חצי אח – פרק ה'

18/12/2014

פתחתי את פי כדי לומר לא, אבל הזכרתי לעצמי איפה אני נמצא, ועם מי. אלעד התרחק ממני והניח את היד שלו על הכתף שלי, עד שירדתי על ברכיי.

בימים הבאים בקושי ראיתי את רועי, וכל דקה רחוק ממנו הייתה עוד דקה שהרשיתי לעצמי לנשום בחופשיות יחסית. היה לו משבר בעבודה, והוא נאלץ להיות במשרד מהבוקר ועד הערב. מדי פעם הוא היה מתקשר, מזכיר לי לא לגעת בעצמי ומדבר איתי על כמה הוא רוצה להיות אתי, לגעת ולהרגיש אותי. בכל פעם רציתי לנתק לו, או לצעוק עליו שהוא מטורף. אבל כל מה שעשיתי היה להקשיב לשטויות שלו ולחכות שינתק בעצמו את השיחה.

השיחה שלנו בלילה לא יצאה לי מהראש. היא גרמה לי להבין עד כמה עמוק היה החרא הזה, עד כמה אין באמת סיכוי שבקרוב ימאס לו ממני וממה שאנחנו עושים. אחרי שעיכלתי את משמעות השיחה, משהו בי השתנה. לא לגמרי, אבל משהו התחיל לקרות. מצאתי את עצמי חושב על מה שרועי רוצה לעשות, במקום לחכות שיעשה מיוזמתו, ולי לא תהיה ברירה אלא לשתף פעולה. קשה להסביר את מה שקרה לי בראש, כי גם אני לא בדיוק הבנתי אותו, אבל השינוי ללא ספק היה שם. כשנשארנו ערב אחד שנינו בסלון, אחרי שאלון הלך לישון, היה לי ברור שהוא לא רוצה שאשאר לבוש, או בספה השנייה. הוא לא היה צריך לומר את זה, ככה פשוט היה המצב בינינו בימים האלה. אז הורדתי את כל הבגדים מבלי שדיבר והלכתי לשבת לידו. לא נגעתי בו, אבל זה היה מספיק בשביל לגרום לו לחייך ולומר עד כמה אני מדהים ושהוא גאה בי.

אבל רועי היה בעיקר בעבודה בימים האלה, ואני העברתי את הזמן בעיקר בשינה. לא רציתי לצאת החוצה או לדבר עם אף אחד. נתי קפץ פעמיים לבקר אותי. הוא הבין די מהר שאני לא במצב רוח לדבר, אלא שמבחינתו הקטע במסיבה היה הסיבה למצב הרוח שלי. לא היה לו מושג שכבר כמעט שכחתי מהסיוט הזה, ומה שהעסיק את מחשבותיי וגרם לי סיוטים היה רועי.

אפילו אם הייתי מתרגל לנגיעות, לגמרות ולירידות, לא האמנתי שאצליח להתרגל לאצבעות שהכניס לתוכי, לתחושת ההשפלה ולכאב העמוק הזה. המחשבה שאחרי שימאס לו להכניס אצבעות הוא ירצה להכניס משהו אחר… אלוהים, לא יכולתי להתמודד עם זה. הרגשתי חולשה בכל הגוף בכל פעם שחשבתי על האפשרות הזו.

מצאתי את עצמי מדמיין מצב בו אני הורג את רועי ומארגן את הכול שיראה כאילו מדובר בתאונה. הבעיה הייתה שלאחר מכן דמיינתי את שירותי הרווחה לוקחים ממני את אלון, מפרידים בינינו. איזו משפחה תסכים לטפל במישהו בן שבע – עשרה ובאחיו הקטן? הייתי בטוח שיפרידו בינינו, שאלון, שהיה קטן מדי בשביל לזכור בבירור את הטראומה של איבוד הורינו, יחווה הפעם טראומה כפולה אם יאבד גם את רועי וגם אותי. לא הייתי מוכן לעשות לו את זה, וזה אמר שלא באמת הייתה לי דרך להתמודד עם רועי.

ביום שלישי בבוקר רועי העיר אותי. הוא נשכב מעליי כשעוד שכבתי מתחת לשמיכה וחייך. "זמן לחזור לבית הספר."

"עדיין כואב לי."

"לא נורא. הגיע הזמן שתמשיך הלאה. לשכב פה כל היום סתם עושה אותך מסכן."

"אפשר עוד יום?"

"לא." הוא נישק אותי על שפתיי. הזזתי הצידה את ראשי. "אלון יכול להיכנס."

"אז מה? הוא ישמח לראות שאנחנו מסתדרים."

אפילו דרך השמיכה הרגשתי את הזקפה של רועי. הוא התחיל להתחכך בי. "נראה לי שהיום או מחר כבר יתחיל לרדת לי הלחץ בעבודה. זה אומר שנוכל לחזור לשגרה שלנו."

עצמתי את עיניי. כל כך רציתי לחזור לישון, להעביר יום נוסף בשקט מתחת לשמיכה. רועי אמר בשקט, "אנחנו קצרים בזמן, אז אני אוותר לך על חליבת הבוקר."

"תודה."

"אל תודה לי עדיין. תסתובב על הבטן."

"מה?"

"שמעת אותי. אני אעשה ביקור קטן בפנים ואתן לך ללכת לאכול. קדימה, על הבטן."

"אני…"

"אסף, אנחנו באמת עומדים לריב על זה עכשיו?"

התהפכתי על הבטן והנחתי את פניי על הכרית. לא האמנתי שהוא עושה לי את זה עכשיו, על הבוקר, זמן קצר לפני שעמדתי לחזור לבית ספר בפעם הראשונה אחרי מה שקרה במסיבה. אבל לא עניין אותו מכל הדברים האלה, הוא רק רצה לקבל את מה שבא לו לקבל, מתי שהוא רוצה.

הרגשתי את התחתונים נמשכים ממני עד ששכבתי ערום. רועי הזיז הצידה את השמיכה ככה ששכבתי בדיוק מולו. הוא הניח את ידיו על הישבן שלי ועיסה אותו, לחץ ושיחרר. רציתי שיתחיל עם זה כבר, כדי שאוכל להיות כמה שיותר מהר אחרי זה.

"תפסק קצת את הרגליים. יופי. איזה חור יפה יש לך. תחת מושלם."

כשהוא פיסק אותי ונשם ממש על החור הרגשתי בחילה עמוקה. זה היה כאילו שהוא כבר נמצא בתוכי, למרות שעדיין לא הכניס אצבע. הוא ירק פעמיים והרוק נזל עד שהגיע לביצים שלי.

"בוא נעשה את זה אחרת הפעם," אמר רועי. "אני מחזיק פה את האצבע קצת מעל החור שלך. תזוז אחורה עד שהאצבע מתחילה להיכנס. אתה תקבע את הקצב, טוב? השליטה אצלך."

הרגשתי הקלה על זה שתהיה לי מעט שליטה על קצב החדירה, אבל ידעתי שמה שרועי רוצה זה שאני אכניס את האצבע שלו בעצמי, כאילו שלקחתי חלק מהאחריות ממנו והנחתי אותה עליי. שנאתי להיות במצבים האלה אתו, בקטעים בהם גרם לי להרגיש שיש לי בחירה או שליטה, למרות שלא באמת הייתה לי.

"אם לא תתחיל להתרומם, אסף, שתי אצבעות יחכו לך."

מיהרתי להרים את מותניי. הרגשתי את האצבע שלו כמעט מיד ונאלצתי לכוון את עצמי כדי שקצה האצבע יהיה בדיוק בכניסה לחור. הרגשתי כל כך מגוחך, להזיז את המותניים בשביל שאצבע תוכל להיכנס פנימה. פניי התחילו לשרוף מרוב בושה.

נשמתי עמוק ודחפתי את עצמי אחורנית. הוא התחיל להיכנס, גורם ללחץ שזכרתי להופיע. ברגע שנעשה מעט כואב מדי הפסקתי וחיכיתי כמה שניות. רועי לא הזיז את האצבע שלו, לא ניסה לדחוף יותר פנימה בזמן שלקחתי הפסקה. אבל ידעתי שלסבלנות שלו יש גבול קצר. המשכתי להניע את מותניי אחורנית והאצבע נכנסה עמוק יותר, עד שהרגשתי את כף ידו של רועי והבנתי שאין לי יותר לאן להתקדם. ברגע הזה רועי דחף את היד מעט קדימה, מה שגרם לי לשכב שוב על הבטן.

"מדהים," הוא אמר בשקט. "תראה באיזו קלות עשינו את זה הפעם." עם האצבע עדיין בתוכי הוא רכן לפנים ונשכב לידי, גופו לצד גופי. את הראש שלו הוא הניח על הראש שלי ואמר, "עכשיו פשוט עצום את העיניים ותהנה."

"אמרת שרק תכניס את האצבע."

"ששש." הוא הוציא מעט את האצבע ומיד הכניס אותה שוב. הצמרמורות מהפעם הקודמת הופיעו שוב, התחושה העמוקה הזו בתוכי, שילוב של הנאה, כאב וגועל. עצמתי את עניי ואחזתי בחוזקה בכרית. האצבע נעה מהר יותר והתחלתי להרגיש מעט פריקאם יוצא מקצה הזין שלי. שמחתי שרועי לא יכול לראות את זה.

התנועות התגברו, בערך בקצב של הפעם הקודמת. זה ששכבתי על הבטן גרם לכאב להיות כמעט בלתי מורגש, וגם העובדה שהייתה רק אצבע אחת עזרה. השמעתי קולות שקטים שלא רציתי להשמיע, אבל התחושה הייתה חזקה מדי בשביל שאשאר בשליטה מלאה.

"כשתחזור היום לבית ספר אל תספר לשירה מה קרה. תגיד לה שמשהו צץ אם היא שואלת, ושאתה מצטער. זהו. בלי הסברים ובלי ניסיון לקבוע עוד דייט. העופר הזה מסוכן והוא יכנס בך שוב אם תמשיך לדבר אתה."

"ב – בסדר."

"אני מבין שהתבאסת שלא הלך אתה, אבל יש עוד בנות שבטח שמו אליך לב אחרי המסיבה, וחוץ מזה, אני כבר דואג לך מבחינה מינית. אתה תהיה בסדר, אח קטן."

לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מעל התחושה של רועי בתוכי. מבלי שהצלחתי לשלוט בזה התחלתי להתחכך במזרון, קצה הזין הרטוב משתפשף בסדין. רציתי שרועי יעזוב אותי בשקט, ומצד שני לא רציתי להפסיק אי פעם להרגיש כל כך טוב.

"הגוף שלך מתרגל מהר. תראה כמה קל היה להגיע למצב הזה, שאני בפנים ואתה רועד מהנאה. אתה מבין עכשיו שכל ההתנגדות שלך זה סתם?"

לא עניתי כי לא היה לי מה לומר.

"תסגור קצת את השרירים, תמחץ את האצבע שלי."

"אוי."

"כן, בדיוק. זה לא שווה כלום אם אתה לא מרגיש אותי בפנים. אני מכניס עוד אצבע."

"רועי – "

"ששש. אתה יודע שזה יהיה לך יותר נעים. תשאיר בצד את הפחד, איתי אין לך מה לפחד. תן לי שליטה ופשוט תהנה."

האצבע השנייה התחילה להפעיל לחץ על השרירים. הפסקתי לנשום בזמן שניסיתי להרפות את הגוף. כאב כשהאצבע נדחפה פנימה, אבל הצלחתי לא להוציא שום קול עד שהיא הייתה לגמרי בפנים. רועי חיכה כמה שניות עד שאתרגל ואז התחיל להניע את שתי האצבעות, פנימה והחוצה, מחליקות על השרירים, פנימה והחוצה, שולחות חשמל לכל אזור האגן שלי, פנימה והחוצה, עמד לי כל כך חזק.

הרגשתי שכל שריר בגוף שלי נמס, שכל מה שנשאר זה קליפה ששוכבת ליד רועי ואין לה שליטה על כלום. עם שתי אצבעות הוא הצליח להפוך אותי לסמרטוט, לגוף שלא מצליח לחשוב, רק רוצה להרגיש יותר מהתחושה ההזויה הזו.

פנימה והחוצה… השפתיים שלו על האוזן שלי, הלשון עוברת בעדינות. הנשימות החמות שלו על העור שלי, החזה שלו על הגב שלי.

הזין שנמחץ מתחת לגוף שלי, הניסיון להניע את המותניים במהירות כאילו זיינתי את המזרון.

