כשאתה מספר את זה ככה זה באמת לא נשמע טוב, ודור יוצא חרא של בן אדם, אבל עובדה שהיה לכם טוב יחד, עד כמה שאני זוכר היית מאוהב בו."
"אני עדיין מאוהב בו אבל אני לא מצליח להעמיד איתו את הזין איתו."
"מה, בגלל שהוא דו מיני?"
"לא, בגלל שהוא בוגד!" צרחתי, ומרוב כעס בעטתי בערמת עפר שלא הייתה רכה כמו שנראתה. זו הייתה טעות, צנחתי על סלע, מקלל, ולא די שכף רגלי כאבה גם הסלע הלח מגשם שישבתי עליו הרטיב את אחורי מכנסי.
"די כבר עם הדראמה רענן." הושיט לי ברי את כף ידו הגדולה והחמה ומשך אותי לעמידה, "תרגיע."
"אתה חושב שאני נהנה מזה? הלוואי ויכולתי להרגיע ולעבור הלאה, אני מת להיות רגוע כמוך, אין דבר שאני רוצה יותר, אבל אני פשוט לא יכול."
"למה אתה מתכוון רגוע כמוך?" שאל ברי בשקט רועם, ופניו, שעד לאותו רגע היו מודאגים וחביבים, נעשו נוקשים וזועפים, "אתה באמת חושב שרוני בוגד בי כל הזמן?"
"לא אמרתי את זה." נבהלתי.
"כן אמרת, או לפחות רמזת."
"אז דיברתי שטויות, תשכח מזה."
"הלוואי ויכולתי."
"אני מצטער נורא ברי, בבקשה, אל תכעס עלי, אני בטוח שכיום אתה ורוני… שאתם ממש בסדר עכשיו, אבל סיפרו לי שבזמנו… אני יודע שפעם היו לכם קשיים, ואפילו נפרדתם כמה פעמים, אבל עובדה שבכל זאת כיום אתם יחד."
"נכון, אבל רק שתדע שאני אף פעם לא קיבלתי את הבגידות של רוני בשקט, וזה תמיד כאב לי, בעיקר כשהוא היה נדלק מידי פעם על בחורה, ואין סיבה שתשלים עם זה שדור בוגד בך."
"הוא כבר לא, זה נגמר."
"מבחינתו אולי, אבל לא מבחינתך."
"גם מבחינתי, הוא ביקש סליחה וסלחתי, סלחתי בכנות ומכל הלב, הבעיה היא רק שהזין שלי… גם לזין שלך הייתה בעיה כזו עם רוני?"
"לא, לזין שלי לא הייתה שום בעיה איתו, רק לי, אבל אני זה אני ואתה זה אתה, כל אחד מגיב אחרת."
"כן, כנראה, מה אתה מייעץ לי לעשות?"
ברי משך בכתפיו, "אולי ייעוץ זוגי?"
"מה יעוץ זוגי? אנחנו הומואים."
"נו, אז מה? אתם גם זוג."
"כן, אבל… אבל… אתה מכיר מישהו שמוכן לתת יעוץ זוגי להומואים?"
"אישית לא, אבל אני בטוח שיש, צריך רק לחפש."
"בסדר, אני אדבר עם דור, ונראה מה דעתו, למרות שאני הייתי מעדיף ויאגרה."
"ויאגרה זה אחלה, אבל אף רופא שפוי לא ייתן לך כדורים כאלה בלי לעשות בדיקות כלליות, ובלי לוודא קודם שאין לך בעיות בלב."
"בעיות בלב?" חייכתי, משועשע, "בטח שיש לי בעיות בלב, אחרת הייתי צריך ויאגרה?" התחכמתי, ונכנסתי הביתה.
"מה מצחיק." התפלא דור.
"סתם, שום דבר, שמעת מה קרה לסטפן?"
"כן, בטח, אורה סיפרה לי הכל, מזל שמצאת אותו לפני שהוא קפא מקור, אני לא מבין למה הוא יצא לריצה בלי נייד, אתה בטח מת מרעב?"
"כן, קצת, אבל קודם צריך להאכיל את הכלבים." האכלתי אותם בעוד דור מכין לנו ארוחת בוקר ואחר כך ישבנו לאכול יחד. תכננתי להעלות את נושא הייעוץ הזוגי עוד בארוחת הבוקר, אבל כל הזמן היו הפרעות – אורה נכנסה להחזיר את שקית החלב ששאלה ממני אתמול ודיווחה שסטפן נמצא כבר במיון בבית חולים כרמל, וכנראה שיש לו נקע וקרע ברצועה, וזה אומר גבס, ואחר כך התקשר יבגני לספר שהם יחזרו כנראה בצהרים, והוא יצטרך עזרה כדי להעלות את סטפן לדירה שלו אז שנהיה זמינים, ואז החל שוב גשם ורוני נכנס לשאול אם יש לי מטריה מיותרת, ואז נעשה כבר מאוחר והיינו צריכים לרוץ לעבודה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il