יום בקופסא

14/05/2008

בלילה שלפני יום הולדתי השמונה-עשר שכבתי ערה, מכורבלת בשמיכת פוך בסוף מאי.
עטופה בשכבות של פוך, זיעה וגעגועים, באוויר החם, זוחל סביבי כמו חשופית ענקית המשאירה אחריה נתיביי ריר. החום כבד, ניגר כמו דמעות, וברחוב מגיחה הבדידות מבין סורגי הביבים.
צרצרים, שמעולם לא ראיתי, ורק שמעתי את קולם מדי לילה, שרים סרנאדה פתיינית וצרודה לצרצריות ממאנות. למטה בוואדי מייללים תנים, מרימים ראשם בכיסופים לירח בלתי מושג, עטוף טבעות ערפל מימיות. בגינה של משפחת הרצל נובח כלב שמתגעגע להיות תן. ליד אוזני מזמזמת יתושה שהצליחה להיכנס באיזו דרך עלומה, פתיחה מזדמנת של חלון אקראי. גם היא רעבה.
כבר כמה שעות שאני בוהה בשעון הדיגיטלי המונח על השידה, הספרות הירוקות בוהקות, לוטשות בי מבט כעיני חתול. השעה כבר שתיים ארבעים ושמונה אחרי חצות. והזמן מסרב לחלוף.
אני מתהפכת מצד לצד, בועטת בשמיכה ומתכסה, מנסה תרגילי נשימה ומדיטציה שלימדה אותי ורדה במפגשי הדמיון המודרך בכיתה ו', אליהם נשלחתי עקב דמיון-יתר. עצמי עיניים, היתה אומרת, בעודי שוקעת בתוך חושך ענברי אפוף בריח הקטורת שדלקה תמיד בחדרון החשוך שלה. דמייני שביל. זהו יום שמש אביבי, השביל מוקף שדות, ואת הולכת בו לאט, מסתכלת סביב. את מרגישה שלווה ורגועה. (ניסיתי להרגיש שלווה, אך הרגשתי בעיקר עצבנות וחשש, שמא אני עושה משהו לא כמו שצריך, והקטורת דגדגה לי את החושים). השביל מתפתל ומוביל לשער. את פותחת אותו ומגלה גן נפלא. אני נותנת לך דקה כדי שתדמייני את הגן. (שקט, קולות נשימות, קטורת וניל).

כעת ניסיתי לדמיין את הגן כפי שדמיינתי בילדותי, מראה פסטורלי של כלניות וציפורים, אבל ידעתי מראש שמשהו עקר, ושאותו מקום מרהיב בו יכולתי לשוטט לבדי כילדה לא ישוב להצילני מפני הלילה הטורף. נשלחתי אל ורדה בעקבות פחדים. בגיל אחת-עשרה, אני הייתי הילדה היחידה בכיתה שלא פחדה ממחבלים, אנסים, תאונות דרכים וסרטן עור. נחשבתי לאמיצה, ואולי לסתם שחצנית – אך בסתר לבי פחדתי ממכשפות, ערפדים, זאבי-אדם ועוד אלפי יצורי-בלהה שטרם הוכרו ולא ניתן להם שם. בספריות תמיד עקפתי את מדף ספרי האימה, מפחד שהציורים יתעוררו לחיים ויקפצו עליי מתוך הכריכות. בפורים נעלתי את עצמי בשירותים, מתחבאת מפני חברי לשכבה הלבושים בגלימות ומסכות של מלאך המוות ומצוידים בשיני ערפדים מפלסטיק.
כיצד אפשר להשוות את המפלצות הללו, עם החושך, הדם, העיניים הבוהות – לאדם מן היישוב שעשוי ללכת אחריי, לנשוף בעורפי, להשחיל את ידו לתוך מכנסי הג'ינס שלי?.
עיניו הפקוחות תמיד של השעון הזכירו לי את עיני הזומבים מהם פחדתי בילדותי. להחליף את הדמיונות הרעים בדמיונות טובים, זו היתה המטרה, להתגבר על הפחד. והיום אני כבר מסוגלת להתחבק עם אותם חברים מחופשים לשטנים ומכשפות, להצטלם איתם כתף-אל-כתף, ואילו היכולת לדמיין גן פורח ושקט אבדה לי לעד.