שמעתי לפתע דלת נסגרת בדירה. "קמתי!" קרא אלון מאזור המטבח.

זה הרגיש שמסך שחור הורם בבת – אחת מעל החושים שלי. הכול נעשה חד לפתע, צלול מדי.

היה לי ברור שבעוד רגע הוא יכנס לחדר שלי אם לא ראה אותי או את רועי בדירה. הרגשתי את רועי מוציא ממני במהירות את האצבע והתחושה גרמה לי להיאנק. מיהרתי להתכסות שוב בשמיכה ורועי קם ממני. ברגע שעמד על רגליו הדלת נפתחה. אלון עדיין לבש פיג'מה והסתכל עלינו במבט מבולבל.

"היי," אמר רועי וכחכח בגרונו. "בדקתי אם אסף מוכן לחזור לבית הספר."

"לא כואב לו?"

"מה פתאום. הוא כמו חדש. לך תצחצח שיניים ותתלבש."

"טוב." אלון יצא החוצה ורועי הסתובב אליי. "היה קרוב. קדימה, תתחיל להתארגן ואז תכין לנו משהו מהיר לאכול. ישר אחרי הלימודים אני רוצה אותה פה. הדירה הפוכה לגמרי."

"בסדר."

רועי התקרב אליי בזמן שהסתובבתי על הגב ומשכתי למעלה את התחתונים. הוא הניח את ידו על החזה שלי וצבט את הפטמה. "אני לא יכול לחכות כבר לחליבה בערב. אתה תגמור בכמויות. גם הזמנתי לך כמה צעצועים באינטרנט שאמורים להגיע היום למשרד שלי."

"צעצועים?"

הוא חייך. "אתה תראה כבר. קדימה, לך להתארגן."

***

"תגיד, זה נכון שהברזת לשירה במסיבה בשישי?" זו הייתה הפעם השישית ששמעתי את השאלה הזו, והשעה הייתה רק עשר בבוקר. נאנחתי והסתובבתי לכיוון השני. אפילו לא הכרתי את מי ששאל אותי את השאלה הזו.

ראיתי מקודם את שירה. יצרנו קשר עין והרגשתי את הקיבה שלי מתהפכת. היא גלגלה את עיניה ונכנסה לתוך הכיתה. נשפתי אוויר ורציתי לברוח משם, פשוט לחזור הביתה או סתם להסתובב ברחוב. נתי הגיע לפתע והניח את ידו על כתפי. "אם לא תגיד לה ולאחרים מה באמת קרה, כולם יחשבו שאתה מניאק."

בדקתי שאף אחד לא מקשיב לנו ואמרתי, "עדיף להיות מניאק מאשר מת."

נתי נראה כאילו אכל משהו מקולקל. "זה חרא כל המצב הזה. תנסה לדבר עם היועצת, או אולי עם אימא שלי. אתה יודע שהיא מתה עליך."

הכרתי את אימא של נתי שנים, והיא באמת חיבבה אותי מאוד, אבל לא הייתה לי סיבה לדבר אתה או עם אף אחד אחר על מה שקרה.

"זה היה ונגמר," אמרתי. "לא רוצה לחשוב על זה."

"בסדר, מה שתרצה. השיעור כבר התחיל, בוא ניכנס."

השעות איכשהו עברו, שיעורים התחלפו בשיעורים אחרים. רוב הזמן לא חשבתי על כלום, סתם בהיתי בלוח. המוח שלי הרגיש רדום, כאילו החליט על דעת עצמו לכבות חלקים כדי לא להתמודד עם עודף המחשבות שהיו אמורות להעסיק אותי. כבר הייתי עייף ממחשבה על רועי ועל מה שהוא רוצה ממני, ולמרות שהייתה לי תחושה לא טובה בנוגע ל"צעצועים" שדיבר עליהם, מצאתי את עצמי מרגיש אדיש לכל המצב, מנותק ממנו במידה מסוימת.

אחרי השיעור האחרון יצאתי מהכיתה והתחלתי ללכת לכיוון הדירה. השעה הייתה מאוחרת יחסית, בגלל שיעור אנגלית שהסתיים ממש מאוחר. כמעט נתקעתי באלעד בזמן שהלכתי, כנראה מפני שהבטתי על המדרכה במקום על מה שלפניי. רציתי לחשוב שזה סתם צירוף מקרים, אבל ידעתי שזה לא. הסתכלתי מהר לצדדים, מצפה לראות את נדב או את עופר שם.

"רק אני פה," אמר אלעד והתקרב אליי. הוא הביט עליי מלמעלה. התחלתי לרעוד, אבל קיוויתי שהוא לא יכול לראות את זה. לפני שהספיק לדבר אמרתי במהירות, "לא סיפרתי לאף אחד ואני לא מתכוון לספר."

"כן, היה לי ברור שאתה לא טיפש." הוא ליחך את שפתיו. הגופייה שלבש הבליטה את השרירים שלו ומיד גרמה לי לחשוב על האגרופים שלו, באיזו קלות הוא השתמש בהם עליי לפני כמה ימים.

"עדיין כואב?" הוא שאל אותי.

"לא. אני בסדר."

"בטוח?"

"כן. אני צריך ללכת, מחכים לי."

"אין לך הורים, נכון?"

"לא."

"אז מי מחכה לך?"

"אחי. אני גר איתו."

"אה. טוב, בוא רגע הצידה." הוא הטה את ראשו לכיוון חורשה קטנה שהייתה לידנו. ידעתי שתלמידים מהבית ספר אהבו להסתובב שם בלילות ולעשן, אבל בשעות היום אף אחד לא התקרב לשם, וכמה פעמים שמעתי שהעירייה רוצה להוריד את כל העצים ולבנות מרכז קניות.

"לא," אמרתי.

"מה זה?"

"לא הולך איתך לשום מקום."

"רוצה שאני אגרור אותך?"

"רוצה שתעזוב אותי בשקט. לא עשיתי לך כלום."

הוא התקרב עוד יותר. ממש הרחתי את הבל הפה שלו, שהסריח מסיגריות. "זה לא ייקח הרבה זמן ויהיה חבל אם בפעם הבאה שניפגש אני אביא עוד כמה חברים. נראה כמה גיבור תהיה אז."

אגרפתי את ידיי וניסיתי לשלוט בפעימות ליבי. "בסדר. אבל מהר."

הוא הניח את ידו על הכתף שלי ודחף אותי מעט לכיוון החורשה. הלכתי במהירות והוא לידי, היד שלו עדיין על הכתף שלי, כאילו שהייתי מנסה לברוח אחרי האיום שלו.

גם כשהגענו לחורשה המשכנו להתקדם, עד שהיינו באזור שהיה חשוך יחסית בגלל כל הצל, ומרוחק מכל בתי המגורים שהיו באזור. אלעד עזב אותי והוריד את הילקוט שלו. מהסס, עשיתי את אותו הדבר. ידעתי שהוא כנראה הולך להרביץ לי, ושיש לי את האפשרות לנסות להילחם בו וכנראה להפסיד, או פשוט לקבל את זה ולקוות שזו תהיה הפעם האחרונה.

"בסדר," אמרתי, "מה רצית?"

הוא התקדם לכיווני, מאלץ אותי לעשות צעד אחורנית. נעצרתי רק כשהרגשתי עץ גדול מאחורי גבי, שמנע ממני להמשיך להתרחק. החזה של אלעד כמעט נגע בשלי.

"חושב שאני הולך להרביץ לך?" הוא שאל, עם חצי חיוך מעצבן בזווית הפה.

"כן."

"אתה לא נראה ממש מפוחד."

חשבתי על זה שיותר מאוחר אני אפגוש את רועי, ולא היה לי מושג מה יחליט לעשות לי. אז לעומת הפחד הזה ההתמודדות עם אלעד הייתה סתם עוד חרא שהייתי צריך להתמודד אתו.

"לא מפחד ממך," אמרתי.

"פחדת בשישי."

"הייתם שלושה נגד אחד."

"ועכשיו חושב שיש לך סיכוי נגדי?"

"לא. אבל אני לא מפחד ממך."

הוא הנהן. בכל הזמן שדיברנו הוא הביט ישר בעיניי, אולי חיכה שאפנה את המבט הצידה. אבל לא עשיתי את זה, לא נתתי לו לראות שאני בעצם כן מפוחד, אבל פשוט מותש מדי בשביל לעשות משהו בנוגע לזה.

"אם אני אומר לך עכשיו שבא לי לנשק אותך?"

מצמצתי. "מה?"

"לא חייב להיות נשיקה. אפשר פשוט לעשות שוב את הסטירות בביצים שלך. הנפיחות שם בטח ירדה מאז, אז אפשר לנפח אותן שוב. מה בא לך יותר?"

"עזוב אותי."

"אמממ… לא, זו לא אופציה. תבחר מה אתה מעדיף יותר, נשיקה או סטירות?"

עצמתי את עיניי. רציתי להכניס לו אגרוף ולברוח, אבל זו לא הייתה אופציה. הייתה לו חברה, לפחות חשבתי שהייתה לו חברה, אז למה לנשק אותי עכשיו? תזכור שכבר התנשקת עם רועי וזה לא היה סוף העולם, אמרתי לעצמי. אני פשוט צריך להתנשק איתו ולגרום לנשיקה הזו להיות גרועה לגמרי, מספיק גרועה בשביל שלא ירצה להתנשק איתי שוב יותר לעולם. הצטערתי שלא אכלתי מקודם משהו בטעם בצל או שום.

"נשיקה," אמרתי, "ואז תעזוב אותי בשקט." אם לא הייתי מתנשק בעבר עם רועי כנראה שבחיים לא הייתי מסכים, אבל הנשיקה עם בחור אחר לא נראתה לי מפחידה עכשיו. ידעתי שזה לא יהרוג אותי, סתם ירגיז.

אלעד חייך והנהן. "כן, חשבתי שזה מה שתרצה. הומו." הוא התרחק ממני מעט והוציא את האייפון שלו מהכיס. בזמן שהביט בעיניי הוא חייג והצמיד את המכשיר לאוזן. כעבור כמה שניות אמר, "כן, כמו שחשבנו. בוא." הוא הכניס את האייפון שוב לכיס ושילב את ידיו על החזה. "היית צריך לבחור בסטירות."

"מה קורה פה?"

שמעתי צעדים מתקרבים ממקום אחר בחורשה.

"לא היינו בטוחים אם אתה הומו או לא. הנחנו שלא, אבל כנראה שאתה כן."

"אני לא הומו."

"וואלה. לפני שנייה רצית להתנשק איתי."

"אתה רצית להתנשק איתי!"

"רק כדי לבחון אותך."

"העדפתי את זה על מכות, זה לא אומר שאני הומו."

הצעדים התקרבו. הפניתי את מבטי הצידה וראיתי את נדב מתקרב. היה לו חיוך דוחה על הפנים, כאילו תפס מישהו על חם. אבל הם לא תפסו אותי על חם, לא עשיתי שום דבר לא בסדר ורק הסכמתי לנשיקה הזו כדי להתחמק ממכות.

"לא מתכוון לשחק בחרא הזה," אמרתי. "אני חוזר הביתה, ואם תעשו לי משהו אני אצרח."

אלעד אמר, "ומי בדיוק ישמע?"

"מישהו ישמע ו – " נדב זינק עליי. נפלנו על הרצפה ולפני שהספקתי להדוף אותו ממני הוא שלף סכין ואחז בה מול פניי. בהיתי בו בתדהמה בזמן ששכבתי משותק תחתיו.

"עדיין רוצה לצעוק, הומו? עדיין בא לך לבדוק אם אנחנו משחקים או לא?"

ניערתי את ראשי לשלילה במהירות.

הוא קירב את הסכין עד שנגע בלחי שלי. "ממש בא לי לחתוך אותך עכשיו. גם בשישי היה בא לי לחתוך אותך. יש לך עור כזה שממש עושה חשק לחתוך."

"תיזהר עליו," אמר אלעד, "לא רוצים להשאיר יותר מדי סימנים."

"אתה תקום ותהיה בשקט?" שאל נדב.

הנהנתי. הוא אחז בי עד שנעמדתי ומיד הצמיד אותי שוב לעץ. התחלתי להזיע ולהתנשם במהירות. הם נעמדו מולי, כמעט צמודים.

"אז אתה הומו," אמר נדב והעביר את קצה הסכין באיטיות על הסנטר שלי.

"לא. לא הומו."

"רצית לנשק את אלעד."

"רציתי לא לקבל מכות. אני לא הומו."

"בדוק אם עומד לו," אמר נדב.

