יהודי גאה – פרק ב'

11/09/2014

"ובסוף יצא שהכל באשמתי ושהייתי צריך להתקשר למשרד הדיקן ולברר אם יש לי דירה עוד לפני החגים, ולא לשבת על התחת ולחכות לדואר כמו דביל." התמרמר אלחנן, נקרע בין כעס על העוול שנעשה לו, לחוסר אונים על המצב.

נאנחתי, "אתה צודק, הם באמת לא בסדר וזו לא אשמתך שהמכתב ששלחו לך הלך לאיבוד או משהו כזה, אבל מה זה יעזור לך עכשיו?"

"לא יעזור." הודה אלחנן, "אבל זה כזה מעצבן, לא רציתי להיות נודניק וסמכתי עליהם, ועכשיו אני הומלס."

"אל תיסחף, המצב לא כל כך נורא, וגם אם תמשיך לגור במושב זה לא נורא, לא יקרה לך כלום אם תקום כל בוקר מוקדם ותיסע לטכניון, יכול להיות שאפילו תחסוך כסף ככה."

"אולי, אבל אני אבזבז המון המון זמן בנסיעות, וממש לא בא לי לקום כל בוקר בחמש ולנסוע שעתיים ללימודים, אם לפחות הייתה לי מכונית…"

"מכונית תאכל לך את כל הכסף, בעיקר אם תקנה מכונית ישנה שתהיה במוסך כל שני וחמישי, עדיף כבר שתיכנס כשותף לדירה בחיפה. תיכנס להומלס וליד שתיים ותתחיל להתקשר, וכדאי גם לבדוק מודעות באוניברסיטה ובטכניון, נדמה לי שבכניסה לסנט יש לוח ענקי עם המון מודעות, קדימה, חבל על הזמן, תתחיל להרים טלפונים ולבדוק דירות."

אלחנן ציית ועשה כדברי, ואחרי שהתקשר למאות אנשים שרובם אמרו לו שזה לא רלוונטי הצליח לאסוף כמה הצעות שכן היו רלוונטיות, ובדק כל אחת מהן באופן אישי. במשך כמה ימים הוא התרוצץ בכל חיפה, הרחיק אפילו לקריות ובדק עשרות דירות שחלקן, כך סיפר לי בעייפות, היו לא ראויות למגורי אדם. אחרי שעבר כמה ראיונות שהוא כינה הזויים ומעליבים הוא הצליח סוף סוף להשתחל לדירה מתפוררת אחת ברחוב חניתה, שגרו בה שתי בנות, חמש חתולים, כלב קשיש ונרגן, ובחור אחד שלא מצא חן בעיניו.

"למה הוא לא מוצא חן בעיניך?" תהיתי.

עיניו ברחו מעיני במבוכה "ככה." השיב, ודם הציף את לחייו – ההסמקה שינתה את גון עור פניו השחום לארגמן אפלולי שעורר בי רצון לגעת בלחיו.

"אתה מסמיק נורא יפה." חייכתי אליו.

"לא נכון, אני לא מסמיק." קפץ אלחנן מכיסאו, נמלט לחדר האורחים שלי והתחיל לארוז בחיפזון, "אתה מוכן להקפיץ אותי לרחוב חניתה?"

"בטח, בתנאי שתראה לי את הבחור הזה שגרם לך להחליף צבע." גיחכתי, נהנה הנאה מרושעת מכעסו של אלחנן.

זה לא היה יפה מצידי, אפילו מגעיל, אבל התקשיתי להתאפק. אלחנן גר אצלי פחות משבוע והיה מודע עד כאב לכך שהוא מתגורר אצלי זמנית בגלל התערבותה של אימי שרצתה לעזור לו להסתדר עד שיתארגן על דירה – אם הוא היה יודע שהיא רמזה לי שוב ושוב שלא יקרה לי כלום אם אזמין אותו להישאר לגור איתי, רמיזות שהתעלמתי מהן בעקשנות, הוא היה מתמוטט מרוב בושה – למרות שאמרתי לו שוב ושוב שזה בסדר גמור, שלא ירגיש לא נעים, ושייקח את הזמן שלו, ונשבעתי לו שהוא ממש לא מפריע לי, בכל זאת היה לו נורא לא נעים להתעלק עלי. הוא חשש כל הזמן שהוא פוגע בפרטיותי, ושהוא נדחף ומפריע לי בחיים, מה שהיה נכון במידה מסוימת, אבל לא מהסיבות שהוא תיאר לעצמו.

