דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
29/09/2014
לקחנו את הזמן שלנו ועשינו הכל לאט ובלי לחץ. רק אחרי שבועיים הגענו למיטה, וגם שם התקדמנו בזהירות רבה. תום, שהניח לי לקרוא לו שרוליק רק כשהיינו לבד, סיפר לי לבסוף על האונס שעבר בצבא, אונס שבגללו חרד מאוד מחדירה, ורק אחרי שעברנו לגור יחד הוא הסכים לנסות שוב, ואפילו נהנה, בתנאי שעישן קודם קצת חשיש שהרגיע אותו.
כשאבא התמוטט והתאשפז תום הסיע אותי לבית החולים, ועשה כמיטב יכולתו לעזור לנו, מתחבב על כל בני משפחתי. אחרי שאבא נפטר הוא הגיע איתי ללוויה וכמובן שהיה לצידי לאורך רוב השבעה. אף אחד לא שאל ולא התפלא, בני משפחתי קיבלו אותו כמו שקיבלו את בני הזוג של אחי ואחותי ואם היו להם שאלות הם שמרו אותן לעצמם.
בשלושים לאבא נשארנו אצל אימא לסוף שבוע, וכשהיא תפסה אותנו מתחבקים בערב בגינה היא לא הביעה שום הפתעה או זעזוע, רק נאנחה קצת, וגילתה לנו שאבא אמר לה עוד לפני שהתגייסתי שיש לו רושם שאני קצת הפוך, ושהוא לא יתפלא אם אני לא אתחתן אף פעם.
"באמת?" נדהמתי, "אבא? אבל למה הוא לא אמר כלום."
"כי הוא לא היה בטוח, וכנראה שהוא התבייש קצת לדבר אתך על נושא כזה, לי הוא אמר שהוא מחכה שאתה תבוא לבד לספר לו."
"חבל שלא עשיתי את זה." הצטערתי, "אבל גם אני התביישתי, וקצת פחדתי מהתגובה שלו, היה לי נוח יותר לשתוק, את בטח נורא מאוכזבת ממני אימא."
"כן, קצת, אבל לא נורא, אבא אהב אותך וידע שאתה אוהב אותו, זה מספיק, ואם כבר מדברים על הפוכים, שמעת מה קרה עם אלחנן?"
"אין לי מושג, הוא נעלם שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים ומאז לא שמענו עליו כלום."
"נעלם? מה פתאום נעלם? מה, לא ידעת שהוא עזב את הטכניון והלך ללמוד בישיבה בירושלים?"
"לא, לא ידעתי, איך את יודעת את זה?"
"הוא התקשר לאבא לספר לו, חשבתי שאבא סיפר לך."
"לא, הוא לא אמר לי כלום. אז אלחנן בירושלים עכשיו?"
"כן, עד כמה שידוע לי. האמת, קצת התאכזבתי שהוא לא בא ללוויה או לפחות לשבעה, אולי הוא לא ידע שאבא נפטר? ואולי הוא בכלל לא בארץ? הוא סיפר לאבא שהוא מאורס לחוזרת בתשובה שיש לה משפחה באנגליה, אולי הוא נסע לשם?"
"כן, אולי." הסכמתי במשיכת כתפיים, והצצתי אל תום שפרס את ידיו בתנועת – מה אפשר לעשות? – והתחיל לחקור את אימא איך הקובה שלה יוצאת רכה ונימוחה כזו, ומה היא שמה בסלט גזר המדהים שלה שיוצא כזה חריף מתוק ומרענן כל כך?
אימא שמחה לגלות לפניו סודות ממטבחה, והרשתה לו לפלוש אל הסירים שלה – סימן שמבחינתה הוא כבר אחד מהמשפחה.
מאז שהתחלנו לחיות יחד תום מיתן מאוד את הופעתו, נפטר מרוב התכשיטים שלו, הניח לשערו לחזור לצבעו השטני המקורי ואחרי שנעשה אחמ"ש במסעדה בה עבד טרח לקצץ את שערו עד העורף. "אני חייב לתת דוגמה לדור הצעיר." הסביר לי בכובד ראש, והאמת שככה נוח יותר לעבוד."
"עוד מעט תצטרך ללכת עם צמיד גאווה כדי שידעו שאתה הומו." קנטרתי אותו.
"לא צריך להיסחף, כל מי שיש לו עיניים מבין שאני לא סטרייט." שמר תום על שלוות רוחו, "ותדע לך שגם אתה… אצלך זה לא בולט כמו אצלי, אבל בכל זאת… מי שמסתכל עליך ממש טוב…"
"אהה… כן? נו, אז? מי שזה מפריע לו יכול לקפוץ לי." הצהרתי בלוחמנות, וליתר תוקף החוויתי בידי תנועה מזרחית גסה שהצחיקה את שנינו.
"גם אלחנן היה כזה." נזכר פתאום תום, "היית צריך להסתכל עליו ממש טוב כדי לדעת, אני חושב שבגלל זה הייתי כל כך מגעיל אליו, נורא קינאתי שאצלו לא רואים ישר, ושהוא יכול להישאר בארון אם הוא ירצה, וחוץ מזה הוא גם עצבן אותי עם הסנוביות הדתית שלו, הרגשתי שהוא מסתכל עלי מגבוה, מזלזל בי בגלל שאני כזה הומו, והוא כאילו לא."
"אני לא בטוח שהוא זלזל בך, לדעתי הוא פשוט פחד ממך."
"הוא באמת פחד, אבל לא ממני." תיקן תום, "אלא מעצמו, הוא ידע טוב מאוד שאנחנו בדיוק אותו דבר, וזה הפחיד אותו. למה אתה חושב שהוא ברח לדוסים? מעניין מה איתו היום, אתה חושב שהוא נשוי עכשיו?"
