יהודי גאה – פרק ו'

25/09/2014

להפתעתי תום, שאחרי השיחה האחרונה שלנו התחלתי לקרוא לו בסתר ליבי שרוליק, קיים את הבטחתו, ואחרי כמה ימים התקשר לספר לי שבוקר אחד, כשהוא לא היה בבית, הופיע מישהו שהשותפה ששוחחה איתו תיארה כמין דוס לייט, וביקש לקחת את הבגדים של אלחנן, ואף הגדיל לעשות ומסר לה מכתב כתוב בכתב יד מאלחנן ובו הוא מורה לשותפיו לדירה להניח לידידו לארוז את בגדיו במזוודתו ולהביא אותם אליו, ומוסיף גם נ.ב. קצר שמיועד אלי.

"אלי, באמת? ומה זאת אומרת דוס לייט?" הקשיתי.

"בלי זקן, אבל עם זיפים וציציות, כיפה ענקית לבנה, לבוש בשחור לבן, אבל נעול נעלי התעמלות."

"זאת אומרת מין שעטנז?"

"כן, לגמרי." הסכים תום.

"נו, והיא נתנה לו לקחת את המזוודה?"

"כן, למה לא, רוצה לראות את המכתב שהוא כתב?" שאל תום והבחנתי בנעימת קולו מעין קלילות מתאמצת שהפליאה אותי, ועוררה בי רצון לגונן עליו ולשמח אותו.

"אני אשמח מאוד, אתה רוצה שאני אבוא אליך או שאתה תבוא אלי?"

"מה דעתך שניפגש באמצע, ועל הדרך נלך לסרט או משהו?" הפתיע אותי תום, ונחפז להוסיף, "אל תדאג, אני לא אפדח אותך, אני מבטיח להתלבש בצורה סולידית."

שוב הופתעתי – אף פעם לא חשדתי שהוא ניחן ביכולת אבחנה דקה כזאת, "אין לי שום בעיה עם ההופעה שלך." שיקרתי שקר לבן ומנומס, "אבל אני סקרן לדעת מה נחשב אצלך לבוש סולידי."

"אם תבוא לפגישה איתי תדע." צחקק תום.

"בסדר, אני אבוא."

"אז קבענו." תום נשמע שמח, אבל מעט מהוסס, כאילו ציפה שברגע האחרון אתחרט.

"קבענו." אישרתי, ואחרי התלבטות קלה החלטנו פה אחד להיפגש במרכז הכרמל מול הסינמטק ולראות יחד סרט. שלא בטובתי התעכבתי בעבודה ואיחרתי בכמה דקות, ותום שהגיע בזמן קנה בשביל שנינו כרטיסים. לשמחתי הוא קיים את הבטחתו ובא במכנסי ג'ינס רגילים, לא הסקיני נמוך הגזרה וחושף התחתונים בהם הלך עד כה. ולא רק זאת אלא שטרח להחליף את חולצת הטריקו הצבעונית גזורת השרוולים עם הציורים והכתובות הפרובוקטיביות שנהג ללבוש, ובמקומה לבש חולצת כפתורים נאה עם פסים בצבע קרם וצווארון שהסתיר את קעקוע העקרב שעל עורפו. הוא הגדיל עוד יותר לעשות ונפטר כמעט מכל העגילים הצמידים ושאר העיטורים שקישטו את אוזניו, צווארו וגבותיו. נשאר לפליטה רק עגיל זהב אחד קטן ופשוט, "כדי שאני לא אשכח לגמרי מי אני." הסביר ונגע בזהירות בחישוק הזהב הקטן, ומיד אחר כך הרס את כל הרושם הגברי שניסה לעשות והיטיב בתנועה נשית ענוגה את שערו הארוך שהיה אסוף בקפידה בקוקו צנוע.

סקרתי אותו מכף רגל ועד ראש ונשמתי לרווחה, "אתה באמת לא חייב להשתנות בשבילי, אם אתה מעדיף תכשיטים ופירסינג זה בסדר גמור." הרשיתי לעצמי להיות נדיב.

"אני יודע, אבל לאחרונה הבנתי שאם אני רוצה להתקדם למקומות חדשים בחיים אני צריך להיות להתגמש ולהשתנות, אחרי הכל שינוי זה חלק מהחיים, רק המתים נשארים תמיד אותו דבר ולא משתנים עם הזמן." השיב תום בקול רציני, והביט הישר בעיני, "יש לך עיניים יפות." אמר חרש, דקה לפני שהאור כבה והסרט, 'שושנת קהיר הסגולה' של וודי אלן, התחיל.