***
התעוררתי מצפירה ארוכה של מכונית שנכנסה לי לאמצע החלום. החלון היה פקוח והחדר שטוף בוקר, כאילו מישהו עשה ספונג'ה עם דלי מלא שמש. התיישבתי והבטתי בשעון איתו ניהלתי קרב מבטים אתמול בלילה. כעת בוהקו המכאני היה עמום, מובס, והורה על שבע וארבע-עשרה דקות. היום יום הולדת. יש לי עוד שש עשרה שעות וארבעים ושש דקות להיות בת שמונה עשרה.
עצמתי את עיניי, צורות קלידוסקופיות מופיעות ונעלמות בעפעפיי מזוהר השמש, וניסיתי להמשיך עוד את החלום. זה היה אותו חלום שחוזר בכל לילה כבר יותר משנתיים, כמו מחזר עקשן במיוחד, נלהב להעלות אותי על הטוסטוס שלו בנסיעה לממלכה של הבטחות פלאיות וזרי ורדים, ונקטע בכל בוקר על-ידי המציאות האכזרית, בדיוק באותו המקום.
החלום לא תמיד מתחיל באותה צורה. אנחנו יכולות להימצא בבית שלי, בחוף הים או בגן בו שיחקתי כשהייתי ילדה. אני מתנדנדת על הנדנדה והיא מתקרבת אליי לאט. היציבה שלה, גבוהה ואמיצה, מחייכת חיוך מעוטר בגומה כמו נקודה בסוף משפט ותלתליה החומים מקפצים עם כל צעד. כף ידה הגדולה, השנהבית, המושלמת, אוחזת בידי הסתמית ואנחנו צועדות יחד אל עבר גג של בניין גבוה. על הגג תמיד יש תחושה חלומית, עננית, והמיית רוח נעימה. כל הארץ פזורה מתחתינו.
אנחנו מתחבקות ארוכות, היא מלטפת לי את השיער ואת השפתיים, ושריקת הרוח מתגברת.
פניה ממלאים את כל החלום, היא מחייכת (עם גומה), כחול-עיניה כמעט עולה על גדותיו מרוב גודש, היא מתכופפת ללחוש משהו לאוזני, הרוח משרקקת באנוכיות ומפריעה לי לשמוע את אותו דבר חשוב-מכל,
והחלום מסתיים.

כמו בכל בוקר אני מנסה להיאחז בשרידיה האחרונים של התחושה הדבשית, המאושרת, שכבר מתחילה להתפוגג אצלי בבטן. אני משחזרת את פניה, את תנועות שפתיה, מנסה לפענח, אבל אלו יכולות להיות כל-כך הרבה מילים. אני בטוחה לחלוטין שהיא אומרת לי משהו קריטי, שבעטיו דמותה מתעקשת לחזור אלי בכל לילה מאז הפרידה העצובה שלנו. משהו שיחזיר אותה אליי, איזשהו שם צופן, סומסום שיפתח את מערת ליבה ויגרום לה להתעשת ולשוב.
אילו רק המכונית לא היתה צופרת, אילו הרמזור היה מתחלף מהר יותר, אולי החלום היה סוף-סוף ממשיך, ואני הייתי אומרת בינות לעננים – מצטערת, אהובה, לא שמעתי מה אמרת, והיא היתה חוזרת בסלחנות על אותו משפט סורר, וכשהייתי מתעוררת הייתי מתדפקת על דלתה – ששמעה כבר כל תחינה ובכי אפשריים, אך היתה נכנעת מיד לאותן מילים פלאיות- והיא- האחת והיחידה, על כל קסמיה, תלתליה, סנטימטריה וגומותיה, היתה נופלת לזרועותיי ומצטערת על כל אותן שנים שנתנה לי לחכות.