הרגשתי את ידיו של אלעד אוחזות במכנס שלי. רציתי להתנגד, אבל הסכין על עורי גרמה לי לקפוא במקום. המכנסיים ירדו ומיד אחריהם גם התחתונים. למרות החום הרגשתי שקר לי.

"לא עומד לו," אמר אלעד, "אבל הביצים האלה עדיין דורשות סטירה טובה."

"הן דורשות יותר מזה." נדב התרחק מעט ואחז לפתע בביצים שלי. הפסקתי לנשום כשראיתי אותו מוריד את הסכין למטה. הוא אחז את הלהב מתחת לביצים שלי. הרגשתי אותה קרה על העור.

"בבקשה די."

"ששש. ממש בא לי להוריד לך אותן."

"אם תוריד יהיה בעייתי להכאיב לו שם."

"וואלה, צודק." הוא הרחיק את הסכין ולפני שהספקתי לנשום בהקלה הוא סטר לי על הביצים. צעקתי ורכנתי לפנים. הם אילצו אותי להתיישר ואלעד מיהר לתת לי סטירה נוספת. הרגשתי בחילה בתחתית הבטן וידעתי שבעוד רגע אתחיל להקיא. הם כנראה קלטו את זה ועזבו אותי.

"הוא חלש כמו בחורה," אמר נדב. "כל כך ברור שהוא הומו."

"אתם נהנים להתעסק לי עם הביצים, ואני הומו?" אם לא היה כואב לי כל כך כנראה שהיה לי מספיק שכל לא לומר כלום. אבל המילים יצאו החוצה. הם מיהרו להצמיד אותי שוב לעץ. אלעד אחז בצווארי, מקשה עליי לנשום. "נהנים להתעסק לך בביצים? זה מה שאנחנו עושים?"

"ל – לא."

"יפה, עכשיו אתה מצליח לשלוט בפה."

נדב אמר, "תוריד לו את החולצה. בא לי להוריד לו פטמה."

הם צחקו בזמן שמשכו ממני את החולצה. לא התנגדתי, פשוט עמדתי שם נוטף זיעה ורעדתי. נדב אחז באחת מזרועותיי והרים אותה מהאחורי ראשי. "יש לו שיערות בבית שחי לכוסית." הוא העביר את קצה הסכין בין השערות שם, יוצר כאב חד שגרם לי לחרוק את שיניי.

הסכין ירדה עד שהגיעה לחזה שלי. הוא הצמיד את קצה הלהב לפטמה שלי ואמר, "לחתוך?"

"לא. בבקשה."

"איזה כיף שהוא מתחנן."

אלעד צחק. "הוא ממש טוב בזה. נראה לי שבדרך כלל הוא מתחנן לקבל זין בתחת."

"תכלס. אה, אסף, אתה מתחנן לקבל זין בתחת?"

"לא."

קצה הלהב יצר עיגולים מסביב לפטמה, בזמן שהמשכתי לעמוד עם יד אחת מעל ראשי. אלעד צבט את הפטמה השנייה שלי וראיתי על עיניו שהוא מופתע, כאילו לא האמין שהוא באמת נוגע בי ככה.

נדב תפס לפתע את הזין שלי. "יש לך דקה להעמיד אותו, אחרת אני חותך אותך איפה שבא לי."

"עזוב," אמר אלעד בשקט. "לא צריך שיעמוד לו."

"בטח שכן. תראה שהוא מת על מה שאנחנו עושים לו. קדימה, דקה."

ידעתי שאם אגרום לזין לעמוד הם יהיו בטוחים שאני הומו, אבל אם לא אצליח הדפוק הזה היה חותך אותי. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. התרכזתי חזק בכל מחשבה אירוטית שהצלחתי לחשוב עליה, עד שהרגשתי את הדם זורם במהירות לכיוון הזין. בכל הזמן הזה נדב לא הפסיק לאחוז בזין שלי, וכשהתחיל לעמוד לי הוא הניע מעט את ידו, מה שרק זירז את הזקפה. הם לא דיברו בזמן הזה, פשוט עמדו לידי והסתכלו עליי מקבל זקפה.

לאחר כדקה נדב אמר, "טוב, זה רשמי, אחינו פה הומו."

"כן," אמר אלעד. "אין מצב שלא."

נדב חיזק לפתע את האחיזה בזין שלי וגרם לי לצעוד אחריו.

"מה אתה עושה?" שאלתי, מתקשה לזוז בגלל המכנס והתחתונים מסביב לקרסוליים.

"מטייל קצת. בוא."

הוא הוליך אותי במשך דקה בערך עם היד על הזין שלי, אוחזת בחוזקה. כל צעד היה איטי, ועם כל צעד הבושה והגועל בי גדלו. אלעד נשאר לעמוד ליד, נשען על העץ מרוב צחוק.

הזין הפסיק לעמוד לי במהירות, אבל האחיזה של נדב נשארה חזקה עד שהוביל אותי בחזרה לעץ.

רציתי לרכון על ברכיי בגלל כל הרעידות שגרמו לרגליי להרגיש כמו גומי, אבל ידעתי שלהראות עוד חולשה רק ידרבן אותם להמשיך.

"טוב, אין לי כוח אליו," אמר אלעד אחרי שהפסיק לצחוק. "אני חייב לזוז לאימון."

"כן, גם לי יש דברים לעשות." נדב חייך אליי. "נמשיך את זה בפעם אחרת. ואל תדאג, אף אחד לא מתחרמן מהזין שלך, הומו קטן." האגרוף שלו הופיע משום מקום, פגע בי בבטן וגרם לי ליפול על ברכיי, משתעל ומנסה לנשום. שמעתי מישהו מהם אוחז בילקוט שלי ומפזר את התכולה שלו על כל הקרקע. עצמתי את עיניי בחוזקה, לא רוצה להביט על מבט הניצחון שלהם. שמעתי אותם מתרחקים ורק לאחר כמה דקות העזתי להתרומם על רגליי. התלבשתי עם ידיים רועדות והחזרתי את הדברים לילקוט. אל תתפרק, אמרתי לעצמי. אל תתפרק עכשיו כי זה לא יעזור. נשמתי עמוק, העפתי את החול מבגדיי ויצאתי מהחורשה.

***

רועי התקשר בערב ואמר שהוא נתקע בעבודה. הוא הזכיר את הצעצועים שקנה לי, והבטיח שנשתמש בהם מחר.

"הטיפשים האלה לא עשו לך בעיות?" הוא שאל. שמעתי אותו מקליד על המחשב שלו, והשאלה נשאלה בחוסר ריכוז. חלק בי רצה לספר לו על מה שקרה לפני כמה שעות, לבקש ממנו שיפתור את זה איכשהו, כי לי לא היה מושג מה לעשות ואיך לצאת מזה. אבל חלק אחר בי התבייש לחשוף בפניו עד כמה חסר אונים הרגשתי, עד כמה חלש הייתי.

הוא גם ככה השתמש בי איך שרצה, אז עכשיו לגלות לו ששני אחרים החליטו שאני משחק בשבילם היה כבר יותר מדי. רציתי לא לחשוב עליהם, ולספר עכשיו לרועי יהפוך את מה שקרה להרבה יותר מוחשי.

אז שיקרתי. אמרתי שהכול היה בסדר ורועי אמר שאלך להכין משהו לאלון לאכול ולא אגע בעצמי עד שנפגש שוב. ניתקתי את השיחה והלכתי לבשל, בזמן שאלון צפה בטלוויזיה ומדי פעם דיבר אתי על מה שראה. אחרי ששנינו אכלנו ישבנו ביחד בסלון. הוא שכב על הספה עם ראשו על רגליי. ליטפתי בעדינות את השיער הרך שלו. הוא היה גדול מדי בשביל זה, אבל כשהיינו שנינו לבד זה הרגיש נכון להיות כל כך קרוב אליו.

הרגשתי אותו נרדם לפי הקצב של הנשימות שלו, שהלכו ונעשו איטיות ועמוקות יותר. כשנגעתי בעדינות בלחי שלו הוא לא הגיב.

"אלוני," אמרתי בשקט, "איך יוצאים מהחרא הזה?"

לאחר שהשכבתי אותו לישון שכבתי במיטה וניסיתי לשכנע את עצמי שנדב ואלעד לא הולכים להטריד אותי שוב. זו הייתה הדרך שלהם לוודא שלא אלשין על מה שקרה במסיבה, להפחיד אותי כדי שאשתוק. טוב, הם הצליחו, אז לא הייתה סיבה שינסו שוב.

לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר מעכשיו, אבל כל המחשבות על מה שהיה ומה שיהיה עזרו לי להירדם לבסוף לפני שרועי חזר הביתה.

***

החלטתי לחזור הביתה מדרך אחרת, לא מהדרך בה הלכתי אתמול ופגשתי את נדב ואלעד. לא ראיתי אותם בבית הספר כל היום, אבל זה לא היה מפתיע בהתחשב בעובדה שלא למדנו כלום ביחד.

המסלול החדש היה אמור להוסיף לי בערך עשר דקות של הליכה, אבל זה היה מחיר ששמחתי לשלם בשביל שקט משני הדפוקים האלה.

הספקתי ללכת בערך מאה מטרים דרך השער המרוחק ביותר של בית הספר כששמעתי צעדים מהירים מאחוריי.

מיד הרגשתי לחץ בחזה. לא הייתה לי דרך וודאית לדעת שזה הם, אבל איכשהו ידעתי.

הגברתי את קצב ההליכה, אבל מי שהלך מאחוריי הגביר את קצה ההליכה שלו גם.

"עצור, גבר, עצור." הקול של נדב. הוא התנשף מעט.

נעצרתי במקום ולא הסתובבתי. הם התקדמו עד שנעצרו מולי. שניהם לבשו את המדים של בית הספר. לנדב גם היה שרשר כסוף והחולצה של אלעד הייתה קרועה מעט באזור הזרועות, כנראה כדי להראות שרירים.

"מה נראה לך?" שאל נדב.

"מ – מה?"

"אתה מנסה לברוח?"

"לא ברחתי."

"אז סתם הלכת מהצד הזה?"

"אני צריך להגיע לאנשהו. זה בכיוון הזה."

אלעד שאל, "לאן?"

פתחתי את פי וסגרתי אותו אחרי שלא היה לי מה לומר. הלב שלי פעם מהר מדי בשביל שאצליח לחשוב על שקר טוב, וגם ככה תמיד הייתי חרא של שקרן.

נדב צחק. "אתה כזה אפס. בוא – בוא. יש לנו קצת זמן איכות." הוא הניח את ידו על הכתף שלי, מניח שאסתובב ואלך איתם בחזרה לכיוון השני.

ניערתי את היד שלו ממני. "אני צריך ללכת. לא רוצה לבוא אתכם."

"רוצה שנגרור אותך?"

"תנסה."

אוי, איזו שטות.

הברך של נדב הופיעה משום מקום, פגעה לי ישר במפשעה.

נאנקתי ורכנתי לפנים, ברכיי על הרצפה. ידעתי שיש אנשים נוספים בסביבה שלנו, הרוב תלמידים מבית הספר. אבל אף אחד לא התקרב ולא רציתי לקרוא לעזרה ולסבך עוד יותר את המצב.

נדב רכן לפנים, ליד הראש שלי. "קח לך רגע להירגע. אחרי זה אתה קם והולך אתנו בשקט. אם תנסה לברוח אני שובר אותך. היי, תסתכל עליי. אתה מבין?"

הנהנתי, לא מצליח לדבר בגלל הכאב.

נדב טפח על הראש שלי. "בסדר. אנחנו מחכים."

***

הלכנו בדממה. לא יצרתי קשר עין עם אף אחד כי הלכתי עם המבט לקרקע. הם היו משני צדדי, לא צמודים, אבל מספיק קרובים בשביל לתפוס אותי במהירות אם אנסה לברוח.

כאב לי מדי בשביל לברוח. אומנם הצלחתי ללכת בכוחות עצמי, אבל ריצה לא באה בחשבון.

תירגע, אמרתי לעצמי. תירגע ותזרום איתם. הם משוגעים, ואתה אידיוט שלא אמרת כלום לאף אחד ונתת להם עוד הזדמנות.

אבל לעזאזל, חשבתי שימאס להם.

הגענו לקטע ברחוב שלידו הייתה החורשה, אותה החורשה שאתמול הם גרמו לי ללכת אליה. התחלתי להאט, כי היה ברור לי שלשם הם לוקחים אותי, אבל נדב הניח את ידו על הכתף שלי ודחף אותי קדימה.

