חיי רענן – פרק י'

18/04/2016

הגעתי בזמן, ומילאתי בהצלחה את משימותיי כתורן הפסקה – השגחתי שלא יזרקו עטיפות וקליפות על הרצפה, שלא יהיו קטטות ומריבות, ושכולם יחזרו לכיתות בזמן – וחזרתי הביתה בשלום, מבחין בשמחה שהשמים מתקדרים והולכים וכנראה שהחזאים צודקים ובקרוב יהיה גשם. אחרי הצהרים התחיל לטפטף, והגשם הלך והתגבר למרבה שמחתם של עצי האלון המאובקים ששיוועו למקלחת מרעננת. האוויר הצטנן, ופתאום נכספתי לתה חם ולמרק מהביל. בישלתי מרק ירקות מכל מה שמצאתי במקרר, והתקשרתי לדור לספר לו שיורד פה גשם ושיסע בזהירות כי הכביש יהיה כנראה רטוב. "יפה מצידך לדאוג לי, אני מודה לך מאוד." אמר דור בנימוס מאופק שהעלה את חמתי להשחית.

"אולי די כבר? מה עשיתי לך, למה אתה מדבר אלי ככה?" התפרצתי.

"איך ככה?" תהה דור בשלווה.

"כאילו שאנחנו לא מכירים בכלל, כאילו שאתה שונא אותי."

"איך אני יכול לשנוא אותך אם אנחנו לא מכירים?" התחכם דור.

"אמרתי כאילו…" התחלתי להסביר, ופתאום, בבת אחת, איבדתי את סבלנותי, "אוף אתך, די כבר! אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון!" צעקתי, "ושתדע לך שנמאס לי, אתה לא בסדר דור, אתה מאמלל אותי עם ההתנהגות הזאת ואני לא יכול יותר ככה." הטחתי בו בזעם, ומרוב עוגמת נפש ותסכול החלו דמעות לזלוג מעיני.

סוף סוף נסדקה חומת האיפוק המרגיזה שלו והוא החל להישמע כמו פעם, "נו, די רענן, מספיק, תרגיע, אתה צודק שאני… אני באמת מצטער, ואתה צודק שאתה כועס, אל תבכה חמוד, אני אגיע עוד מעט הביתה ונדבר, בסדר?"

"בסדר." ניגבתי את לחיי בשרוול חולצתי, והנחתי את השפופרת.

טופי שחש בצערי הניח את כפותיו על ברכי והציץ בעיני בדאגה, ואפילו גוץ הרגיש שמשהו קורה, ניגש אלי מתנשף בכבדות, והנחית את גופו הגדול והכבד על כפות רגלי. נכון, הם היו רק כלבים, והם לא היו מסוגלים לדבר, אבל הרגשתי שהם משתתפים בצערי, ואכפת להם מה קורה לי והתנחמתי.

דור הגיע וברגע שסגר את הדלת מאחורי גבו פילח ברק את מעטה העננים ושנייה אחר כך נשמע קול רעם חזק ומתגלגל. "הגעת ממש בזמן." חייכתי אליו בעודי בוחן את הכלבים, "הם נראים לך מפוחדים?"

"לא." פסק דור וחלץ את נעליו, "הם נראים לי אדישים לגמרי."

"טוב מאוד, יש כלבים שנורא פוחדים מרעמים וברקים, אבל טופי וגוץ הנהדרים שלי, הם כאלה גיבורים." ליטפתי בחיבה את השניים, ונתתי לכל אחד מהם ביסקוויט כלבים דנטאלי – פרס על התנהגותם הטובה.

"רעב?" שאלתי את דור, "הכנתי מרק נהדר, רוצה קצת?"

"כן, תודה." הוא החליף את בגדיו בעוד אני מחמם את המרק, והתיישב לאכול. "מרק נפלא רענן." החמיא לי, "אתה בכלל מבשל נהדר, אם יום אחד יימאס לך ללמד תוכל לפתוח מסעדה."