אני פוקחת את העיניים, מוותרת על שרידי התקווה של פענוח התעלומה כמתנת יום-הולדת יקומית. אני מבחינה לראשונה שלמרגלות המיטה מונחת חבילה עטופה בנייר צבעוני. מתנה מאמא.
אני פותחת את העטיפה ומגלה את הדיסק של ניק דרייק שרציתי. בתחום אמא אין הפתעות –
כשבוע לפני יום-ההולדת היא תשאל מה ארצה במתנה ותקנה את החפץ הנקוב. משפטים כמו "תפתיעי אותי" אינם באים בחשבון, והם ערובה למתנה טיפשית שאינה קולעת לטעמו של החוגג (בפעם האחרונה זה היה פאזל אלפיים חלקים של הרי האלפים). והנה אני ניצבת מול אמא במטבח, אוכלות יחדיו ארוחת צהריים, כשהיא שואלת בדרך אגב – אז מה תרצי ליומולדת?.
אני שותקת. מהרהרת. כל-כך הרבה דברים אני רוצה, הספר ההוא והתמונה ההיא והדיסק ההוא. וכל-כך הרבה דברים שאי אפשר לבקש. המשאלה הכי כמוסה, הכי בוערת וסודית. שיחקתי עם הספגטי בקצה המזלג, נועצת בו להב, וחשבתי שהייתי רוצה לקבל ים בקופסא, דגם ממוזער של הים שלנו, שאבד. ים נייד, עטור בחופים כמו צלופן, עם מציל שישמור עלי שלא אטבע, מוכר ארטיקים ואולי ספינת מפרש קטנה באופק. אידיליה משומרת, פרטית, בקופסא שיהיה מודפס עליה –
נא לא לגעת, שביר.
"יש איזה דיסק שאני רוצה," אמרתי, "של ניק דרייק."

***
עוד לפני שהכרנו, היתה הצללית שלה ממלאת את חיי בכל אשר אפנה. הבחנתי בה מרחוק, בחיוניות שמילאה אותה, הצחוק המפעפע. ראיתי אותה בשער בית הספר, בצרכניה, במסיבות המעטות אליהן הוזמנתי, בטיוליי הארוכים בחוף הים. תמיד רק לכמה רגעים. היא נראתה בולטת כל-כך, כפרח ציפור גן-עדן שצומח פתאום בין המרצפות בחצר, צבעוני ולא סביר. באיטיות ובסבלנות נרקמה בי הפנטזיה אליה. הייתי בודדה. בכל מקום תרתי אחר דמויות בודדות כמוני. באוטובוס בחרתי תמיד במושבים לשניים, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולהתיישב לידי, לשפוך בפניי את צרותיהם. חייכתי אל אנשים שנראו כסופגים את עצב החיים – מנקי רחובות יגעים באפודות הזוהרות שלהם, מאבטחים רוסיים בשערי קניונים, מטפלות פיליפיניות הגוררות אחריהן כסאות- גלגלים, זקנות המתגעגעות לבעליהן המתים, לנעורים, לנכדים, לימים בהם לא ראו את העולם מבעד לקטרקט. הייתי מגנט אנושי לכל צער העולם. חיפשתי תמיד אחר אותו זוג עיניים שיישיר אליי מבט, שיחייך ברכות, שיסיר את משא-אטלס מכתפיי. כמהתי למישהו שאוכל לדבר איתו, לחלוק את כל הרגעים הקטנים והמיוחדים שאגרתי במהלך היום המונוטוני כמו סנאי קנאי. בכל התרחשות מצאתי רמזים, אותות שמשדר לי העולם שהגיע זמני.
והנה היא. חלמתי אותה מבחינה בי באוטובוס, מתיישבת במקום הריק תמיד, והאוויר סביבה כה חם, כמעט בוער מנוכחותה האדירה, והיא מגלגלת אליי חבית של מילים, חומות וחמות, מתפתלות סביבי, אצבעותיה בהירות וארוכות ומסבירות את דבריה כמו פרפרים.
כעת בלשתי מרחוק את העצב בעיניה, בדידות שאוכל לחדור דרכה, להפשיר, לפייס. היה בה משהו שלא הצלחתי להסביר. ידעתי שהיא רואה את מה שאני רואה, שהיא לא מדלגת במבטה מעל אותם אנשים היוצרים חורים שחורים במארג הקיום. ובכל זאת הצליחה לחייך, מבטה טורף את העולם כלביאה, והיא צדה את הבשר המשובח ממנת החיים המונחת לפניה.
לראשונה בחיי הקפדתי להראות את עצמי, לחייך חיוך מהוסס, לצחוק בקול רם מדי שיגיע לאוזניה. השתדלתי להיראות מוקפת חברים, להיראות חכמה ויפה וראויה. הופעתי פתאום, קו ועוד קו, כתצלום המתפתח על דף חלק מתוך הנגטיב. אנשים היו מביטים בי בפליאה, איך לא שמנו לב שהיא היתה פה כל הזמן הזה, ואני רק חיכיתי לרגעי החסד, לאור המלאכי הכחול שינגה עלי מתוך עיניה.

