יד קמוצה מעל להריסות – פרק ד'

16/11/2008

התנועה המטא-הומאנית הוקמה לפני שבע וחצי שנים. ניצניה הראשוניים התחילו באיגוד "גיבורי על" אמריקאיים, שהתחילו לפעול בצורה רצינית נגד הפשיעה הגואה בארה"ב. גיבורים אירופאים, אסיאתיים ואפריקאים הצטרפו במהלך השנים הבאות. ממשלות העולם לא ראו את הארגון בעין יפה. המלחמה עמדה לפרוץ.

חמש שנים לפני התקרית בלונדון, נפגשו יואב, אדם, אור, גל, נעמה ולילי בפארק קטן באזור הכרמל. הם היו בטוחים יותר באזור הזה מכל מקום אחר – מבודדים בין העצים והשיחים. כל אחד פנה, בתקופה הזו לעבודה אחרת. אדם ונעמה היו הגיבורים המוכרים היחידים, נלחמים בטרור ופשיעה ברחבי המדינה. לילי ויואב נשארו בשירות הביטחון, חסויים, לא מוכרים. גל פנה לעבודה בתעשייה הביטחונית ואור קיבל משרה של פרופסור לאסטרופיסיקה בגיל צעיר מאוד בטכניון. לקח להם יותר משעה להתעדכן, לספר זה לזה את כל מה שהם יודעים על אנשים כמותם. בכל אזור בעולם היו אנשים כמותם, על-טבעיים, בעלי יכולות על. בארה"ב היו מעל למאה אנשים כאלה מוכרים, וההערכה המלומדת יותר דיברה על מספר מאות. בארץ, לפי מיטב ידיעתם של יואב ולילי, היו חברי הקבוצה השישה היחידים מבין כל תושבי המדינה. השיחה לקחה אותם לבסוף לתקופת הפנימייה, לתקופות קדומות יותר. לבסוף לקחה אותם השיחה אל עבר הסנדויצ'ים והירקות והחטיפים המלוחים שהביאו איתם. אדם פתח פחית הייניקן והציע לאחרים. גל ואור לקחו לעצמם פחית. יואב סירב בנימוס. הוא הביט באדם לוגם את הנוזל הצהבהב בחיוך קל, נותן לזיכרונותיו מימי הפנימייה לשטוף את מוחו. הוא זכר את הסקס עם אור, אבל גם זכר איך התגנב למוחה של נעמה כאשר זו הייתה עם אדם. הוא זכר את הגוף העירום נצמד לגופו שלו, למרות שלא היה זה גופו שלו כלל. הוא עדיין יכול היה להרגיש את השרירים המושלמים שלו, את גופו החלק כשל פסל שיש מוצק ולא טבעי. כל כולו של אדם היה מין יופי אלוהי כשל אפולו ההולך על פני האדמה, ועל פני לבבות האדם והאישה כאחד. אולי, חשב לעצמו יואב, אם היו סופר-גיבורים אמיתיים, כמו אלו שמצוירים בקוביות הקומיקס, היה אדם מאמץ לעצמו שם כמו "אפולו" או "מושלם". אבל אדם לא היה גיבור… עדיין לא.