"מקום אחר."

"ל – לאן?"

"אימא שלי לא בבית," אמר אלעד. "זה שתי דקות הליכה."

לעזאזל. לבית שלו? בחורשה עוד היה סיכוי שמישהו יראה מה קורה ויפסיק את זה, אבל בבית שלו זה כבר סיפור אחר.

במשך הדקות המעטות שלקח לנו להגיע אל הבניין המוזנח של אלעד, לא הפסקתי לפתוח ולסגור את הפה. בכל פעם עמדתי לשאול למה הם עושים את זה, מה הם רוצים ולמה דווקא אני. אבל לא הצלחתי להוציא הגה, הפחד משתק אותי וגורם לי להרגיש כאילו אני פועל על אוטומט.

רציתי שרועי יפתור את זה, יופיע לפתע וייקח אותי משם. לא משנה מה ירצה שנעשה אחר כך, רק שיפסיק את החרא הזה.

בכניסה לבניין אלעד עלה קודם, ונדב דחף אותי שוב לפנים כדי שאעלה במדרגות.

עלינו עד לקומה השלישית ואלעד פתח את הדלת.

לא ממש הסתכלתי לצדדים כשהיינו בפנים, לא עניין אותי איך נראה הבית של אלעד והמוח שלי לא היה במצב לקלוט דברים מסביבי. ממה שכן ראיתי לא היו שם הרבה רהיטים, והבית היה מלא בריח עדין, אבל מורגש, של עובש.

"משהו לשתות?" שאל אלעד והלך לכיוון מה שכנראה היה המטבח.

"תביא בירה," אמר נדב ופנה אליי. "בירה?"

"אני?"

הוא גלגל את עיניו והתיישב על הספה. הקפיצים חרקו. "תביא גם לאסף בירה."

"הוא יודע מה זה בכלל?"

"הוא ילמד."

נשארתי לעמוד. את התיק הנחתי בצד ברגע שנכנסנו, כמו ששניהם עשו.

החלפתי לרגע מבט עם נדב. הוא ישב עם זרועות פרוסות לצדדים, מחזיר לי מבט עם חיוך קטן על שפתיו. לא מסוג החיוכים שאתה רוצה לראות על הפנים של מישהו שרק אתמול השפיל אותך.

אלעד חזר עם שלושה בקבוקי בירה קרים. הוא נתן לי ולנדב בקבוק ואז אמר, "לחיים".

שתיתי מעט והשתדלתי לא להראות להם שהטעם דוחה בעיניי. יצא לי לטעום בירה בערך פעמיים בחיי, ובכל אחת מהפעמים לא הבנתי למה אנשים שותים את זה מרצונם.

אלעד התיישב גם כן על הספה, קרוב לנדב. הם החליפו מבט ואז הסתכלו עליי.

היה חם בדירה, למרות שהיה חלון פתוח בקצה הסלון.

העדפתי להביט על הקירות ולא על המבטים שלהם. ראיתי כמה תמונות ישנות, לא משהו מעניין. עציץ בצד החדר נראה די נבול והטלוויזיה במרכז החדר הייתה ישנה וגדולה.

"אז מה, אסף?" נדב. קול משועשע.

נשמתי עמוק והבטתי עליו. "מה?"

"מה קורה?"

חרא. זוועה.

"לא יודע."

"אז מי יודע?"

"אתה."

הוא חשב לרגע וצחק. גם אלעד גיחך. "תכלס הוא צודק," אמר אלעד והניח את הבירה החצי ריקה שלו על השולחן.

"חם פה, אסף, לא?" שוב אלעד, שוב הקול הערמומי והמשועשע שלו.

"זה בסדר."

נדב נחר. "מה בסדר, תתפשט כבר."

"ל – למה?"

נדב נעמד לפתע, גרם לי לזוז אחורנית. הוא התקרב עד שנעמד מולי. "אל תשאל שאלות ואל תתווכח. חשבתי שכבר הבנת את זה."

הנהנתי פעם אחת. היינו בדירה נעולה ולא היה סיכוי שאצליח לברוח משם. אם הייתי צועק הם היו משתיקים אותי מיד. רציתי לשאול אותם אם הם הומואים, אם זה מחרמן אותם לראות אותי ערום. רציתי שירגישו לא בנוח עם מה שהם עושים, במקום להיראות כאילו מדובר בדבר הכי טבעי בעולם. אבל לא היה לי כוח לזה. המלחמות עם רועי רוקנו אותי מכוחות, גרמו לי להתרגל להיות קטן ליד מישהו חזק ממני.

הנחתי את ידיי על תחתית החולצה ומשכתי אותה מעל הראש. נדב נשאר לעמוד מולי. הוא סקר את הגוף שלי והנהן. "נעליים וגרביים עכשיו."

עשיתי את מה שאמר, והוא נשאר לעמוד מולי.

היינו בערך באותו הגובה, אבל מידת הכוח שהייתי לו עליי גרמה לו להרגיש גבוה ממני בראש לפחות.

הוא עדיין אחז בבירה שלו. כשהניח אותה על החזה שלי נרתעתי מהקור. הוא נעץ בי מבט שגרם לי לחזור מיד לעמוד מולו. הבקבוק חזר לגעת בחזה שלי, טייל באיטיות על העור וגרם לפטמות שלי להזדקר בחוזקה.

אלעד אמר, "תן לו איזו צביטה שם."

נדב הביט בעיניי בזמן שאחז בפטמה הימנית שלי בין אצבעותיו ולחץ. חרקתי שיניים אבל לא צעקתי. רציתי לשמור על כמה שיותר אדישות, כדי שיבינו שיש גבול למה שיצליחו להוציא ממני.

הוא עזב את הפטמה שלי לאחר כמה שניות וחייך. "אהבת את זה, אה?"

"לא."

הוא סטר לי. כל הלחי והאוזן החלו לשרוף.

"אהבת את זה, אה?"

"כ – כן."

"ילד טוב."

הוא הניח את הבקבוק על הטבור שלי. הקור התפשט לכל אזור הבטן שלי, אבל עדיין הרגשתי בעיקר את השריפה בפנים.

"תוריד הכול," אמר נדב בשקט, ובפעם הראשונה הקול שלו רעד מעט, לא שידר ביטחון.

עם ידיים רועדות הורדתי את המכנס והתחתונים.

לא הרגשתי כלום כשעמדתי ערום מולם. הבושה הייתה שם, אבל היא הייתה מרוחקת. הם ראו אותי במצב דומה כבר פעמיים, ורועי ראה אותי ערום כמעט כל יום.

להיות ערום הפך להיות חלק מהשגרה שלי, דפוק ככל שזה אולי נשמע. אם הם רצו לגרום לי להסמיק, הם נכשלו.

נדב החזיק את הבקבוק מול המפשעה שלי. הורדתי את מבטי וראיתי שהיד שלו רועדת מעט. הוא חיכה כמה שניות לפני שהצמיד במהירות את הבקבוק לביצים.

הפעם השמעתי אנקה של הפתעה וכאב. זה הרגיש כמו מחט בעור.

"ששש. אל תזוז."

עצמתי את עיניי בחוזקה בניסיון להתמודד עם הקור. שמעתי את אלעד נעמד בינתיים והרגשתי אותו נעצר לידי. עוד קור, הפעם שוב בחזה, כשאלעד הצמיד את הבירה שלו אל העור שלי.

אגרפתי את ידיי ונשמתי במהירות.

נדב הזיז מעט את הבקבוק, אבל רק בשביל לגעת אתו בזין עצמו.

"די," סיננתי, לפני שבכלל שמתי לב שפתחתי את הפה.

"שתוק ותרים ידיים," אמר אלעד.

היה קשה לשלוט בשרירים, שהרגישו קפואים לגמרי, אבל הצלחתי להרים את ידיי מעל הראש.

אלעד הניח את הבקבוק שלו על השולחן ונעמד מאחוריי. הוא אחז את זרועותיי מאחורי הראש ונצמד אליי, כך שלא היה לי סיכוי להתחמק.

"תרטיב אותו קצת," אמר אלעד.

"זה ירטיב את הרצפה."

"הוא ילקק את זה."

נדב צחק. "גדול."

הבירה זרמה במורד הגוף שלי. הקור היה שם, אבל הצלחתי לא לזוז. כשהבקבוק התרוקן נדב הניח אותו בצד ואמר, "אני חושב לטעום את הבירה מהגוף שלו, אלעד. עד כמה זה דפוק?"

אלעד לא ענה בהתחלה, ואני לא האמנתי שנדב באמת יעשה את זה. לבסוף אלעד אמר, "זה דפוק, אחי, אבל אמרנו שהכול כאן נשאר בינינו. הוא לא יספר."

נדב פגש את עיניי. "אתה תספר?"

"כן."

נדב מצמץ. "וואלה?"

"א – אני רוצה ללכת."

"למי תספר?"

"מה?"

"למי תספר? כי אם זה יהיה לאחיך, אני אדאג לשבור אותו. יש לך גם אח קטן, לא? ראיתי אתכם פעם ביחד. גם אותו לשבור?"

"ל – לא."

"אז תענה לי – למי תספר?"

בלעתי רוק. הבירה יצרה שלולית מסביבי והרטיבה את כפות רגליי. "אני לא אספר."

"בטוח?"

"כן."

הזרועות התחילו לכאוב לי, והכאב גם הגיע לגב התחתון.

נדב כחכח בגרונו והביט על החזה שלי. היה לי ברור שהוא מהסס, שקול בראשו אומר לו שזה כבר מוגזם. אבל הוא נלחם עם הקול הזה, עד שהצמיד את השפתיים לחזה שלי והחל ללקק את הבירה מהעור שלי.

עצמתי את עיניי ולא חשבתי על כלום. העדפתי את מה שקרה עכשיו על פני כאב, למרות שהם שמו אותי בדיוק באותו המקום שרועי שם בכל פעם שהיינו ביחד.

הלשון של נדב הגיעה לפטמה שלי, והוא ינק אותה בחוזקה. ציפיתי שינשוך אותי, כמו שרועי אהב לעשות מדי פעם, אבל הוא פשוט ינק בלי הפסקה, עד שהתחלתי להרגיש את הדם ממלא את הזין שלי.

הרגשתי את הנשימה החמה של אלעד על העורף שלי. הוא הוריד באיטיות את הידיים שלי לצדדים, ומיד הרגשתי הקלה בשרירים.

"טעים?" שאל אלעד בשקט והניח את הראש שלי על הכתף שלו, כך שיכולתי להביט רק על התקרה.

"מממ," מלמל נדב ועבר לינוק את הפטמה השנייה.

"תבדוק אם עומד לו," אמר אלעד. הקול שלו היה שקט, מעט חולמני. הוא אחז במותניי ועם קצה האצבעות ליטף את שיער הערווה שלי.

הרגשתי את ידו של נדב נסגרת על הזקפה שלי. הוא הזיז את ראשו ממני ואמר, "הוא עוד רגע גומר עליי."

"תראה לי… וואלה, הוא בעננים עכשיו. אה, אסף, כיף לך?"

בלעתי רוק. "לא."

הם צחקו. נדב הזדקף ואמר, "הרצפה רטובה. תלקק."

פתחתי את פי כדי לומר לא, אבל הזכרתי לעצמי איפה אני נמצא, ועם מי. אלעד התרחק ממני והניח את היד שלו על הכתף שלי, עד שירדתי על ברכיי.

ידעתי שהפנים שלי אדומות מבושה, אבל רק רציתי לסיים עם זה כבר ולעוף משם. החלטתי לספר לרועי את הכול, להתחנן שיעזור לי לצאת מהסיוט הזה, כי לא יכולתי להמשיך עם זה.

הם המשיכו לעמוד לידי בזמן שליקקתי את הבירה מהרצפה. זה לקח לי כמה דקות וכשסיימתי והתיישרתי על ברכיי, נדב אמר, "עכשיו תלקק את הרגל שלי."

"מה?"

הוא הרים את הרגל היחפה שלו מולי. "קדימה."

"לא רוצה."

"מה זה?"

"ד – די עם זה כבר."

"תלקק. את. הרגל. שלי."

"לא. אני לא…" לא הזונה שלך, רציתי לומר. אבל לא יכולתי להוציא את המילים מהפה. במקום זאת אמרתי, "אני לא הצעצוע שלך. די עם זה כבר."

נדב החליף מבט עם אלעד ומשך בכתפיו. "טוב, ניסיתי להיות נחמד אתו. לא עובד."