צפינו בסרט בשתיקה מוחלטת, תום ישב זקוף ומרוכז, לא דיבר ולא זז, חוץ מפעם או פעמיים בהן נגעה ברכו בברכי, לא יכולתי להחליט אם במקרה או בכוונה. לא רק בגדיו השתנו אלא גם התנהגותו, ישבנו שם כמו שני זרים שנקלעו לאותו מקום במקרה.

אחרי הסרט עיינתי בפתק של אלחנן – פתק שנרשם בכתב יד עגול ונשי על דף משובץ של מחברת. מתחת לחתימה היה רשום נ.ב. תמסרו בבקשה לאבישי שאני מודה לו על הכל ומבקש ממנו סליחה ומחילה. אני מאחל לו שאלוהים יעזור לו להתרפא, ומבטיח להתפלל עליו.

"למה אתה חושב שהוא התכוון?" שאל תום ובצייתנות מופלאה הניח לי להוליך אותו לפיצריה סמוכה, "על מה יש לו לבקש ממך סליחה?"

"אני לא בטוח, אולי על זה שהוא שיגע לי את השכל שבת שלמה, ובסוף ברח? ואולי על זה שהוא גמר לי את כל המים החמים, איזה פיצה בא לך לאכול?"

"לא משנה, בין כה אין לי תיאבון. אתה חושב שהוא בסדר, יש סיכוי שהוא יחזור?" חקר אותי תום במתיחות.

"אין לי מושג, רוצה קולה?"

"לא, אני בגמילה מקולה." הוא הדף מעליו את התפריט שהגישה לנו המלצרית, ואחז בפרק ידי, "אתה לא מצטער שהוא הלך? אתה לא דואג לו?"

"לא במיוחד. הוא בן אדם מבוגר, זכותו לעשות מה שהוא חושב לנכון." שמרתי על אדישות, והזמנתי שתי פיצות אישיות, אחת עם פטריות ואחת עם אנשובי

"אבל בכל זאת, הייתם יחד, ישנתם יחד, לא אכפת לך מה עובר עליו? אתה לא חושב עליו קצת לפעמים?" הציק תום בעקשנות מוזרה.

"כן, אני חושב עליו לפעמים, לא מבין למה הוא נלחם בעצמו באכזריות כזו… אני אפילו מרחם עליו פה ושם, אבל מה אני יכול לעשות, ברור שהוא הומו שלא מצליח להשלים עם המשיכה שלו לגברים, חבל מאוד בשבילו, אבל זו הבחירה שלו."

"ומה הבחירה שלך?" הידק תום את אצבעותיו סביב פרק ידי.

"קודם כל…" משכתי אלי חזרה את זרועי, נאבק לשחרר אותה מלפיתתו, "לקבל חזרה את היד שלי, ואחר כך לאכול בנחת את הפיצה. עכשיו רק נשאר להחליט עם להוריד אותה עם קולה או עם בירה, מה דעתך שרוליק?"

"עדיף מים, ואל תקרא לי שרוליק."

"למה לא, זה הרי השם שלך?"

"אני לא אוהב אותו." שילב תום את ידיו על חזהו בהתרסה.

"טוב, בסדר, אבל למה בחרת בשם תום?"

"כי ככה בא לי, תעבור לשאלה הבאה?" הזעים תום את פניו, ולרגע נראה באמת גברי והחלטי, אבל רק לרגע.

"בסדר, השאלה הבאה, יש לאלחנן עוד חפצים שהוא השאיר בדירה שלכם?"

"לא, החבר הדוס לייט שלו עשה עבודה טובה, לא נשאר כלום, ובעוד שבועיים נגמר גם החודש שהוא שילם עליו שכר דירה, הבנות רוצות להשכיר את החדר שלו לחברה שלהן."

"רעיון טוב, לא נראה לי שהוא יחזור לדירה שלכם. למה אתה לא אוכל את הפיצה שלך, אתה בגמילה גם מפיצה?"

"לא, אבל אין לי תיאבון, אני… אני יכול לשאול אותך שאלה אבישי?"

הפסקתי ללעוס, ניגבתי את הפה עם מפית, שתיתי מים והבטתי בו בציפייה.