"תזכיר לי מתי הוא הסתלק, לפני שנה וחצי בערך, נכון? בטוח שהם חיתנו אותו מזמן, אני לא אתפלא אם הוא מחכה כבר לילד הראשון."
"אני דווקא כן אתפלא." פרץ תום בצחוק פרוע, "מילא נשוי, אבל בשביל לעשות ילד הרי צריך… אני מקווה שיש לו גישה לויאגרה, למרות שכמו שהדוסיות נראות אז אפילו זה לא יעזור לו, מסכן."
"למה מסכן? אם הוא היה נולד דוס והומו אז באמת רחמנות, אבל במקרה של אלחנן זו הייתה הבחירה שלו, אף אחד לא הכריח אותו להיות דתי, אין שום סיבה לרחם עליו." הצהרתי בקור רוח, ורוב הסיכויים שלא היינו טורחים יותר לדבר על אלחנן, ועל הדרך בה בחר להתמודד עם נטיותיו המיניות, לולא צפינו יחד, כמה חודשים אחרי אותה שיחה ביומן החדשות של מוצאי שבת בכתבת תחקיר על מה שהכתב כינה – תעלומת ההתאבדות הכפולה בבית שמש.
הבטנו נדהמים בתמונותיו של אלחנן, לבוש בתלבושת השחור לבן הקלאסית של אברך ליטאי, ניצב זקוף ומחייך מתחת לחופה לצידה של כלה חסודה שפניה טושטשו בקוביות. מאחורי גבו, אוחז בעמוד החופה, עמד עלם צעיר אחד שאפילו הזקן הבלונדיני שעיטר את פניו הבהירים, והתלבושת הדוסית המגושמת התלויה על גופו הדק לא הצליחו לטשטש את יפי תוארו הרענן. אלחנן והעלם הצעיר, אחיה של הכלה ששמו נשאר חסוי, נמצאו מתים במושב האחורי של מכונית שאלחנן שכר יום קודם. הם החנו את המכונית בחניון יער נידח אחד ליד ירושלים, ומותם נגרם בגלל הגזים מצינור הפליטה של המכונית שהוכנס לתוך חלון המכונית.
הכתב סיפר שאלחנן היה נשוי כמה חודשים בלבד, ודחה את טענת המשפחה שהשניים נרצחו בידי פלשתינאים, או סתם פושעים, מפני שבמכונית נמצאה חפיסה ריקה של כדורי שינה, ובקבוק וויסקי ריק, וגם מכתב התאבדות משותף שעל תוכנו הוטל צו איסור פרסום. הכתב סיפר שהשניים היו חברים טובים מאוד, ובגלל סירוב המשפחה לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה מותם הטראגי יישאר כנראה תעלומה לנצח.
"נו, אז עכשיו אתה כבר כן מרחם עליו!" התנפל עלי תום בכעס פתאומי, כיבה את הטלוויזיה, אמר שהוא עייף, והסתלק למיטה.
כיביתי את האור בסלון, הכנסתי את ספלי התה שלנו למדיח, התקלחתי והלכתי לחדר השינה. הוא שכב בחושך על גבו, ידו מכסה את עיניו ושתק, אבל לא התנגד כשמשכתי אותו אלי לחיבוק וכיסיתי את שנינו.
"הוא חי בארון ובהכחשה, אבל לפחות הוא מת הומו." אמרתי אחרי שתיקה מעיקה.
"וזה מה שמנחם אותך!" הטיח בי תום בזעף.
"לא שרוליק, זה לא מנחם אותי בכלל, כואב לי מאוד שהוא מת כל כך צעיר, בלי שהספיק כמעט לחיות, אבל הוא הספיק לאהוב לפני שהוא מת, יש כאלה שאפילו את זה לא הספיקו."
"נחמה קטנה מאוד, אתה חושב שגם הבחור השני, הגיס היפיוף שלו אהב אותו?"
"בטח, אחרת הוא לא היה מצטרף אליו."
"אולי אלחנן פיתה אותו לבוא איתו, או סימם אותו ואז…"
"לא, אין סיכוי, אלחנן בחיים לא היה עושה דבר כזה. הם התאהבו כנראה, לא יודע אם לפני או אחרי החתונה, ובמקום לצאת מהארון ולהתמודד עם המצב הם העדיפו לברוח להתאבדות סטייל רומאו וג'ולייט." נתתי את הפרשנות שלי לתעלומה.
"כן, כנראה." הסכים תום, נאנח מעומק ליבו, הסתובב אלי, חיבק אותי והחביא את פניו בכתפי. "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." ציטט ונצמד אלי, "אני יודע שזה טיפשי, אבל אני לא מפסיק לחשוב שאם הייתי יותר נחמד אליו זה לא היה קורה."
"זה באמת טיפשי." הסכמתי, "אין לך, או לי, שום קשר להתאבדות שלו, וגם אם כן, עכשיו כבר מאוחר מידי, אין טעם להרגיש אשם."
"אתה צודק." הסכים תום בעצב, "אני אוהב אותך אבישי." הוסיף, מנומנם קצת.
"גם אני אוהב אותך שרוליק, אל תבכה חמוד, בוא כפיות ומחר, אם תרצה, נוכל לעלות לקבר שלו. נביא פרחים ונגיד עליו תהילים, בסדר?"
"בסדר." הסכים תום, הסתובב והתאים את ישבנו המתוק לעיקול גופי, "לילה טוב חמוד."
"לילה טוב אהובי הנעים." לחשתי באוזנו, ונרדמתי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il