"אני מודה לך על המחמאות." חייכתי, "אבל לאהוב לבשל זה דבר אחד, ולנהל מסעדה זה דבר אחר לגמרי."

"כן, אתה צודק." הסכים איתי דור בכובד ראש, "בדיוק כמו שלבלות עם מישהו סקסי במיטה בכיף ואחר כך ללכת הביתה, זה שונה לגמרי מאשר לחיות בזוגיות עם מישהו שאתה אוהב, ולהישאר לישון איתו גם אחרי הסקס."

"אתה צודק, למרות שאני לא בטוח שסקס זו מטאפורה כל כך מוצלחת לבישול." הערתי, עדיין מחייך, אבל דור נשאר רציני.

"אני חייב לספר לך משהו רענן." הדף את הצלחת מעל פניו ומחה את פיו במפית.

"בסדר." שילבתי את ידי על חזי, ונשענתי לאחור, "תספר."

"זה לא הולך להיות סיפור נחמד, ואתה בטח תשנא אותי אחרי שתדע הכל, אבל אני לא יכול לשמור את זה יותר בפנים, אני לא בנוי לחיות חיים כפולים."

"חיים כפולים?" נדרכתי, "עם מי אתה חי חיים כפולים? זה גידי, האקס שלך? אני יודע שאתם עדיין בקשר."

"אז מה? גם אתה בקשר עם עידו." התריס דור.

"לעידו יש בן זוג, אני חבר של שניהם, אין לך שום סיבה לקנא בקשר שלנו."

"אני יודע רענן, ואגב, אני וגידי… נכון שאנחנו עוד מדברים מידי פעם, אבל זה הכל, הקשר שלנו נגמר עוד לפני שפגשתי אותך, שלא לדבר שגידי נשוי."

"ובוגד באשתו המסכנה כל הזמן."

"זו הבעיה שלהם, לא שלנו."

"אז מה הבעיה שלנו? אולי תגיד לי סוף סוף? ואל תגיד שזה הכלב, זה סתם תירוץ אידיוטי, מה הבעיה שלך דור? למה אתה מתנהג ככה? ואל תשאל איך כי אתה יודע לבד."

"אני לא שואל כי אתה צודק רענן, הייתי אידיוט ועשיתי שטויות, אבל אני אוהב רק אותך, ואם נפגעת אני מתנצל." אמר דור בענווה והשפיל את מבטו.

רק לעיתים רחוקות מאוד קורה שמישהו מתנצל בפני, ואני לא מדבר על איזה סליחה חפוזה כשמישהו דורך לך על הרגל אלא על התנצלות רצינית וכנה על עוול אמיתי. בפעם האחרונה זה קרה ביום כיפור בשנה שעברה – כתה י"ב שבע, כיתת המופרעים שמיררו את חיי לאורך כל השנה שעברה כשהם היו עוד בי"א, באה כולה כאיש אחד והתנצלה על התנהגותה. הם מינו את אושר יפה התואר והשחצן כדוברם, והקשיבו בשתיקה גמורה – פעם ראשונה שהם שתקו במשך יותר משנייה – כשהוא הודה שהם היו זוועתיים כלפי והפריעו לי ללמד בגלל עצלות וטיפשות, והם מבקשים סליחה ומחילה על התנהגותם, והשנה הם מבטיחים להיות שקטים ולהניח לי ללמד, ובבקשה שאעזור להם לעבור את הבגרות בהיסטוריה. למרות שלא הגיע להם שאסלח להם על תעלוליהם המרושעים – הדביקו לי מסטיק על הכסא, כתבו סיסמאות הומופוביות על הלוח, לא הקשיבו לאף מילה מדברי, וכמובן שלא הכינו שיעורים או עבודות – ההתנצלות שלהם ריככה אותי והשכיחה ממני את העלבון. מיד קיבלתי את התנצלותם, הבטחתי להם לפתוח דף חדש ולחזור איתם שוב על כל החומר כדי שיגיעו מוכנים לבגרות, ולהפתעתי הם עמדו בהבטחותיהם וחוץ מפטפוטים פה ושם הם חדלו להציק לי, והניחו לי ללמד, וחלק מהם אפילו עשו מאמץ וניסו ללמוד ברצינות.