משכתי אותה אליי בעקשנות, בהתמדה, כמו איש שרירים בתחרות משיכת חבל. בצד אחד אני ובצד שני העולם כולו, נאבקת נגד החוקים הברורים, האוניברסאליים, הקובעים כי ניסים לא קורים, ישויות מדהימות כמוה לא נועדו להתאהב בילדות רגילות כמוני.
והניסים קרו, קטנים מפתיעים בפשטותם, כשוקולדים קטנים ארוזים בקופסאות. היא מוזגת לעצמה ספרייט לכוס פלסטיק במסיבה רועשת, אני מושיטה את ידי הרועדת, את כוסי הריקה, תוכלי למזוג גם לי?, ודאי. חיוך. זה הכל. כך מתחילות התאהבויות, בבועות פחמן תוססות בדם ושירים של מטאליקה.
כמה ימים אחרי כן היא עומדת בתחנת חוף הכרמל, מחכה לרכבת. אני מחליטה שגם אני מחכה לרכבת הזאת, שיעדה עלום. אני מתיישבת על הספסל לידה, מכווצת ממתח. הטעם הלימוני של הספרייט עולה לי בגרון לפני כל מילה. שלום, אני אומרת לבסוף. את מוכרת לי מאיזשהו מקום. שואלת לשמה (כבר ידעתי אותו). ומפה לשם, אני מוצאת את עצמי נוסעת לבית-שאן, לידי רבוצים תיקיה הכבדים, מנסה לא לפספס אף מילה שלה מבעד לשאון הרכבת. שתינו לכודות בתוך מלבן אור שמש, ואני מאושרת עד אינסוף.

***
אמא דופקת קלות בדלת ומיד נכנסת, גוררת אחריה שובל תמלילים מהרדיו שבחדר האמבטיה.
"מה קורה לך, את עוד במיטה?". אני מהנהנת בהכנעה, משפילה מבט אל מותניי העטופות עדיין פוך וזכרונות. עיניה הטובות, החומות, ידיה מלאות כתמי-גיל, פניה שמחים. אישה נטועה, עורה שזוף מן השמש, תלתליה כבר שזורי שיבה. היא הורישה לי את צבע עיניה ושיערה, אבל לא את הביטחון שלה, היציבה הזקופה, המעשיוּת. יצאתי ההיפך הגמור, בובת חרסינה שבירה, איבריה חרגוליים ועורה לבנבן, גווה כפוף, פניה מסתתרים מאחורי מסך שיער כהה ורק עיניה גלויות, גדולות, מחפשות תמיד.
"אל תשבי עכשיו כל היום ליד הטלפון ותתבאסי, קומי, תראי איזה יום יפה, יום הולדת, צאי החוצה לטייל." אני מוותרת באי-רצון על שמיכת הפוך, מניחה רגל על הרצפה הקרירה, המוצפת באור דווקאי של חודש מאי. אני חושבת לעצמי שחבל שלא נולדתי בחורף, בינואר או דצמבר, יום הולדת שאפשר להתכרבל ולישון אותו, לקרוא ספר במיטה בעוד הגשם מטפטף על החלון.
אני מתמסרת לחיבוק של אמא, מודה לה על הדיסק, מתלבשת ואוכלת באיטיות, והנה בכל-זאת אני כבר בחוץ, מהר משרציתי. הרחוב כולו מסונוור, האוויר כבד, דרורים מנקרים את המדרכה בעיניים חרוזיות זריזות. לאף אחד לא אכפת שאני כבר בת שמונה-עשרה. התבגרתי מהר מדי. התחלתי לשוטט בכיוון אקראי, ממוללת בידי עלה פיטנגו בעל ריח מר. כמו אדם הנקלע לזירת פשע נזהרתי בצעדי, לא לעבור ברחובות כואבים מדי. ירדתי במורד הרחוב.