אלעד אמר, "היה לי ברור שהוא יעשה בעיות. קום, אסף."

הנחתי את ידי על השולחן והתרוממתי כשרגליי רועדות.

"אני רוצה ללכת."

"שתוק," אמר אלעד. "בוא לחדר שינה."

"למה?"

נדב סטר לי. הוא עמד לסטור לי שוב כשמיהרתי לתפוס את היד שלו. שנייה לאחר מכן דחפתי אותו בחוזקה לאחור והוא איבד שיווי משקל ונפל על הרצפה.

לא האמנתי שבאמת עשיתי את זה. לקח לי בדיוק שנייה להבין שזו הייתה טעות איומה.

אלעד אחז בי לפתע ומשך אותי בכוח לכיוון מה שכנראה היה חדר השינה שלו. ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו, אבל הוא לא הרפה. מאחור שמעתי את נדב מקלל ומאיים.

כשהגענו לחדר השינה שלו הספקתי לראות רק שולחן מבולגן וחלון מעל המיטה. רגע לאחר מכן הוא כבר זרק אותי בכוח על המזרון. ניסיתי לקום אבל הוא מיהר לזנק עליי, התיישב על ירכיי והצמיד את ידיי לצדי הגוף.

"אל תזוז. תירגע."

"עזוב אותי!"

נדב היה לפתע בתוך החדר, נראה עצבני בטירוף. הוא נעמד ליד המיטה והכניס לי אגרוף בבטן, בכל הכוח שהיה לו. צרחתי וניסיתי להתקפל, אבל הוא מיהר לדחוף אותי בחזרה למזרון ואחז בשערי.

"קיבלת אומץ, זבל? אה?"

"לא עשיתי לכם כלום!"

"יו, אני לא יכול לשמוע אותו יותר." נדב התכופף והרים גרב מהרצפה. הוא דחף לי אותה בכוח לתוך הפה. "אל תוציא את זה!"

"יש סלוטייפ על השולחן," אמר אלעד ולא הפסיק לאחוז בחוזקה בידיי. נדב הביא את הסלוטייפ והדביק את שפתיי, עם הגרב עדיין בפנים. הרגשתי אותה ממלאת את הפה שלי, לוחצת על הגרון. היה קשה לנשום. לא הפסקתי לנסות להתחמק מהם, כי ידעתי שהם הולכים להכאיב יותר משהכאיבו בעבר.

"סתום לו את האף," אמר אלעד.

ברגע שנדב הצמיד את אצבעותיו לאף שלי ומנע ממני לנשום, הפסקתי לזוז. אבל הוא לא שחרר. הרגשתי לחץ וכאב בחזה, הולכים ומתאמצים. הבטתי בעיניו וראיתי שהוא לא רוצה לתת לי לנשום. הוא נהנה לראות אותי נחנק, מאבד באיטיות את ההכרה.

"שחרר אותו," אמר אלעד. "נו, נדב, הוא מת פה עוד רגע."

"שימות."

"נו, אידיוט!"

נדב שחרר את האחיזה. מיהרתי לנשום פנימה אוויר, אבל זה לא הרגיש מספיק. החזה שלי שרף והכול הסתובב למרות ששכבתי.

"אתה רואה מה קורה כשאתה עושה בעיות?" אמר נדב. הוא היה על ברכיו, ליד הראש שלי.

התנשפתי בכבדות והנהנתי. הם הוציאו ממני את כל הכוח שעוד נשאר בי.

"לחיצה אחת על האף החמוד שלך ואתה מת. אתה מבין את זה?"

הנהנתי פעם נוספת.

הוא הניח את היד על הלחי שלי עד שהבטתי בעיניו. "אתה לומד בדרך הקשה. אבל אין בעיה, אני יודע לחנך. זוכר את טל ירושלמי?"

טל ירושלמי? לא שמעתי את השם הזה כבר יותר משנה. הוא למד בשכבה שלי והתאבד לפני שנתיים בערך, כשהיינו בני חמש – עשרה.

"טל גם עשה לנו בעיות," אמר נדב.

"עזוב, אל תספר לו את זה."

"למה לא? שיבין במה הוא משחק." נדב קירב אליי את פניו. היד שלו עדיין הייתה על הלחי שלו. "גם עם טל שיחקנו, איזה שנה בערך. הוא היה אחלה צעצוע, עד שהוא התחיל לעשות בעיות. אז היינו קשוחים איתו, ואז האידיוט הזה התאבד. אתה מבין, הוא ידע שאין לו טעם להלשין, כי זה יהיה הסוף שלו, אז הוא חתך לעצמו את הוורידים במקלחת. אותו דבר אתך, אסף, יש דרך אחת החוצה. אז תן לנו לשחק קצת, תהיה ממושמע, ובסוף ימאס לנו."

לא יודע מתי בדיוק הופיעו הדמעות, אבל כשהן התחילו הרגשתי שכל הגוף שלי רועד ושאני מותש, נפשית ופיזית, פשוט מותש.

"ששש," אמר נדב. "אל תהיה תינוק. אלעד, עזוב אותו, הוא לא יעשה עוד בעיות."

אלעד עזב את ידיי ונעמד. הוא נשף אוויר. "הוא עייף אותי. שיעוף הביתה, נמשיך כבר פעם אחרת."

"מה פעם אחרת?"

"נו, אני גמור ויש לי דברים לארגן."

"אז תן לי להישאר אתו כאן. אני כבר אנעל."

"בטוח?"

"כן, נו. לך."

"טוב…" הוא לקח כמה דברים מהשולחן והניח מפתח על שידה קטנה. "אני אבוא אליך אחר כך לקחת את זה. תזכור שאימא שלי חוזרת עוד שעה בערך."

"סבבה. יאללה, עוף."

אלעד הביט עליי ואמר, "ביי, אסף. תהנה."

נשארתי לבד עם נדב. הפה שלי עדיין היה סתום ופחדתי להזיז שריר.

נדב פשט את החולצה שלו והתמתח. הוא היה רזה, בערך כמוני. העור שלו היה שחום וחלק, חוץ מכנה שיערות קצרות על החזה. הוא חייך אליי ואמר, "אנחנו לבד. אתה מפחד?"

הנהנתי.

"יופי. אתה מתחיל להיות קצת חכם. רק אל תחשוב ששיקרתי לך בקשר לטל, כי זה קרה באמת. הוא עצבן אותי פעם אז הלכנו מכות. אחר כך התחלתי להרביץ לו סתם בשביל הכיף. הייתי קובע אתו מקום ושעה, והוא היה מגיע ומקבל ממני מכות. למדתי איך לעשות את זה בלי להשאיר סימנים, והאפס הזה פחד כל כך שהוא לא חשב בכלל על להלשין. היו לנו ממש פגישות קבועות. הוא היה מגיע לאיזה מחסן בקצה השכונה שלי, נשאר בתחתונים וחוטף. בהתחלה הוא עוד היה מתחנן, אבל אחר כך הוא הבין שאין טעם ופשוט זרם. עם הזמן הבנתי שהוא יכול להיות שימושי לעוד דברים. גם אתה יכול להיות שימוש, אסף."

הוא התקרב והתיישב על המיטה, ליד מותניי. ראיתי צלקת קטנה על הכתף שלו, וכמה נקודות חן על החזה. הוא הריח מזיעה, אבל כנראה שגם אני.

שמעתי מחוץ לחלון ילדים צועקים, כנראה שיחקו כדורגל.

נדב הניח את היד על הבטן שלי, והרים אותה באיטיות עד שהגיע לחזה. "העור שלך משהו. אתה בתול?"

הנהנתי. למרות שהיה חם בחדר הרגשתי שאני קופא ורועד.

"אף אחד לא נגעה לך בביצים?"

עמדתי לסמן שלא, אבל נזכרתי בשני. הנהנתי ונדב חייך. "ידעתי שאתה שובב. היא ירדה לך?"

הנהנתי. כל חלל הפה שלי התחיל להתייבש כשכל טיפת רוק נספגה בגרב. הסחרחורת לא הרפתה ממני והגוף הרגיש כבד. המחשבה על לזוז נראתה יותר מדי.

"גמרת לה בפה?"

סימנתי לשלילה.

"חבל. זה כיף." הוא זז מעט כך שהיה על ברכיו ליד מותניי. כשהתחיל להרים את אחת מרגליו לא הבנתי מה הוא רוצה לעשות. "עם טל למדתי הרבה שיטות של להכאיב בלי להשאיר סימנים. הנה אחת." הוא הניח את הברך שלו במרכז הבטן שלי. כשהרמתי את ידיי כדי להזיז אותו הוא אמר, "אם אתה זז זה יכאב יותר."

חזרתי לשכב מבלי לזוז, והברך שלו נצמדה יותר ויותר, מחצה את הבטן שלי פנימה בכאב שהלך וגדל. הפסקתי לנשום וניסיתי להדק את השרירים, כדי להילחם בלחץ שהפעיל. אבל הוא לא הרפה, וכל ניסיון שלי להתנגד רק גרם לו להשקיע יותר מאמץ.

"אתה מרגיש שעוד רגע מתפוצצת לך הבטן, אה?"

הנהנתי במהירות.

"ואין, לא משנה כמה חזק אני אלחץ, לא יישאר אחר כך סימן. זה מדהים."

הוא הרים לפתע את הברך ממני ומיהרתי לנשום בהקלה. הכאב היה עדיין משתק.

האצבעות שלו טיילו על הבטן שלי. "אתה יודע איפה עוד אפשר להכאיב ולא להשאיר סימן?"

עצמתי את עיניי. הרגשתי תשוש מדי בשביל להגיב.

"היי, אל תירדם לי. פקח עיניים."

כשהבטתי עליו הוא החזיר לי מבט עם עיניים צרות. היד שלו הייתה בין הרגליים שלי וברגע שהרמתי מעט את ראשי הוא סגר אותה על הביצים. הנעתי את ראשי מצד לצד, כדי לסמן לו שלא יכאיב שם. הוא חייך ואמר, "תרים את הידיים מעל הראש. קדימה!"

ברגע שעשיתי את מה שאמר הוא התמקם כך שיד אחת שלו הצמידה את שתי כפות ידיי אל המזרון, והיד השנייה שלו הייתה על הביצים. הפנים שלו היו בדיוק מעליי. כשקירב אליי את פניו הרחתי את הבל הפה שלו. העיניים הכהות שלו מילאו כמעט את כל שדה הראייה שלי.

"תירגע," הוא אמר בשקט. "תנשום עמוק ותירגע."

לא טרחתי אפילו להעמיד פנים שאני מנסה להירגע, כי ידעתי מה הולך לבוא עכשיו.

הרגשתי את האצבעות שלו נעות על הביצים שלי, בזמן שהיד שאחזה בידיי הפעילה לחץ. ברגע שאצבעותיו נסגרו על אחת מהביצים הפסקתי לנשום. הוא הפעיל לחץ והכאב התפוצץ באזור המפשעה שלי. כאב לי מדי בשביל לצעוק. הידקתי את כל שריריי בזמן שראשי נשען לאחור וכפות רגליי נמתחו לפנים. ייללתי לתוך הגרב שבפי ולא הצלחתי לגייס מספיק שליטה בשרירים בשביל לנסות למשוך את ידיי מהאחיזה שלו.

עם זוג אצבעות הוא הצליח לשתק אותי לגמרי, להפוך אותי לגופה שלא יכולה להתנגד.

כשהפסיק ללחוץ על הביצה שלי התחלתי לצרוח. בעטתי במזרון וניסיתי להשתחרר. הוא תפס את ידיי בשתי ידיו וצעק, "תירגע! אתה רק מסתבך יותר."

הוא הכניס לי שתי סטירות לפנים, מה שגרם לי להפסיק להתנגד. הכאב התחיל להרגיש עמום יותר, אבל הוא בכל זאת היה שם, ביחד עם הדמעות שכיסו את פניי.

"אתה רואה מה קורה כשאתה עושה בעיות, אסף?"

הנהנתי במהירות. המחשבה על כאב נוסף כמו הקודם הפכה אותי לסמרטוט. הייתי כנראה מסכים לכל מה שהיה אומר לי.

הזעתי המון והסדין נדבק לי לגב. מבחוץ עדיין שמעתי ילדים משחקים, והעובדה שהם נהנים בזמן שאני עובר עינויים ליד גרמה לי לרצות להרוג מישהו.

"אני לא צריך להכאיב לך שוב בשביל שתבין יותר טוב, נכון?"

שוב הנהנתי במהירות.

"ואם אני אוציא לך את הגרב מהפה, אתה תהיה ממושמע?"