הוא התנועע באי נוחות ושתה גם קצת לפני שהעז לשאול אותי אם אני יוצא עם מישהו?

"יוצא, אתה מתכוון לשאול אם אני בזוגיות?"

הוא הנהן, מביט בי במבט נחוש ומרוכז שעורר בי הערכה מחודשת כלפיו. גם בלי התכשיטים והתלבושת הוא נשאר אוחצ'ה קטנה וחמודה, אבל הבחנתי שמתחת להתחנחנות ההומואית שלו שבדרך כלל דחתה אותי נמצא בחור עקשן ואמיץ שהיה ראוי לתשובה כנה וליחס הוגן.

"לא, אני לבד." השבתי קצרות, בלי לשחק שום משחקים.

"ואתה… אה… אתה מעוניין בזוגיות?" קולו רטט מעט אבל מבטו נשאר יציב.

"כן, למה, יש לך מישהו לשדך לי?" חייכתי אליו בעידוד.

"כן, את עצמי." השיב תום.

אני לא יכול להגיד שהופתעתי מתשובתו שהייתה די צפויה, אבל מוזר עד כמה נלחצתי והתבלבלתי מהישירות חסרת הפחד שלו. הוא כאילו מחק את כל הכללים והחוקים האטרפיים, ניקה את השולחן מכל משחקי הכבוד הטיפשיים.

"כן, אבל…" התחלתי לדחות אותו אוטומטית, מגיב תגובה אידיוטית לגמרי שממלאת אותי בושה אפילו כיום.

"אבל מה? רע בי?" התקשחו כתפיו של תום, והוא שב ושילב את ידיו על חזהו כמנסה להתגונן בפני פגיעה עתידית.

"שום דבר." התעשתי, מבין שאני מגיב כמו הומו טיפש ופחדן, ומיד התחרטתי והתחלתי לתרץ תירוצים, "אני פשוט מופתע כי… לא יודע, חשבתי שאתה מחפש מישהו קליל יותר ממני, צעיר יותר אולי? אני לא ממש חיית מסיבות."

"גם אני לא. הייתי פעם, אבל נמאס לי, ונמאסה עלי גם התחפושת הזו של האוחצ'ה, אני רוצה…" הוא נשם נשימה עמוקה מאוד, והניח את שתי כפות ידיו על השולחן, אצבעותיו פרושות כמו בתחינה, "אני רוצה אותך." אמר, והביט בפני בריכוז מטריד, "מרגע שראיתי אותך ידעתי שאתה ואני… תן לי סיכוי אבישי, בבקשה."

"תראה, מה שאמרת מחמיא לי מאוד תום…" התחלתי בהיסוס, בלי לדעת מה אני רוצה להגיד בעצם. הוא היה ממש חמוד, אבל הכל קרה מהר מידי ובפתאומיות כזו, הוא היה כל כך רציני ולהוט… עד עכשיו חשבתי עליו כעל ילדון לא רציני, ופתאום…

"אבל…" רכן תום לעברי במתיחות.

"אבל כלום." הנחתי את ידי על כפו, "העניין הוא שאנחנו לא ממש מכירים אחד את השני, ו… בן כמה אתה?"

"בן עשרים ושלוש וחצי, ואתה?"

"בן עשרים ושמונה וחצי." חייכתי, "אני לא מבוגר מידי בשבילך?"

"לא." פסק תום, "אני לא צעיר מידי בשבילך?"

"לא יודע, בוא נתחיל להכיר אחד את השני ואז נראה."

"מקובל עלי." השיב לי בחיוך, "אפשר לטעום מהפיצה פיטריות שלך?"

"בתנאי שתיתן לי קצת משלך, אוי, האנשובי הזה ממש מלוח, אני חייב בירה, רוצה גם?"

"טוב, אבל ממש קצת." הוא לקח חתיכת פיצה קטנה ונגס בה באנינות מעודנת שגרמה לי לחייך.

"מה מצחיק?" התרעם למראה חיוכי.

"שום דבר, אתה פשוט נורא חמוד, אתה יודע?"

"גבר לא אמור להיות חמוד." הודיע לי תום בכובד ראש, ואחר כך צחק גם כן, ושתה קצת מהבירה שלי, "טוב, אולי קצת… אבל רק לפעמים, תגיד אבישי, סיפרתי לך כבר פעם למה קעקעתי עקרב על העורף שלי?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il