***
כשרק הכרנו הרגשתי כאילו זכיתי בפיס. בכל פעם שנפגשנו לא הצלחתי להאמין שמותר לי –
שאני יכולה פשוט לגשת ולדבר איתה, לנשק אותה, לגעת באחד מתלתלי המדוזה שלה ולסלסל אותו סביב אצבעי. בהתחלה הרגשתי מוזר, כמו אדם הנכנס לראשונה לכנסייה או למוזיאון, נזהר לא לגעת ולא לשבור דבר. רק לאחר כמה חודשים הבנתי שהיא פה, שהיא שלי ואני שלה, ושהיא תישאר.
אמא ידעה שאנחנו ביחד ושמחה, אף פעם לא היו לה דעות קדומות, רק רצתה שיהיה לי טוב.
ולה-עצמה לא היה אכפת בכלל. היא האמינה בחופש, באמנות, בהתנסויות חדשות. היא חלקה איתי את תחושות הסלידה והחמלה כלפי המין האנושי, המרותכות תמיד יחד. נדהמתי מהקלות בה ידעה מה היא רוצה, מהאופן בו יכלה להגיד שמשהו מגעיל בעיניה או שהוא מדהים במיוחד, מכך שלא היססה מעולם. אני הייתי נשרכת, מסתבכת בדעותיי כמו חתול בפקעת חוטים. אף פעם לא ידעתי איך תגיב. רציתי למצוא חן אבל פחדתי לאבד את עצמי, את המחשבות והאהבות שלי. היא שנאה קיטש, אמרה לי שאני רומנטית מדי, שאני פוחדת להביט אל החיים ולכן עוטפת אותם באריזות מילים ופנטזיות. לעתים קרובות רבנו. כל מילה שלה היתה פוגעת ועם זאת ממכרת, זריקה של סם אהוב. מעולם לא ראיתי אותה בוכה, ואני בכיתי לעתים קרובות כל-כך, עוטפת את ברכי בזרועותיי, מסתגרת בכלוב הצלעות כמו ציפור פצועה. לא ידעתי איך להפסיק. הקשר שלי אליה היה הדוק מידיי, שתינו בתוך מין בועה אטומה כמו שקית ניילון, שהיא לפעמים שביל עטור חרדלים ולפעמים סמטה של ערפדים, ולעולם אי אפשר לדעת לאן תוביל.

ביום אחד של שביתה הלכנו לים. זה היה בתחילת ינואר, השמיים מרוצפי עננים, אפורים ורכים כמו גרפיט. זה היה לפני שְבַּנוּ את מלון היאט, ורצועת החוף היתה חלקה ושלמה, שמיכתית, ריקה לחלוטין. רוח קרה נשבה מהים, ממששת את פנינו, מלטפת מתחת לסוודר הצמר הירוק והמגרד שלי. התיישבנו על החוף, רגלינו היחפות נחפרות בתוך החול הקר. תחושה מוזרה של נוחם הציפה אותי. האור היה מושלם ועדין, האוויר לא היה קר מדי, ושום תיפופי מטקות לא קטעו את מקצב גלי הים. דקת-דומיה אחת הבטנו בים, סופגות את המראה, ופתאום היא לקחה את ידי בידה, משעינה על כתפי הצרה את שיח-תלתליה. לקחו לי כמה רגעים כדי להבין שהיא בוכה, בכי לא-מוסבר, דמעות מים שקופות ודוממות היוצרות שבילי-חשופיות בפניה. ליטפתי אותה בשקט, לא שואלת דבר, וכשהרימה את עיניה ראיתי שהן מלאות אהבה ופליאה, והים געש סביבנו; וידעתי שזה יהיה יום מושלם, יום בקופסא, רגע מואר בו הכל אפשרי. ניסיתי לגרוף את העולם אל תוכי, לנצור בזיכרוני את בושם המלח והמיית השחפים במפרץ. לזכור כל פרט, מפני שאיפושהו בתוכי ידעתי שהכל יגמר בקרוב, שהאושר ינזל ויטפטף מבין אצבעותיי כמו עפר וישאיר רק משקע-זהב של זכרונות.