"זה בסדר גמור." נחפזתי לסלוח, "לכל אחד יש לפעמים מצבי רוח רעים, אי אפשר להיות נחמד כל הזמן, ואני מודה שקצת נסחפתי עם טופי, אבל הוא כבר לא גור יותר, והוא עבר את הסירוס בשלום, ומעכשיו…

"רענן." דור הניח את ידו על זרועי, "שתוק רגע, ותן לי להסביר."

"להסביר מה?"

"מה עבר עלי בתקופה שהיית עסוק עם טופי ולא כל כך שמת לב אלי."

"זה לא נכון, אני פשוט…"

"אני יודע רענן, זה בסדר, אני רק מבקש שתשתוק ותקשיב." הפציר דור.

"אני מקשיב." הבטחתי.

דור נשם עמוקות והתחיל, "אתה זוכר שסיפרתי לך שהייתה לי פעם מישהי בשם תהילה, חוזרת בשאלה שאחיה…"

"כן, אני זוכר, בגלל האח התאום הבנת שאתה הומו."

"דו מיני." תיקן אותי דור בקפדנות.

אני שונא להתווכח, "שיהיה דו מיני." הסכמתי, ופתאום כאילו נוצקה עופרת באברי, נתקפתי לאות איומה, עפעפי כבדו ורק בקושי הצלחתי לעצור פיהוק.

"אני משעמם אותך?" התחדד קולו של דור בעוקצנות נעלבת.

"לא, לא, אני פשוט… אז מה בנוגע לתהילה הזו? חשבתי שהיא חיה בגרמניה, נשואה באושר."

"הייתה, אבל לפני כמה חודשים היא התגרשה וחזרה לארץ."

"ואחיה, מה איתו?"

"גם הוא חזר איתה."

"יפה מאוד." טלטלתי את ראשי, מנסה לפוגג את הערפל שמילא את מוחי. "איך אתה יודע שהם שוב בארץ, הם יצרו אתך קשר?"

"כן, יום לפני שלקחת את טופי לסירוס תהילה התקשרה להורי וקיבלה מהם את המספר שלי. לא רציתי לספר לך כי היית כל כך לחוץ בגללו…" הוא הציץ לעברי לרגע ושב והשפיל את מבטו, "אני נשבע לך שתכננתי לספר לך הכל, אבל היית כל כך מודאג שלא רציתי לבלבל לך את המוח עוד יותר, חיכיתי עד שטופי יתאושש כדי לספר לך שנפגשתי איתה, אבל אם אתה זוכר בדיוק כשהוציאו לו את התפרים התאומים של רוני יצאו סוף סוף מהפגייה והיה כל הבלגן עם הברית של גילי… ואחר כך עזרת לסיימון להכין את סדר פסח והיית נורא עסוק… איכשהו לא הצלחתי למצוא רגע מתאים ובסוף…" הוא פרש את ידיו במחוות אין אונים, "בסוף נעשה מאוחר מידי."

"מאוחר מידי? למה בדיוק אתה מתכוון מאוחר מידי?"

דור גנח, "מאוחר מידי לספר את האמת."

"איזה אמת? אולי תסביר לי סוף סוף מה קרה?" שטף אותי גל כעס לא צפוי.

דור נרתע, "מה שקרה זה שנפגשתי איתה ו… ו… היא לא השתנתה בכלל, נשארה יפה מאוד ודומה מאוד להלל, ואל תשכח שאני נמשך גם לנשים, לא רק לגברים."

רק אז קלטתי, "שכבת אתה?"

דור הנהן. "אני לא מאמין? שכבת עם בחורה?" נשנקתי מפליאה.

"כן, אני… מצטער, אבל ברגע שראיתי אותה נתקפתי כזו תשוקה לנשים… והיא אישה יפה מאוד."