עוד הנהון. נדב חייך ועזב את ידיי. נשארתי ללא תנועה בזמן שהוריד את הצילוטייפ בחוזקה מפי ומשך החוצה את הגרב. הפה שלי היה יבש כאילו לא שתיתי יומיים. העברתי את לשוני היבשה על העור וכל כך רציתי לשתות.

נדב ניגב זיעה ממצחו כאילו שסיים אימון. "אתה בסדר, אסף?"

לא האמנתי שהוא באמת רוצה תשובה, אבל כשנתן לי מכה בצלעות פלטתי, "די."

"מה די? שאלתי אם אתה בסדר?"

"כ – כואב."

"בקטנה. לא תכננתי להכאיב היום, אבל אתה התחרפנת. בפעם הבאה תנסה להיות יותר רגוע."

הוא נשכב לידי, נשען על הצד שלו. את היד שלו הוא הניח על החזה שלי, שהיה לח מזיעה. במשך דקה ארוכה האצבעות שלו טיילו על העור שלי, ואני שכבתי לידו מבלי לזוז, מרגיש מיובש.

"תרים את הרגל," הוא אמר לפתע.

הקול שלו הרגיש כמו פקודה, למרות שאמר את המילים בקול שקט. הרמתי את אחת מרגליי וזה שלח גל נוסף של כאב למפשעה שלי.

נדב נגע בירך שלי ואמר, "אתה ממש לבן, אחי. השתזפת פעם?"

"לא –" התחלתי להשתעל. הגרון שלי היה כל כך יבש. כשנרגעתי אמרתי, "לא יוצא לי."

"טוב, לא נורא. יש גם אשכנזים שנראים טובים." הוא הוריד את הרגל שלי ומיד תפס את שיער הערווה שלי. נדרכתי מיד, יודע שכאב נוסף עומד להגיע.

נדב אמר בשקט, "איזה ענק זה היה אם הייתי מחזיק לך כאן בשיער ומושך אותך אחריי ברחוב. טיפה תאט את הקצב ו…" הוא תלש לי שיערה.

"איי."

"ששש. בלי קולות. כשאני ארצה לשמוע אותך אתה תדע."

הוא עזב את שיער הערווה שלי וטיפס עם היד למעלה, עד שהניח אותה על החזה שלי. "חבל שאתה כזה רזה. לטל היה יותר משקל. הייתי מחזיק את הציצי שלו וזה לפעמים הרגיש כמו בחורה. אתך זה לא יעבוד. טוב, אפשר לנסות לפתם אותך. לדחוף לך אוכל עד שהחזה שלך יהיה נפוח. יכול להיות מגניב, לא?"

לא הגבתי. המוח שלי הרגיש מכובה, לא מסוגל לייצר מילים.

נדב נשף לפתע אוויר ונעמד. "טוב, מאוחר ואתה מתחיל לשעמם אותי. בוא נתלבש ונלך מכאן, לפני שאימא של אלעד חוזרת."

***

כשיצאנו מהבניין עדיין רעדתי. היה לי קשה ללכת ישר ונדב צחק כשראה אותי מדדה באיטיות. הוא הניח את ידו על כתפי בדיוק כשיצאנו לרחוב ואמר, "אתה גר לא רחוק, כן?"

"עשר דקות הליכה בערך." לא הסתכלתי על פניו. הבטתי על הקרקע ורציתי שיעזוב אותי, שיעוף ממני.

"אז בוא אני אלווה אותך."

"מה? לא."

"שום לא. אני רוצה לראות איפה אתה גר."

"למה?"

"סתום כבר ותתחיל ללכת, או שאני לוקח אותך פה הצידה וממשיך עם הביצים שלך. רוצה?"

ניערתי את ראשי והתחלתי ללכת. למרות שרציתי כבר להגיע ולהשאיר את נדב מאחור, היה לי קשה ללכת בקצב מהיר. נדב הלך בקצב שלי, לא מדבר.

הגענו אחרי רבע שעה בערך וכשהיינו בכניסה לבניין נדב אמר, "חתיכת מקום. אתם עשירים?"

"לא."

"אחיך מרוויח טוב?"

"כן. נראה לי."

"יפה. טוב, אתה בסדר, כן?"

"לא."

"קצת כאב. יעבור."

"אני לא רוצה לעשות את זה שוב," אמרתי בשקט, מביט על כפות רגליי ולא עליו. "לא רוצה שתיגע בי שוב."

הוא נאנח, כאילו עייפתי אותו. "אתה לא קולט, אחי, וזה חבל. אין לך כוח להסביר לך שוב, אז אני רק אזכיר לך את טל. גם הוא לא רצה שאני אגע בו שוב, וראית איך זה הסתיים. אז בוא תהיה חכם יותר ממנו, אלא אם כן בא לך לסיים כמוהו." הוא טפח על הכתף שלי, וזה גרם לי להירתע לאחור. "תנוח טוב, אסף. מחר יום חדש." הוא צחק והתחיל להתרחק. לאחר דקה ארוכה נשמתי עמוק ונכנסתי לתוך הבניין.

***

ברגע שנכנסתי פנימה מיהרתי להוריד את הבגדים ולהיכנס למקלחת. אף אחד לא היה בבית, רועי בעבודה ואלון באיזה חוג. ברגע שהמים החמים פגעו בעורי התיישבתי על השיש הקר. הבכי הגיע כמו גל מהיר, השאיר אותי רועד על הרצפה.

אתה חלש, אמרתי לעצמי שוב ושוב. כל כך חלש. הייתי צריך להילחם יותר, הייתי צריך להרוג אותם. במקום זאת הם קיבלו את מה שרצו ומחר הם יקבלו את זה שוב. הם לא יפסיקו כי הם דפוקים, ואני הראיתי להם שאני מספיק חלש בשביל המשחקים שלהם.

לעזאזל איתם ולעזאזל איתי.

לא יודע כמה זמן ישבתי על רצפת המקלחת, אבל לבסוף נרגעתי מספיק בשביל להפסיק את המים ולצאת החוצה. התנגבתי והרגשתי כמו אדם זקן, הכול לאט, הכול כבד. הלכתי ערום לחדר השינה שלי והתלבשתי בבגדים הראשונים שמצאתי בארון.

רציתי לעשות משהו כדי להעסיק את עצמי, כי לא לעשות כלום יגרום לי לחשוב, ולחשוב יגרום לי לרצות לדפוק את הראש בקיר.

אז התחלתי לנקות. איבדתי תחושה של זמן בשלב מסוים, וכשהבטתי מהחלון ראיתי שהשמש כבר שקעה. סיימתי לנקות זמן קצר לאחר מכן והבית נראה הכי טוב שיכול היה להראות. הדלת נפתחה לפתע ואלון נכנס פנימה. לראות אותו מיד שחרר גל של הקלה בגוף שלי, הרפה מעט את המתח בשריריי.

"מה נשמע?" שאלתי.

הוא הוריד את הילקוט שלו ומשך בכתפיו. "אני עייף."

"להכין לך משהו לאכול?"

הוא הנהן. התקרבתי אליו ולמרות המבט המבולבל על פניו רכנתי על ברכיי ומשכתי אותו אליי לחיבוק חזק.

"איי," הוא אמר.

"ששש. תן לי לחבק אותך, אלוני."

הוא הניח את ראשו על הכתף שלי. "מה קרה?"

"כלום. אני פשוט… כלום."

חיבקתי אותו במשך דקה נוספת עד שנשמתי עמוק ושחררתי אותו. "מה להכין לך?"

הוא עדיין הביט עליי כאילו השתגעתי. "אמממ… פסטה."

כמובן.

"אין בעיה. לך להתקלח ואני אכין."

"טוב."

בזמן שאלון התקלח הכנסתי את הפסטה לסיר עם המים הרותחים והתחלתי להכין את הרוטב. שמעתי את הדלת נפתחת ורועי נכנס פנימה. הוא אחז בשקית גדולה ומיד כשראה אותי חייך. "מריח פה טוב. ניקית כמו שצריך?"

הנהנתי.

"ועכשיו אתה מבשל."

"אלון ביקש פסטה."

"בסדר." הוא הניח את השקית בצד והתקדם לכיווני. השפתיים שלו על הלחי שלי, נשיקה ארוכה.

"השקית הזו בשבילך. כל היום חשבתי עליך."

"אני…"

"מה קרה? אתה נראה חרא."

"אני מרגיש חרא."

הוא נגע בכתף שלי. "דבר."

"לא – לא כאן."

רועי סקר אותי במבטו. "אז בוא לחדר שלי."

כשהגענו לחדר שלו הוא סגר את הדלת מאחוריו. התיישבתי על המיטה והוא התיישב לידי.

"זה שוב שני אלה?"

הנהנתי ולא הצלחתי להביט על פניו.

"קרה איתם משהו היום?"

"ואתמול."

"גם אתמול? למה לא שמעתי על זה?"

"לא… לא רציתי לדבר על זה."

הוא אחז בפניי ואילץ אותי להביט עליו. האחיזה שלו לא הכאיבה, אבל היא הייתה חזקה. "אם קורה לך משהו אתה מספר לי, אסף, אתה לא מסתיר כלום. מבין?"

"כן."

"אז קדימה, ספר מה היה. הכול."

נשמתי עמוק והתחלתי לדבר. לא נכנסתי לכל הפרטים הקטנים, אבל כן חלקתי מספיק בשביל שרועי יבין את התמונה. כשסיימתי לדבר הוא נראה חיוור. היה קשה לי לקרוא את הבעת הפנים שלו. הוא היה בהלם, זה היה לי ברור, אבל בעיניים שלו ראיתי זעם כמו שראיתי רק לעתים נדירות. כשדיבר לבסוף כל מה שאמר היה, "אני מבין."

אמרתי בשקט, "אני לא יודע מה לעשות."

"אתה לא עושה כלום. זה עובר עכשיו לטיפול שלי."

"מה אתה רוצה ל –"

"עזוב את זה. שכח ממה שהיה. אתה אידיוט שלא דיברת איתי אתמול. אין לך מושג כמה אני עצבני עליך עכשיו."

מלמלתי, "סליחה."

רועי העביר יד על פניו. שמעתי את דלת השירותים נפתחת כשאלון כנראה סיים עם המקלחת שלו.

"אל תחשוב על זה," אמר רועי ונעמד. " תגיד לי את השמות שלהם, שמות מלאים."

אמרתי לו והוא הנהן. "בסדר. אני אסדר את זה. בוא."

ברגע שנעמדתי רועי אחז בחולצה שלי וקירב אותי אליו. הכעס עדיין לא נעלם מהעיניים שלו. "אני לא מאמין שנתת להם לעשות לך את זה במקום לספר לי."

"אני – "

"שתוק, אסף. אם אני אגלה שנהנית ממה שהם – "

"נהניתי?" הרגשתי גוש ממלא לי את הגרון. "נראה לך שנהניתי מ – "

"ששש. בלי דרמה. תפסיק לבכות." הוא עזב את החולצה שלי וכשלא הצלחתי להירגע הוא סינן, "לעזאזל," ומשך אותי לחיבוק. לא רציתי שייגע בי, לא אחרי שהעז לחשוב שרציתי שמה שקרה לי באמת יקרה. כמה דפוק הוא יכול להיות בשביל לחשוב שרציתי את זה? נזכרתי אז שגם חשב שאני אוהב את הדברים שאני עושה אתו, לכן אין סיבה שאהיה מופתע מדי עכשיו.

"תתנהג כאילו הכול בסדר," הוא לחש לי בזמן שהמשיך לחבק אותי. "אני מטפל בזה ואני לא רוצה שנדבר על זה בינתיים. לא הייתי פה כמה ימים ויש לי תכניות גדולות בשבילך הלילה." הוא הרים את פניי ונישק את שפתיי. "יהיה לנו כיף, נכון?"

הנהנתי. הוא חייך. "ילד טוב. בוא לאכול."

כשיצאנו החוצה אלון היה במטבח, שתה קולה למרות שאסור היה לו לשתות את זה לפני הארוחה. הוא מיהר להכניס את הבקבוק למקרר, כאילו שלא שמנו לב.

"אתה איטי מדי," אמר רועי והתקרב אליו.

"הייתי צמא."

"הבנתי. תגיד, רוצה לישון היום אצל חבר?"

"לא," אמר אלון. "אני אראה טלוויזיה. יש את התכנית שאני ואסף אוהבים."

זו הייתה תכנית מטופשת של גיבורי על. לא סבלתי אותה, אבל אלון נהנה מספיק בשביל שנינו.