***
בערב בו נפרדנו ניסיתי לראשונה למות. זה היה במרץ, חודשיים אחרי הרגע-המושלם שלנו, חודשיים של בכי ומריבות. ישבתי על ספסל בגן ציבורי, מביטה בכל האנשים שיצאו לטיול ערב עם הכלבים שלהם, וחיכיתי לה. זה לא התאים לה לאחר. כלב לבן וגדול רחרח אותי, והנער המתולתל לידו נראה לי בודד, אבל הייתי עייפה ומודאגת, וכבר לא היה לי חשק להסתכל בעיניים לאף אחד. באוויר היה ריח מר של סוף, שקיעה טראגית שנדמתה כמטחי ירי. החלטתי ללכת אליה הביתה. לאחר סדרה של דפיקות וזמזומים נואשים בפעמון, כזבוב הנחבט שוב ושוב בזגוגית חלון, היא הופיעה; יופייה עוצר נשימה, צילה נמתח כמעט עד המשקוף.
"את לא זוכרת שקבענו?", שאלתי. הרגשתי מובסת פתאום, חייל בודד שניצב מול מערך-תותחים. "אני זוכרת," ענתה. הבטתי בה אילמת, מחכה להמשך, ולראשונה בחיי ראיתי אותה מסתרבלת במילים, ממש דוחפת אותן בקצה לשונה שיצאו, "אבל חשבתי שזה יהיה יותר טוב אם לא אגיע.יותר טוב בשביל שתינו. אני חושבת שהקשר הזה מזיק לנו, במיוחד לך. זה צריך להסתיים. לטובתך." מסתבכת במשפטים ארוכים, מנחיתה עליי מילים כפצצות. הלומת דמעות הבטתי בה, בפניה המטושטשים שנראו כאחד הציורים של פיקאסו. ניסיתי לחפש קווי צער בפניה, קווי אמת, אבל לא הצלחתי לראות כלום, העולם נזל ונמס סביבי כמו יום גשם. מעדתי עליה והיא חיבקה אותי, בזרועות אמיצות וחזקות, ואני התאמצתי לשאוף את הריח שלה, להרגיש את עצמות הבריח המעוצבות עולות ויורדות כנגד צווארי. איך היא מסוגלת להגיד שזה מה שצריך להיות, שהיא עושה את זה לטובתי?,
לא איכפת לה שהיא מחוררת אותי בכל הברה, מוציאה חלקי עור וטחול ומעיים?, רציתי לצעוק עליה, לחבק, להזכיר לה את הרגעים היפים שלנו, את החלומות שרקמנו יחד, את הצחוק הבלתי-נגמר.
אבל יחד עם חוסר האמון שכנה הידיעה, ההבנה המוקדמת עוד מרגע פגישתנו, שאותה אישה מופלאה שנכנסה בתסיסה אל תוך חיי תמהר לגווע ולהיעלם בהם. היא היתה אחת מאותם יצורים עלומים שהיו שייכים רק לעצמם, כל-כולה אומרת עצמאות וחוזק, והיא לא מוכנה להותיר אף חוט פרום למישהו אחר שישחק בו. אך בינתיים ריהטתי את ליבי בשבילה, הגדלתי ושיפצתי אותו, ולא חשבתי על היום בו תארוז את המזוודות והחדר הלבן והריק יהיה שוב כולו שלי.