אלחנן היה דייר נוח ושקט מאוד, רוב הזמן הוא בכלל לא היה בבית, אבל דווקא הניסיון שלו להיות בלתי מורגש ולא להפריע מרט את עצבי. מה שהפריע לי עוד יותר היו האיתותים החזקים ששלח לי הגיידאר שלי בקשר אליו. ככל שהכרתי אותו יותר ככה הייתי משוכנע יותר שהוא הומו, ושהוא לא ממש מבין את זה.
אלחנן היה דתי והיה לי ברור שהוא מאוד רציני בעניין הזה – הוא הלך להתפלל שחרית כל בוקר, הניח תפילין בכוונה עצומה, ובירך על כל ביס מהאוכל שקנה לעצמו ואכל אך ורק בכלים חד פעמיים. הוא זרק ברוך השם על כל צעד ושעל, לא זז בלי כיסוי ראש וציציות, נמנע בקפידה מצפייה בסרטים וסדרות בטלוויזיה, והסתפק רק  בחדשות וגם אז הסב את עיניו במהירות מתמונות שהיו חשודות בעיניו כלא צנועות, וכמובן שנמנע בקפידה מלאכול אוכל שאני בישלתי או קניתי, ואפילו כשעשה טובה ושתה מים מהברז השתמש רק בכוסות חד פעמיות, ואם לא די בכך העיר לא פעם ששאיפת חייו היא להקים בית כשר בישראל עם בת זוג דתייה כמותו.
הייתי מציץ לחדרו רואה איך הוא מניח תפילין או יושב וקורא תהילים, או מה שזה לא יהיה, כולו מרוכז ורציני, עוטה יראת קודש צדקנית מקצה קודקודו המתולתל החבוש כיפת משי שחורה ועד נעליו השחורות, המצוחצחות בקפידה, והיה עלי לנשוך שפתיים כדי לא לצעוק עליו – עצור, אתה הומו!

תהיתי איך רק אני מבחין שלמרות גינוניו הדתיים כל שפת הגוף הרכה שלו, תנועות ידו העדינות וטון קולו המתנגן מכריזים – אני פסיבי נושך כריות וחובב גברים בלי תקנה.

הדירה ברחוב חניתה הייתה איומה, דירת סטודנטים מתקלפת ומוזנחת שלא נוקתה כהלכה מזה שנים. היתרון היחיד שמצאתי בה היה קרבתה לטכניון. שתי הבנות בעלות החתולים והכלב היו חייכניות וצייצניות, חמודות ומסבירות פנים אך עקרות בית כושלות בעליל, שהתרכזו בבילויים ובבגדים, לא בלימודים. מי שלכד את תשומת ליבי היה בעיקר הבחור שהציג את עצמו באטרף כתומאס, ובמציאות קרא לעצמו תום – אם כי אני די בטוח שזה לא היה השם שנתנו לו הוריו מולידיו. תום שזיהיתי את פניו מהפרופיל העמוס שלו באטרף היה רזה וגבוה, בהיר שער ועיניים, ודי נאה אם עגילים וקעקועים ובלורית מחומצנת לא מרתיעים אתכם. את אלחנן הם הרתיעו ואפילו הפחידו, וסלידתו  מהאוחצ'יות המוחצנת של תום צעקה לשמיים. אלחנן המסכן לא ידע איך להתמודד עם ההתנהלות הנשית התיאטרלית של תום שהיה משועשע בעליל ממבוכתו של אלחנן.

"בחייך תומאס, תפסיק עם ההצגות האלה, אתה מפחיד את הילד." נזפתי בו כשאלחנן נמלט לשירותים, ומשכתי אותו למטבח שהיה, כמו שחששתי, מוזנח, דביק ומבולגן.

הוא זקף בי מבט פקחי, "אהה…" גיחך בציניות, "אם ככה אתה בטח קולט שהדוס הקטן הזה… כבר עשית אותו?"

"ממש לא." התרגזתי, "אל תדבר ככה."

"למה לא? הוא די חמוד אם אתה בעניין של בתולים תמימים ושחומים, ואל תגיד לי שאני טועה ושהוא לא נושך כריות, הכיפה הזאת לא מטעה אף אחד, ישר קלטתי אותו ואני בטח לא הראשון."

"לא אתה לא, גם אני די בטוח שהוא… אבל לדעתי הוא עוד לא קלט, לא משנה… פשוט תעזוב אותו טומי."

טומי חייך בלגלוג וכנראה שהתכונן להפריח לחלל העולם עוד הערה עוקצנית אחת, אבל אלחנן הופיע בפתח והוא התאפק וסתם.