"טוב, אז תראו טלוויזיה."

"מתי אוכלים?"

"עוד מעט."

"טוב." אלון הלך לחדר שלו ורועי התקרב אליי. "אני אדאג שהוא יישן כמו פגר אחרי האוכל. יש לנו לא מעט דברים להספיק."

"איך תדאג שהוא יישן?"

"סמוך עליי. באתי מוכן לכל תרחיש. בלילה הזה… בלילה הזה אנחנו הולכים לנסות דברים, אסף." הוא העביר מבט הצידה, כנראה ווידא שאלון באמת לא שם. "לא אכפת לי מה קרה עם שני הדפוקים האלה, זה מאחורינו. הלילה אתה שלי, כולך. אל תעשה לי בעיות כמו ילד קטן והכול יהיה בסדר."

לא רציתי להבטיח לו שלא אעשה בעיות, כי ידעתי שלפעמים הוא מאבד כל קשר למציאות ומצפה ממני לעשות דברים לא הגיוניים. שאלתי בשקט, "מה – מה חשבת לעשות?"

"אתה כבר תגלה." הוא קרץ ונישק אותי על השפתיים. "תיזהר שהרוטב לא יישרף לך."

***

הארוחה עברה כמו שרוב הארוחות שלנו עברו; אלון דיבר ואנחנו הקשבנו. לא היה לי מצב רוח להשתתף בשיחה, אפילו לא להעמיד פנים. כל הזמן הבטתי לכיוון השקית שרועי הביא, תהיתי מה יש שם ומה הוא מתכנן. לאחר שסיימנו לאכול אלון ניגש לשבת מול הטלוויזיה ורועי שאל אותו אם הוא רוצה שוקו.

"כן!"

רועי התקרב אליי בזמן ששטפתי את הכלים והתחיל להכין לו. קלטתי מזווית העין שהוא מוציא שקית קטנה עם אבקה בצבע לבן. "מה יש שם?"

הוא חייך מזווית הפה. "משהו שיוודא שאלון יישן עד הבוקר."

תפסתי את ידו רגע לפני שעמד לשפוך את האבקה לתוך הכוס. "אתה לא נותן לו את זה," סיננתי.

הוא צמצם את עיניו. "זה לא מסוכן. הוא יישן ויקום כאילו כלום לא קרה."

"אתה לא יכול להיות בטוח. זה סם."

"אתה אומר שאני אסכן את אחי?"

אני אומר שאתה פסיכי שמעז בכלל לחשוב על לסמם ילד קטן. "אתה לא תסכן אותו, אבל זה עדיין לא בסדר."

"טוב, זה מה יש. הוא לא רוצה לישון אצל חבר."

"אז בוא… בוא נחכה עד שיירדם לבד ונהיה בשקט."

"אני לא רוצה להיות בשקט, אני רוצה להרגיש בנוח, אני רוצה לשמוע אותך נהנה בקולי קולות."

"אני לא אוכל לעשות את זה בדירה עם אלון."

"בגלל זה הסם, אידיוט. תחזור לשטוף כלים לפני שתעצבן אותי עוד יותר."

המשכתי לבהות בו בזמן ששפך מעט מהאבקה לתוך הכוס וערבב עם כפית. הוא נעץ בי עוד מבט כועס לפני שחזר לסלון ונתן לאלון את הכוס שלו.

סיימתי לשטוף את הכלים והרגשתי שידיי רועדות מכעס. הסתובבתי וראיתי את רועי יושב עם ידו מסביב לכתפיו של אלון. לא הצלחתי לראות את אלון, אבל הוא בדרך כלל לא ישב כל כך הרבה זמן בשקט, ולא משנה במה צפה בטלוויזיה. התקרבתי אליהם ונעצרתי מולם. עיניו של אלון היה חצי עצומות ונראה שהוא מתקשה לשמור על ראשו ישר. רועי ישב לידו וצפה בטלוויזיה, נראה אדיש.

"אלון? אתה מרגיש טוב?"

"עייף…"

"זמן לישון," אמר רועי.

"לא. רוצה… רוצה לראות טלוויזיה."

"לא עכשיו. אתה עייף מדי." רועי נעמד ורכן לפנים. הוא אחז באלון והרים אותו כשהוא על כתפיו. מיהרתי לכיוונם, לתפוס את אלון אם יחליק. רועי נעץ בי מבט שגרם לי לקפוא במקום. "אני לא אפיל אותו. תחכה לי פה ערום."

"בטוח שהוא יהיה בסדר?"

"אתה הולך לשלם על השאלה הזו, אסף."

הוא חלף על פניי עם אלון על כתפו, נראה כמו גווייה. העברתי יד על פניי ונשמתי עמוק. הוא יהיה בסדר. רועי בחיים לא יסכן את אלון. הוא יהיה בסדר. מיהרתי לפשוט את בגדיי, מרגיש שעבדתי על אוטומט. לאחר שסיימתי רועי יצא מחדר השינה של אלון וסגר אחריו את הדלת. הוא סקר אותי במבטו והתחיל לפשוט את בגדיו עד שהיה ערום גם כן. חשבתי אז שאם הייתי בחורה הייתי רוצה שרועי יגע בי. היה לו גוף יפה וחלק, והדרך בה עמד הראתה שיש לו ביטחון. אבל לא הייתי בחורה ולראות אותו ערום לא עשה לי כלום. הוא התקרב ונעצר מולי.

"אני לא רוצה לכעוס עליך, אבל ממש עצבנת אותי עם אלון."

"אני דואג לו."

"גם אני."

"אני יודע. סליחה."

רועי נשף אוויר. "בסדר. נשכח מזה." הוא הניח את ידיו על הלחיים שלי. "תלקק לי את הפטמות, אסף."

"ל – ללקק אותן?"

"כן. תעשה את זה טוב, תעשה את זה כמו שאני עושה לך." הוא זז מעט הצידה ופרס את ידיו לצדדים. "קדימה, תעשה לי נעים כמו שאני עושה לך."

ליחכתי את שפתיי. הלילה הזה הולך להיות מטורף, ידעתי, הלילה הזה הולך לבדוק את הגבולות שלי פעם אחר פעם. נשמתי עמוק והתקרבתי אל רועי. הצמדתי את שפתיי לחזה שלו והעברתי את לשוני על הפטמה שלו. כשעצמתי את עיניי דמיינתי שהפטמה הגדולה שלו הייתה שייכת לבחורה לוהטת וזה עזר לי להיכנס לזה, עזר לי לינוק את הפטמה ולנגוס בה מעט. רועי נאנח ואחז בשערי, אמר שאני מדהים ושהוא ידע שאהיה טוב בזה. לאחר כשתי דקות הוא הפסיק אותי ואמר, "אני רוצה שתשתה קצת."

"לשתות מה?"

"קצת וודקה. נשתה ביחד."

"אני לא אוהב אלכוהול."

"זה לא משנה. אני נותן לך את זה כדי שתשתחרר. יהיה לך קל יותר. בוא." נכנסתי למטבח ורועי הוציא בקבוק וודקה שהיה מוחבא בגב המקרר. הוא כנראה קנה אותו אתמול, כי לא שמתי לב אליו לפני. הוא הכין לנו שתי כוסות עם איזה משקה אנרגיה. "לחיים."

הטעם היה דוחה, אבל בכל זאת שתיתי את הכול. רועי מזג לי כוס נוספת ולא מזג לעצמו. לא רציתי להתווכח אתו, אז פשוט שתיתי גם את הכוס השנייה.

"בסדר," הוא אמר. "עכשיו אני אראה לך כמה מהצעצועים שהבאתי לך."

רק כשהתחלתי ללכת אחריו בחזרה לסלון הבנתי כמה מהר השפיע עליי האלכוהול. הרצפה לא הרגישה יציבה ונאלצתי להישען על גב הספה בשביל לשמור על שיווי משקל. רועי התעלם והתיישב לידי על הספה. הוא אחז בשקית קרוב אליו והוציא משם טבעת שחורה. "זה לביצים שלך."

"לביצים?"

"כן. הנה." הוא התקרב וסגר את הטבעת מסביב לביצים שלי.

"איי, זה כואב. אמרתי לך שהוא הכאיב שם."

"לא אכפת לי מה קרה ביניכם היום. אמרתי לך שזה מאחורינו, לא?"

"אבל זה לוחץ."

"הביצים שלך גדולות, אבל אתה תתרגל. זה סקסי בטירוף."

"למה צריך את הדברים האלה?"

"כי זה כיף, ותמיד נחמד לנסות דברים חדשים. הוצאתי פה לא מעט כסף, יהיה נחמד אם תפסיק להתנהג כמו ילד מפונק."

הוא ציפה שאומר לו תודה על שקנה לי טבעת לביצים? העדפתי פשוט לשתוק.

הוא הכניס את היד לשקית והוציא משם מה שנראה כמו קולר שחור של כלב. "איפה זה הולך?"

הוא חייך ופתח את הקולר. "זה הולך מסביב לצוואר שלך."

הזזתי את ראשי כשקירב אליי את הקולר. "אני לא צריך את זה. זה לכלבים."

"זה מגניב. אני לא מנסה להעליב אותך, זה פשוט יהיה יפה עליך. רק הלילה. קדימה, לא שווה לריב על זה."

חשבתי, אז על מה כן שווה לריב?

שוב הרגשתי מסוחרר, כאילו שהאלכוהול המשיך להשתלט על עוד אזורים בהם זרם לי הדם. עם עיניי עצומות הרגשתי את רועי מניח את הקולר מסביבי וסוגר אותו. זה לא היה נוח, אבל לא לחץ או הפריע לי לנשום. הרגשתי את השפתיים שלו על האוזן שלי, הנשימה החמה שלו. "ככה אתה צריך ללכת תמיד. זה כל כך סקסי."

הנחתי את ראשי על כף ידי. "כואב לי הראש."

"זה יעבור. בוא תרד אל הברכיים מולי." הוא משך אותי אליו לפני שהספקתי להבין מה ביקש ממני. כשהצלחתי לייצב את ראייתי הייתי בדיוק מול המפשעה שלו. הזין שלו עמד ונראה עצום כשהיה בדיוק מול עיניי.

"למה שני לא עושה את זה בשבילך?" שאלתי בשקט.

"שני ואני גמרנו."

"באמת?"

"כן. אחרי מה שקרה ביניכם היא ממש התחילה לעצבן אותי, כל הזמן התעקשה לבוא לפה ולשכב אתך. אמרתי לה שאתה מחוץ לתחום, אבל היא ממש חפרה. אז זרקתי אותה, בגללך, ועכשיו אתה צריך לתת לי את מה שהיא הייתה אמורה לתת."

הוא זרק אותה בגלל שהיא פסיכית, ואיכשהו אני הייתי אשם בזה.

רועי אמר, "קראתי קצת באינטרנט. צריך לטפל בסיבולת שלך, ביכולת של הגרון שלך לקבל דברים. נתחיל בזה שתמצוץ רק את קצה הזין ולאט לאט תכניס עוד קצת פנימה. אני לא אלחץ עליך, תעשה את זה בקצב שלך." הוא העביר את ידו על שפתיי והכניס פנימה אצבע. "לא רוצה לגרום לך להקיא שוב, אסף, אבל אם לא תשאיר לי ברירה זה מה שיקרה." הוא הוציא את האצבע הרטובה והעביר אותה על הלחי שלי. "קדימה, תעשה לי נעים."

זה כנראה היה טוב להרגיש כל כך מסוחרר ולא ממוקד. ידעתי שאני נמצא עכשיו במצב המביך ביותר שהייתי בו בחיי, מצב שבו אנשים אחרים לא היו מוכנים אי פעם להיות. אבל הצלחתי לשמור על שליטה, לא להתפרק ולהתחנן. שנאתי את מה שגרם לי לעשות, אבל הוא הבהיר לי כבר מזמן שהדרך היחידה היא הדרך שלו. הרטבתי את שפתיי והתחלתי לרדת לו, בהתחלה רק באזור הכיפה. מדי פעם הרגשתי מעט מליחות, אבל הטעם נעלם מהר.

"יותר לשון," רועי אמר בזמן שהמשיך להיאנח. "אל תזוז כמו מכונה, תנסה לגוון. תכניס אותו קצת עמוק יותר – בדיוק. איי, איזה פה. אתה כל כך טוב בזה. אני בטוח שזה מה ששני אלה שהציקו לך רוצים – שתרד להם ככה."

הפסקתי לרדת לו. "בבקשה אל תדבר עליהם."