חיכיתי שתגיד שהיא מצטערת, שתיבהל מדמעותיי, אבל היא רק נשקה עליהן בעצב, ואולי בהשלמה, סגרה את הדלת ונעלה אותה, ומעולם לא פתחה לי אותה שוב.
כשלתי במורד המדרגות, משוטטת ברחובות ככלב עזוב המיילל לירח-אהובתו. המחשבה על מוות לא היתה זרה לי, אך תמיד התחמקתי ממנה, משתדלת לרוץ צעד אחד קדימה. כעת נפלתי והיא רכנה מעליי, מחייכת ברכות, חובשת את פצעי בתכריכים.
נכנסתי לסופר-פארם, גן עדן של אורות ניאון לבנים, וקניתי שלוש חפיסות של כדורי שינה ללא מרשם רופא. יכולתי לתכנן זאת טוב יותר, לקפוץ מגג של בניין או לרוץ תחת מכונית נוסעת, משהו אכזרי, שיהרוג אותי בוודאות, אבל זה לא התאים לי. רציתי מוות קטן, חשוך, פרטי, לא מבהיל מדי–
מוות שדמה לשינה ולחלום, למנוחה ולנחלה. רציתי למות באותו גן ציבורי עצוב ושבור, מלא אנשים בודדים המחפשים אחר חברה.
בלעתי את הכדורים לאט, יחד עם מים מהברזייה. חיכיתי למושיע, אולי לה- עצמה שתופיע מתוך הצל, תניח יד על כתפי, תגיד שהיא מצטערת, שלא חשבה שהעניינים יגיעו לכדי כך. אבל אף אחד לא הופיע, אפילו לא המסוממים שבדרך כלל נאספים בשעה הזאת, שירים גסים בקולותיהם הצרובים, ואני הלכתי והתנמנמתי, מרגישה את הדופק פועם בצווארי, עד שנרדמתי כליל.
לפתע ראיתי אותה מתקרבת אליי בהליכה מהירה, שיערה נוצץ לאור הירח, והיא מושיטה לי יד ועוזרת לי לקום. אנחנו צועדות יד ביד, עולות אל גג של בניין שמעולם לא ראיתי קודם. הכל יפה כל- כך. היא רוכנת לעברי ולוחשת לי משהו שאיני מצליחה לשמוע בגלל שריקות הרוח, ולפני שאני מספיקה לבקש ממנה לחזור על דבריה מישהו פוקח את עיני בכוח, ומעלי בגן השעשועים החשוך אני רואה נער מתולתל עם כלב לבן, מביט בי במבט שכולו חמלה.