"נהדר, ומה אחיה אמר על זה? הוא יודע שאתה ואחותו…"

"כן, כמה ימים אחר כך נפגשתי עם הלל ו… אה… שתינו יחד ו… וזהו."

"זהו? זאת אומרת שגם איתו הזדיינת?"

הוא הנהן, משפיל מבט בהבעה נבוכה, ולמרות זאת לא יכולתי שלא להבחין בניצוץ של שמחת ניצחון מבצבץ מאחורי המבוכה.

"זה הסיפור הכי מופרע והכי חולני ששמעתי אי פעם." הזדעזעתי, "חבל שסיפרת לי."

"אני באמת מצטער, גם אותי כל העסק הזה בלבל והטריד, כל פעם נשבעתי שלא עוד וכל פעם הייתי חוזר לדירה שלהם… הרגשתי כל כך אשם ומוטרף, והכי גרוע זה שלא יכולתי לדבר איתך על מה שעובר עלי, לקח לי כמה שבועות עד שהבנתי שאני חייב להפסיק את העניין הזה או שאצא מדעתי."

"רגע, הוא ידע עליה ומה איתה? היא ידעה שאתה ואחיה…" דור הנהן בשתיקה. "שניהם ידעו וזה לא הפריע להם?" וידאתי שוב.

הוא משך בכתפיו בחוסר אונים, "מסתבר שלא."

"זה חולני." חזרתי ואמרתי, "שמעתי שתאומים קרובים מאוד אחד לשני, וחולקים הכל, אבל גם זה? כאילו, יש גבול. אני לא מבין למה הסכמת."

"גם אני לא, כנראה שפשוט נסחפתי."

"נסחפת? איזה מין תירוץ אידיוטי זה? מילא לבגוד, אבל סיפור כזה… איחס."

"אתה צודק." הוא הניח יד לחה על זרועי, "אני יודע שאתה וברי חברים והכל, אבל בבקשה רענן, אל תספר לו על זה."

"למה, אתה מתבייש?"

"כן, מאוד. אתה מכיר אותי רענן, לעשות דבר משונה כזה… זה בכלל לא אני, הייתי כאילו מכושף בגללם, הם כל כך יפים וכל כך דומים וזה היה כאילו… כאילו אני עם אותו בן אדם שהוא פעם גבר ופעם אישה, אתה מבין?"

"לא, מה קרה, איך נשבר הכישוף? למה הפסקת?"

הוא התנשם ופניו האדימו, "אני מעדיף לא לדבר על זה." מלמל.

"בכל זאת, הרי כבר סיפרת לי כמעט הכל, למה זה נגמר?"

"כי… כי הרגשתי שאני מאבד אותך, וגם…" הוא גנח, "הם רצו שנעשה את זה יחד, שלושתנו באותה מיטה, ופתאום הבנתי… די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר רענן, בבקשה, אל תשאל יותר."

"טוב, בסדר, אבל תגיד, אם היית צריך לבחור באחד מהם במי היית בוחר? בה או בו?"

"באף אחד, הרי כבר בחרתי בך." ניסה דור לחבק אותי.

הדפתי אותו מעלי, "שאלתי במי היית בוחר מהתאומים." התעקשתי.

"אמרתי לך, באף אחד מהם, דיברתי עם שניהם, אמרתי להם שאני לא רוצה יותר, שזה מטריף אותי, שאני מבקש שהם לא יצרו איתי יותר קשר."

"ומה הם אמרו? הם הסכימו?"

"כן, ואפילו התנצלו, והבטיחו שזה נגמר."