הוא נאנח והרים את ראשו מהספה. "סליחה. אמרתי לך שאני אטפל בהם."

"איך?"

"זה העניין שלי."

"לא, זה עניין שלי."

הוא עצם את עיניו ונאנח. "קרצייה. אני אברר מה קורה פה ואנסה למצוא פתרון. אין טעם שתדאג לזה עכשיו. לזה אתה צריך לדאוג." הוא אחז בזין שלו מול פניי, עומד ורטוב. הכיפה הגדולה מבריקה. נאנחתי והמשכתי לרדת לו.

היד שלו בשיערי דחפה אותי כל הזמן יותר ויותר למטה, עד שהלחץ בגרון שלי היה יותר מדי. השמעתי קול של מחנק והוא שיחרר ואמר, "אל תקיא עליי."

"זה כואב."

"בסדר, הפסקה קטנה. תן לי שפתיים." הוא משך אותי אליו והתנשקנו. הרגשתי מסוחרר מדי בשביל להתרכז בנשיקה, לכן זה הרגיש יותר כאילו הלשון שלו עשתה את מה שרצתה לפה שלי, שבתגובה פשוט היה שם ולא התנגד.

"אתה יודע מה אתה צריך עכשיו?" הוא לחש לי באוזן.

"מה?"

"עוד אלכוהול."

"לא. אני לא מרגיש טוב."

"ששש. אתה בסדר. תאמין לי שזה לטובתך."

"זה לא." העברתי את ידי על פניי והתיישבתי על השטיח, גבי על השולחן. "עזוב אותי כבר." ידעתי שלא הייתי אמור לומר את זה, אבל האלכוהול גרם לי לאבד שליטה על הפה. רועי צחק. "אתה נראה כל כך חמוד ככה. כל הלחיים שלך אדומות." הוא אחז ברגל שלי והצמיד אותה לשפתיים שלו. הבטתי עליו כשהכניס את הבוהן שלי בין שפתיו והתחיל לינוק אותה. צמרמורת זרמה מהקרסול שלי ועד מעלה הירכיים.

"זה… זה לא מגעיל אותך?" מלמלתי.

הוא הפסיק לינוק. "נראה לך שמשהו שקשור לגוף שלך יכול להגעיל אותי?" הוא נישק את הקרסול שלי, ושוב הופיעה הצמרמורת. לאחר ששחרר את הרגל שלי הוא נעמד והתרחק. עצמתי את עיניי כשהופיעה עוד סחרחורת.

רועי חזר לאחר כדקה והרים את ראשי. "תשתה."

"מה? לא."

האחיזה שלו בלסת שלי התחזקה. "שתה את זה, אסף. די כבר עם העקשנות שלך."

עם עיניי עדיין עצומות פתחתי את פי ונתתי לו להצמיד את הכוס לשפתיי. הטעם שוב היה דוחה, אבל שתיתי בלגימות מהירות עד שהכוס התרוקנה. הבטן התחילה לשרוף שלי, כאילו שהאלכוהול הגיע למרכז הקיבה והתחיל להתחמם במהירות.

הדבר הבא שהרגשתי היה את רועי אוחז בקרסוליי. הוא משך אותי ולפני שהבנתי מה קורה שכבתי על הרצפה. כשניסיתי לפקוח את עיניי התקרה מעליי הסתובבה במהירות. בקושי הייתי מודע לרועי שפיסק את רגליי. ניערתי את ראשי ומלמלתי, "מה אתה עושה?"

שמעתי אותו אומר, "מכין אותך."

"מ – מכין למה?"

לאחר כמה שניות הוא אמר, "לסקס הראשון שלך, אח קטן."

המילים ריחפו להן בתודעה שלי, קרוב להבנה, אבל לא בדיוק שם. "סקס ראשון?"

מבלי להזהיר הוא דחף אצבע לתוכי. צעקתי לרגע.

"כן, סקס ראשון. אני בתוך הגוף שלך. מתחברים. זה די ברור, אספי."

"לא – לא רוצה. עזוב."

האצבע שלו נעה בתוכי, מרחיבה את השרירים וגורמת לתחושת כאב עמוקה. אבל האלכוהול גרם לי להיות משוחרר, לא רק בראש אלא גם בגוף. האצבע שלו הייתה אמורה לגרום לי ליותר כאב ממה שגרמה, זה היה לי ברור.

"לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה לזיין אותך," אמר רועי. "אבל ברגע שהרגשתי אותך מבפנים, היה לי ברור שזה הולך לקרות. זה חייב לקרות."

ניסיתי להשתמש ברגליי כדי לדחוף את עצמי אחורנית, אבל רועי נע ביחד איתי, דוחף את האצבע חזק יותר. "תזכור באיזה מצב אתה נמצא עכשיו. יהיה הרבה יותר קל אם תירגע ותשתף פעולה. אני באמת רוצה שגם אתה תהנה."

לשמוע אותו כל כך אדיש הרגיז אותי יותר מהכול, תסכל אותי לגמרי. התחלתי לבכות, בכי עמוק וחזק. כנראה שבלי האלכוהול לא הייתי מרשה לעצמי לבכות ככה לפניו, אבל כל החומות שלי התפוררו. התגובה של רועי הייתה אצבע נוספת בתוכי, וזה גרם לי לבכות חזק יותר. "אל תעשה את זה," הצלחתי למלמל בין הבכי. כל המחשבות שלי היו מעורבבות אחת בשנייה. הרצפה הסתובבה מתחתיי והדבר היחיד שנשאר יציב היה הכאב בתוכי, שהלך והתעצם כשרועי הכניס אצבע שלישית, או לפחות כך זה הרגיש לפתע.

"אתה אונס אותי!" הצרחה שלי הרגישה כמו אבן שנפלה לתוך אגם שקט, יצרה חור בטשטוש שחשתי. מתנשף, התרוממתי על מרפקיי והבטתי על רועי, שהחזיר לי מבט מופתע. האצבעות שלו עדיין היו בתוכי ונראה שהוא מנסה להוציא ממני תינוק.

"אתה אונס אותי," אמרתי שוב, הפעם לא צועק. "די."

הוא נשם עמוק ואמר, "אני שוכב אתך, לא אונס אותך. בסוף אתה תהנה מזה ותרצה עוד, אז זה לא יכול להיחשב כאונס."

"שקרן. אני לא – "

"תחזור לשכב ותן לי להכין אותך, אחרת אני נכנס פנימה עכשיו וזה יכאב בטירוף. כל מה שאתה רוצה אני נותן לך, ובכל זאת אתה רב איתי בלי הפסקה."

"שקרן."

"שקרן? וואלה, טוב לדעת. טוב, השקרן הזה הולך להיכנס אליך עכשיו."

מבלי לחשוב הרמתי את רגליי והטחתי אותה בפניו של רועי. אם הייתי פוגע לו באף כנראה שהייתי שובר אותו, אבל פגעתי לו בפה. הוא צעק ונפל אחורנית. האצבעות יצאו ממני בבת אחת, יוצרות כאב חד. שמעתי אותו מקלל כשידו אוחזת בפיו. הסתובבתי והתחלתי לזחול משם. לא ידעתי לאן אני רוצה להגיע, אבל דלת השירותים הייתה פתוחה ולרגע חשבתי שאם אצליח להגיע אליה ולנעול אותה מאחוריי, רועי לא יוכל להגיע אליי. אני אהיה בטוח עד שאצליח לחשוב בהיגיון, בלי האלכוהול המזויין הזה.

הצלחתי להתקדם עוד כמה מטרים עד שלפתע שמעתי את רועי צועק, "מניאק!". רגע לאחר מכן הוא עמד מעליי, הרגל שלו על הגב שלי, מרתקת אותי לרצפה. התנשפתי וניסיתי לא להקיא.

"אני הולך לשטוף את הדם הזה," הוא אמר מעליי, "ואתה בינתיים תתפלל שהחור שלך לא יקרע לגמרי כשאני אכנס פנימה." הוא הוריד את הרגל שלו ונכנס לשירותים. הרמתי את ראשי וראיתי אותו עומד עם הגב כלפיי, שוטף את פניו ומסנן קללות. ניסיתי לזחול לצד השני, לכיוון החדר שלי, אבל בקושי הצלחתי לזוז.

ניערתי את ראשי כדי לצאת מהענן הזה שכיסה את חושיי, אבל שום דבר לא עזר. שמעתי את המים נפסקים בכיור ולאחר מכן את צעדיו של רועי מתקרבים. הוא נעמד לידי בזמן שעדיין שכבתי על הבטן ואמר, "תעמוד על ארבע."

"לא."

"תעמוד על ארבע, אסף. לא נעשה את זה כאן. נלך לחדר שלי."

"לא – לא עושה אתך כלום."

"תעמוד על ארבע או שאני מתחיל להכאיב."

"תתחיל. לא אכפת לי."

הוא נאנח. שמעתי אותו מתרחק לכיוון הספה. הוא התעסק עם השקית שהביא ולאחר כמה שניות חזר לעמוד מעליי. "רציתי לעשות את זה בדרך הקלה, אבל אתה טיפש מדי בשביל לבחור בדרך הקלה."

ההצלפה הראשונה פגעה בי בישבן. צעקתי ומיהרתי לנשוך את שפתיי. הוא לא פגע בי עם החגורה – הכאב הרגיש חד ולוהט מדי. סובבתי את פניי הצידה וראיתי שוט מעור בידו. הוא חייך אליי ואמר, "הצעצוע הזה הולך להוריד דם, אסף. עברנו לליגה אחרת עכשיו." בהיתי בו בזמן שהרים את השוט ועצמתי את עיניי כשהוא פגע בגב התחתון שלי. שוב צעקתי וניסיתי לזחול הצידה, להתרחק ממנו. הוא הצליף בי פעם נוספת, שוב בגב. התחלתי לזחול מהר יותר, לא בטוח לאן, רק רוצה להתרחק ממנו. ההצלפה הבאה פגעה לי בכף הרגל, כאב שורף שהרגיש כמו סכין על העור. צרחתי וניסיתי לבעוט בו, אבל הוא זז הצידה ונעמד לידי ראשי.

"אני יכול להמשיך ככה עוד הרבה. אני יכול להמשיך עד שכל הגוף שלך יהיה אדום וקרוע. העונש הזה מגיע לך, ואתה יכול להפסיק אותו בכל רגע. פשוט תעמוד על ארבע, אח קטן."

"תמות!"

"איך שאתה רוצה." עוד הצלפה, שוב על הישבן. הרגשתי מסוחרר מהכאב, כאילו איבדתי שליטה על הגוף, וכל מה שנותר לי לעשות היה לשכב שם ולספוג את זה. הצלפה נוספת על הגב. רציתי לאבד את ההכרה, אבל כל הצלפה כזו משכה אותי במהירות למציאות, והמציאות הזו הייתה ספוגה בכאב. לפני שהספיק להצליף פי פעם נוספת נשמתי עמוק ודחפתי את עצמי עד שעמדתי על ארבע. הרגשתי את הקיבה שלי מתהפכת אבל איכשהו הצלחתי לא להקיא. רועי לא אמר כלום במשך כמה שניות, ואז הלך שוב אל השקית. כשחזר הוא אחז בקולר מסביב לצווארי וקשר לשם משהו. "עכשיו אתה כלב אמתי," הוא אמר. "רק חבל שאפילו כלב היה משתמש יותר בשכל שלו במקרה הזה." הוא רכן על ברכיו לפניי והרים את פניי. לא הייתי צריך מראה בשביל לדעת שאני אדום כולי, עם פנים נפוחות מדמעות. "גם עכשיו אתה סקסי, אספי. עשה לעצמך טובה ותנסה להיות ילד טוב מעכשיו. להעניש אותך מעייף." הוא רכן קדימה ונשק למצח שלי. "אנחנו הולכים עכשיו להיות יותר קרובים משהיינו אי פעם. הכול ישתנה עכשיו. אם לא תעשה בעיות, אתה תראה כמה זה מדהים." הוא התרומם על רגליו ומשך ברצועה שקשר לקולר.

"בוא, כלבלב. אחריי."

הלכתי על ארבע אחריו, מרגיש כמו גוש של כאב. ראשי היה מושפל ולאט לאט הענן התרומם מעל חושיי, גרם לי לקלוט דברים שמקודם היו בתוך מערבולת של בלבלול. הבעיה הייתה שלא רציתי לקלוט כלום, לא רציתי להיות מודע למה שעמד לקרות. אבל הייתי מודע, ולא הייתה לי דרך למנוע את זה.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il