המצב בעולם לא היה טוב עבור אנשים כמותם. האו"ם העביר מספר החלטות נוקשות בנוגע ל"גיבורים" בעלי יכולות תנועה יוצאות דופן, וקרקע באופן אפקטיבי את רוב המעופפים. חוקים מקומיים במדינות שונות הכריחו אותם להירשם במשרדים שונים, לעיתים אף לענוד "סמל אזהרה." הקבוצה הקטנה של גיבורים ישראליים ידעה טוב יותר מכולם לאן מובילה מדיניות שכזו. אחרי ארוחה קלילה הם המשיכו לשיחה בנושאים רציניים יותר. התנועה המטא-הומאנית יצרה קשר עם אדם. הם רוצים אותו כדובר הישראלי, מין ראש סניף או שגריר במשרה חלקית. יואב נתן לעצמו שוב לנדוד במחשבות, בזיכרונות. הפעם, כאשר העלה אדם את הטיעונים להתאחדות ה"גיבורים" הזו, חשב יואב על מה שעבר במרתפי השב"כ, על המשימות אותן ביצע עבור המדינה, על הסודות שהוא קטף ממוחם של כל הפוליטיקאים אותם ראה. הוא ידע יותר מדי, הרבה יותר מדי. הוא הכיר את המוח האנושי כפי שאף פסיכיאטר לא הכיר אותו – המוח האנושי על כל חולשותיו, על כל סטיותיו, על כל מחשבותיו הקטנות והפרטיות ביותר. הוא כמעט החמיץ את רגעי השיא של נאומו הקטן של אדם בדבר הצורך בארגון מסגרת וחשיבות האחדות למול האיום. אחר כך הם דיברו עוד קצת. כולם, פרט לאור, הסכימו מייד שצריך להצטרף. אור השתכנע דקה וחצי מאוחר יותר להצטרף. הוא לא ידע עד כמה יואב עזר לו להגיע להחלטה הנכונה. ככלות הדברים האלה, נכנסה החבורה למכוניותיהם הפרטיות. יואב פנה יחד עם אדם לכיוון חיפה, השאר יצאו לכיוון תל אביב או דרומה יותר. אדם נהג כמעט בעיוורון, והחנה ליד הדירה הקטנה ששכר יואב באזור הדר. באותה תקופה החזיק יואב דירה בחיפה, תל אביב, אשדוד, דימונה, ירושלים וצפת. הם עלו לדירה הקטנה והדליקו את האור בסלון. יואב הציע לאדם משהו לשתות, אך זה סירב. יואב הניח את ידו על כתפו הרחבה של אדם והרים את ראשו להביט בעיניו השמימיות של הבחור הגדול. אדם החזיר מבט אוהב ליואב. השפתיים התקרבו ועיניו של יואב נעצמו. הוא חיכה לרגע הזה מאז שהיה בן חמש עשרה, מאז שראה את אדם בעצמו ומאז שראה אותו מבעד לעיניה של נעמה. הזיכרון הדליק נורת אזהרה ויואב מצא עצמו מוטח בחוזקה על קיר הדירה החשוף. זרזיף אבקת טיח נפלה מסדק בתקרה. אדם עמד למול יואב, מוחה את פיו ויורק. יואב הבין שנתן לזיכרונותיו להשפיע על כוחו. זה לא יקרה שנית. אדם הרים ידו כדי לפגוע ביואב, אך היד נעצרה באוויר, אל מול פניו של יואב, מאוגרפת ומוכנה לפגיעה. היה זה כאילו קיר בלתי נראה עמד בין השניים. יואב מחה מעט דם מפיו וחייך למול אדם שעמד זועם למול מי שחשב שהיה חברו. "לא העליתי על דעתי ש…"
"מה?" התפרץ יואב אל דיבורו של אדם, "שאוכל לזיין אותך כמו שזיינתי עשרות חיילים, עצירים, נערים? כמו שזיינתי את כל מי שרציתי עד היום?"
אדם לא המשיך. "אני אוהב את נעמה. אני לא אבגוד…" אדם חש את הלחץ במוחו מתגבר, "אני… לא… אב…גוד… א… אני…" אדם קרס תחת הלחץ המנטאלי שהפעיל עליו יואב. הוא התמוטט על הרצפה. יואב ליטף את ראשו פעם ופעמיים, נישק אותו על עורפו, ועל גבו. הוא התרכז רק בסקס, והתחיל להפשיט את אדם. לאחר מספר שניות התחיל אדם לעזור לו, הוא התפשט לבד כמעט והסתובב, ערום על גבו. יואב חייך למול פניו של אדם והחדיר אצבע אל הישבן המושלם ביותר שיכול גוף אנושי גברי להציע. פיו של אדם נפתח מעט וקול הנאה נפלט ממנו. חיוכו של יואב התרחב. במהלך כל הלילה ההוא שיתף אדם פעולה באופן מושלם. הוא חזר לביתו מספר שעות מאוחר יותר. יואב ידע שהוא לא יזכור כלום. הוא התענג על זיכרון המגע, הקולות והתנוחות, ריחו של אדם עמד באפו והוא התמוגג. רק זיכרון אחד פגם בהנאה – היה זה זיכרון עיניו הריקות של אדם, כעיניה של בובת אהבה מתנפחת הן היו משוללות כל רגש. הסקס היה מצוין, אולם לא היה דבר מעבר לתאוות הבשרים, הם היו מכונות מושלמות, נעות, משלימות ומשפריצות לכל עבר. מכונות אהבה ללא לב.

שנים מאוחר יותר, לאחר לונדון, לאחר שהמהפכה הסתיימה הבין אדם את אשר קרה לו.
היה זה מאוחר מדי מכדי לפעול, מאוחר מדי מכדי להזהיר את שאר חברי התנועה מפני אותו אדם ללא לב.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il