"יפה מצידם, עכשיו אתה יכול להתפנות בראש שקט לזיון הבא." אמרתי ברשעות, וקמתי כדי להתרחק ממנו, "נשאר לך רק להחליט אם אתה רוצה גבר או אישה, או שאולי תלך על אחד המסכנים האלה שמרגישים שהם גבר בגוף של אישה, או אולי ההפך? בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה." איחלתי לו, ויצאתי החוצה. טופי ניסה לרוץ אחרי, אבל סגרתי את השער בפרצופו הנעלב והלכתי לטייל לבד, מניח לרוחות לנשוב עלי, ולגשם להרטיב אותי. הטיול לא שיפר את מצב רוחי, חזרתי אחרי כשעה, קפוא ורטוב, ואומלל עוד יותר. דור חיכה לי בפטיו, מכורבל במעיל, הכלבים יושבים לצידו, שלושתם צופים בגשם השוצף וממתינים לשובי. "אתה רטוב לגמרי, בוא הנה, תוריד את הבגדים הרטובים ותתנגב מהר, רוצה להתקלח? הדלקתי בוילר."

ההליכה המהירה בגשם הקר ניקזה את כל כוחותיי, שיככה את זעמי והרגיעה אותי. הנחתי לו לעזור לי להתפשט, ונכנסתי למקלחת. המים החמים הפשירו אותי וכשיצאתי, עטוף בחלוק מגבת, חיכה לי דור בחוץ, הגיש לי כוס תה לואיזה ממותק בדבש, ושאל אם אני רוצה עוגיות.

"לא, תודה. אני לא מסוגל לאכול, התה נהדר, תודה. תגיד, מה יהיה איתנו דור?"

"מה שתרצה." השיב דור בהכנעה.

"אני לא יודע מה אני רוצה, אני מבולבל מידי, ומה אתה רוצה?"

"שתסלח לי, שנחזור להיות כמו שהיינו בהתחלה."

"כן, גם אני רוצה שנהיה כמו פעם. תגיד דור, זה קרה בגלל שהזנחתי אותך והתייחסתי רק לכלב?"

"לא, בטח שלא, הוא קצת עצבן אותי בהתחלה, אל תצחק, אבל הרגשתי שיש לך מין קראש עליו, ואולי קצת קינאתי, אבל לא בגלל זה… זה לא קשור אליך בכלל, רק אלי, אני… היה לי איזה חשבון לא סגור עם הלל, גם קצת עם תהילה, אבל בעיקר עם הלל. הוא האקס המיתולוגי שלי, הגבר הראשון שאהבתי, זה שדחף אותי להכיר את הצד ההומואי שלי…"

"לכל אחד יש אחד כזה, אקס מיתולוגי שאי אפשר לשכוח, אבל זה לא אומר שצריך לחזור ולהזדיין איתו."

"אתה צודק." הסכים דור בעצב, "אבל הפרידה שלנו הייתה כל כך מוזרה, טראומתית אפילו, הוא פשוט נעלם בלי הסברים, והרגשתי כנראה צורך לעשות איזה קלוז'ר ליחסים שלנו, אתה מבין?"

"לא."

"אתה צודק, גם אני במקומך לא הייתי מבין, ולא הייתי סולח." נאנח דור וקם, "טוב, אני הרוס מעייפות, וגם אתה בטח גמור. אני אלך לישון בחדר האורחים ומחר נחליט איך נפרדים."

חשבתי על הסדינים הקרים שממתינים לי בחדר השינה, ועל המיטה הריקה שיהיה עלי לבלות בה את כל הלילה הקר והגשום הזה, והחלטתי שלא מתאים לי. "אמרתי שאני לא מבין, אבל לא אמרתי שאני לא סולח."

דור הסתובב אלי, מופתע. "באמת?"

"כן, באמת."

"ולא תזכיר לי את הסיפור הזה כל פעם שתכעס עלי?"

"לא יודע, אני אשתדל לשכוח, אבל רק בתנאי שלא תעשה לי יותר תרגילים כאלה."

"הייתי רוצה להבטיח, אבל איך אפשר? גם אני אשתדל, זה כל מה שאני יכול להבטיח."

"להשתדל זה מספיק טוב בשבילי, קדימה, בוא למיטה."

"וטופי?"

"יישאר לישון במלונה שלו."

"בטוח?"

"לגמרי, בוא למיטה ונתחיל להשתדל יחד."

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il