***
רגליי נשאו אותי אל החוף. כמו סיוט שחוזר ונשנה בכל לילה, כך חזרתי אני אל הים, סירנות הזיכרון שרות לי בקולן המתוק. מלון היאט התנשא מעלי בגודלו הגרוטסקי. חשתי שנאה עצומה לאותם זרים שמסגרו את האוקיינוס לתמונת-חלון קטנה בחדר מלון. לידו צצו כמו פטריות רעילות עשרות מבנים מודרניים, מפלצות של זכוכית ובטון. המבנה נראה עצום כל-כך, מאסיבי כל-כך, שחשבתי שתיכף יתמוטט אל תוך עצמו. כמעט יכולתי לשמוע את קולות החריקה של היסודות כשהם קורסים לאיטם כאישה הכורעת ללדת.
ואז הלבנה הראשונה השתחררה. הבניינים נבלעו לאיטם אל תוך האדמה, מלווים בקולות קריסה מוזרים, אנקות וגניחות. כמו סרט טבע בהילוך אחורי, כשהפרחים הטורפים נסגרים ונעשים נמוכים יותר ויותר, חוזרים להיות נבט, שורש, זרע, עובר חסר-שיניים, עד שעמדתי נפעמת מול אדמה חרבה, מתביישת בעירומה. השמיים מעלי החלו להתכסות עננים, האוויר נמלא לחות וריח של גשם. צעדתי קדימה, רגלי מבוססות בחול, וצפיתי באנשים שעל החוף נעלמים אחד- אחד, פורחים באוויר למקום לא ידוע. בכל צעד הסרתי מעלי ימים ושבועות, פרטים קטנים שנדמו כחלק ממני. כוויית תנור בידי השמאלית, קווצות שיער שהתארכו, גלדי פצעים נפתחו שנית. חזרתי להיות בת חמש-עשרה ושמונה חודשים, נערה מאוהבת על חוף ים בינואר. הים היה דומם וריק. כל גרגר חול היה מונח בדיוק במקום שהיה לפני שנתיים.
צעדתי לאיטי על החול, עד שמצאתי את הנקודה בה ישבנו פעם. התיישבתי בזהירות וחיכיתי.
הים נהם, מתגלגל קדימה ואחורה כמו שטיח, הרוח נשבה בקרירות מדויקת בפני. הבחנתי שאני לובשת את אותו סוודר ירוק מגרד, שכבר מזמן נפערו בו חורים, והנה הוא שוב בריא ושלם.
בהיתי אל הים, מחכה לקול צעדיה שיפרע את הדממה. ואולי היא פשוט תופיע לידי, היא הישנה, הנאמנה, הלא-בוגדת, תשלב את אצבעותיה באצבעותיי ותבכה.
לפתע הבחנתי את צלליתה מתקרבת אליי מרחוק, כפופה, נעדרת אותה הליכה בוטחת שאפיינה אותה תמיד. כשהתקרבה ראיתי שזו בכלל לא היא. זה היה אדם זר בשיטוט שמוט-כתפיים על החוף. גם אז הוא היה שם?, ניסיתי להיזכר. בזיכרוני החוף היה ריק. ואולי הוא בעצם היה מלא אנשים. אולי לא יכולתי להבחין באיש מלבדה. לא ידעתי.
"שלום," אמרתי לו כשחלף על פני. הוא נעצר. "שלום", ענה. שתקתי דקה ארוכה, לא יודעת מה להגיד הלאה.
"את מחכה למישהו?", שאל.
"כן. אני לא בטוחה. אני חושבת שהיא כבר לא תגיע."
"אולי היא מאחרת. מתעכבת. כמה זמן את מחכה כאן?".
"שנתיים."
"שנתיים זה הרבה זמן," אמר בכובד ראש "אולי היא שכחה." בטני התהפכה. הבטתי בו בשאלה.
"זה יום יפה," אמר. "חבל שתבזבזי אותו."
"זה יום ההולדת שלי. אני בת שמונה עשרה."
"מזל טוב," אמר בחיוך חם, מקולקל-שיניים, והמשיך בדרכו.

בתחושה מוזרה על המפגש התמוה הזה בתוך רגע שכבר אינו קיים, ניערתי את החול ממכנסיי ועליתי לטיילת. ציפיתי שבכל רגע הבניינים יקומו מחדש מאחורי גבי, שהשמש תבצבץ מבעד לעננים, אך הרוח רק נעשתה חודרת יותר.
התחלתי לעלות ברחוב שונית, כשפתאום ראיתי אותה. זו בהחלט היתה היא, מחייכת חיוך מעוטר בגומה ותלתליה החומים מקפצים עם כל צעד. דמעות עולות בעיני ואני לא מצליחה לנשום.
היא מתקרבת אליי כמו פעם, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, כאילו רק קבענו לפני חמש דקות. משהו בה נראה לי כל-כך לא ממשי, אפילו כשהיא לוקחת את ידי בידה, שאני לא מצליחה לדבר.
היא מובילה אותי לעבר המדרגות. כשאנחנו מגיעות לגג המראה המוכר הולם בי. אני אוחזת בה ואנחנו מתחבקות ארוכות, כאילו לא התראינו שנים. באמת לא התראינו שנים. היא יודעת את זה?, זה מה שהיא עומדת להגיד?, אני מתגעגעת אלייך, בואי נחזור. אני נדרכת. היא מלטפת לי את השיער ואת השפתיים, שריקת הרוח מתגברת לקראת אותן מילים בלתי-נמנעות. היא מחייכת, רוכנת לעברי, אך במקום ללחוש באוזני היא עוצמת את עיניה ונושקת על שפתיי, ברוך ובעדנה, ואז פונה ממני, ניגשת אל קצה הגג וקופצת.
אני מסתכלת עליה מלמעלה, רואה אותה מרחפת על זרמי אוויר, הרוח משחקת בה כמו נוצה; עד שהיא נעלמת באופק, והשמש מלטפת את אחרון תלתליה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il