עזרתי לאלחנן לסדר את חפציו המעטים בחדר שהוקצה לו – חלל זעיר שהיה בעברו מרפסת שירות שנסגרה ברשלנות בקירות גבס – לחצתי את ידו, איחלתי לו בהצלחה, ביקשתי שיתקשר אם הוא צריך משהו, והסתלקתי הביתה.

סוף סוף אוכל להתחבר לאטרף, להזמין יזיזים ולחזור לחיים רגילים של הומו פעיל וחרמן חשבתי, וראשית חוכמה התחברתי לאטרף, פתחתי את הפייסבוק, התפשטתי עד לתחתוניי ובתחושת חופש ושחרור התיישבתי מול המסך עם בירה.

החופש נמשך עד סוף השבוע, ביום חמישי אחרי הצהריים, בדיוק באמצע התכתבות שנונה במיוחד עם בחור תל אביבי נחמד אחד שטען בבדיחות הדעת שהוא לא מעז לחצות את הגבול של מדינת תל אביב כי שמע שכל מי שיוצא מתחום גדרה חדרה צפוי לטבוע בביצות טובעניות, או להיטרף על ידי תנינים וגם אם יצלח אותם עליו לחצות ג'ונגלים מסוכנים, ולכן… ואז צלצל הטלפון.

עניתי בפיזור נפש תוך שאני אוחז בנייד ביד אחת ומקליד בשנייה, ובעוד אני מפריך את השמועות הזדוניות על קשיי הדרך לצפון ומהלל את קסמיה של חיפה, היפיפייה הנרדמת, הקשבתי לתלונותיו של אלחנן על תום שהוא כינה בלתי נסבל ומגעיל, וביקש שאתן לו מקלט בדירתי כי תום וחבר מרעיו מתכננים מסיבה גדולה, והוא פשוט לא יכול לסבול את זה יותר.

"את איזה זה אתה לא יכול לסבול?"

"את ההתנהגות שלו ושל החברים המשוגעים שלו, אני שונא את המוזיקה המגעילה שלהם, ואת העישון שלהם, והכי גרוע זה שהם כל הזמן מנסים לגרור גם אותי ל… לתועבות שלהם."

"תועבות? אתה לא מגזים? למה שלא תסתגר לך בחדר שלך ותתעלם מהם?"

"אי אפשר, הם רועשים מידי, והם גם דופקים לי בדלת כל הזמן, והם… עשיתי טעות כשבאתי לגור שם, אני חייב למצוא דירה אחרת."

אלחנן השתפך והתלונן כמו דראמה קווין על קשיי החיים עם הומו משוגע, חתולים כלבים, ובנות לא צנועות וגם לא ממש חכמות, בעוד התל אביבי השנון והשרירי שלי ממשיך להתחמק בעורמה מכל פיתויי, ומתעקש שאם אני רוצה לפגוש בו שאתכבד ואבוא אליו לתל אביב, רצוי עם רכב.

"מה הבעיה שלך?" איבד את סבלנותו כשסירבתי לו בפעם השביעית בערך, "נלך יחד למועדון או למסיבה פרטית, נשתה, נרקוד, נכיר אחד את השני, ואז…" כן, בטח, השלמתי בראשי את שלוש הנקודות שלו, אני אאבק בתנועה בעיר הצפופה הזו, אשלם המון כסף על חנייה, על כניסה למועדון צפוף ומעושן, ואחרי שאזכה להיכנס תחריש את אוזני מוזיקה גרועה, ואצטרך לרקוד במקום דחוס מידי בבחורים שיכורים וחרמנים תוך שתיית אלכוהול זול שיעלה לי ביוקר, ובסוף, גם אם אזכה לזיין, וזה בספק, אתעורר בבוקר עם אדם זר – עסק מזעזע ומביך גם אם מדובר בבחור סימפטי – וזה עוד אם יהיה לי מזל, רוב הסיכויים שאזרק החוצה לפנות בוקר, ואשרך את דרכי חזרה הביתה כמו איזה לוזר כשאני עני יותר, ועצוב יותר. לא, תודה.

"לא, תודה." הקלדתי בקצרה, ולאלחנן אמרתי שבמקום להתלונן ולקטר כמו ילדה מפונקת עדיף שיארוז את מברשת השיניים שלו ויבוא להתארח אצלי בסוף השבוע.

"תודה אבישי, אתה ממש מציל נפשות, להתראות, ושוב תודה." התנשף אלחנן, ושנייה אחרי שנפטרתי מהתל אביבי הסרבן הוא כבר נקש על דלתי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il