יומנו של מספר סיפורים – פרק כה'

01/09/2016

ברגע שהגענו לבית החדש התחלתי לסבול מאלרגיה מציקה בגלל עשב קטן וניבזי שנקרא כותלית יהודה. כותלית זה מכותל, לא המערבי, סתם כותל. ויהודה זה יהודה, לא יודע איזה בדיוק, אולי ההוא מהתנ"ך. העשב הקטן והדבילי הזה גדל בשפע בגינה שלנו והאבקנים שלו הם אחד האלרגנים הכי גרועים במזרח התיכון. במחלקת האלרגיה ב'לין' הקדישו לו פוסטר גדול עם צילום מיקרוסקופי של האבקנים הללו. הם נראים לכאורה כמו סתם כדורים עגלגלים ותמימים למראה, אבל תאמינו לי, פגיעתם רעה. כשבדקו אותי במחלקה ההיא זילפו על שריטות זעירות בעורי כל מיני סוגים של אלרגניים. שום דבר מהחומרים הללו לא הזיז לי עד שהחומר הארור הזה נגע בי. מיד כל היד שלי התנפחה והאדימה, ובמשך יומיים תמימים הייתי צריך להסביר שזו אלרגיה ולא כוויה חלילה. בגלל הכותלית הזו אני מתחיל להתעטש. אפי דולף, עיני דומעות, ועצבי נמרטים עקב הגירוי הבלתי נסבל בעיניים בראש ובאוזניים. ולא די בכך הרי שכולם אומרים לי לבריאות וחושבים שאני מצונן, ולא היא… זו אלרגיה.

התופעה המעצבנת הזו החלה אצלי בערך בתקופה שבה גיליתי שזינה וחבר האמזונות המסוקסות שלה לא עושות לי אז זה, אלא דווקא הרקולס חשוף הגו ונעים ההליכות מרעיד את לבי. (מי שזוכר את הסדרות האלמותיות ההן יודע על מה אני מדבר, ומי שלא… אין טעם להסביר, זה דבר שהוא בבחינת זר לא יבין זאת), סך הכל זו אלרגיה קלה שמציקה לי בערך בין פורים לפסח. אני מתגבר עליה בעזרת כדורים נגד אלרגיה ולפעמים גם קצת טיפות אף. ברגע שנעשה חם הפריחה של כותלית יהודה מתייבשת ואני שב לאיתני.

השנה, בגלל האביב המוקדם שצנח עלינו החלו התופעות המעצבנות לצוץ אצלי מוקדם מהרגיל, ולשמחתי הרבה מצאתי בארון התרופות המצומק שלי כדורי היסטזין נגד אלרגיה שנשארו לי מהשנה שעברה. אמנם זכרתי במעורפל שיש סיבה למה לא השתמשתי בכדורים האלה בשנה שעברה, אבל הדחקתי. אמרתי לעצמי שלא נורא, העיקר שאפסיק להרגיש כאילו נמלים זוחלות על עורי מבפנים, ובין כה אני בבית, מה כבר יכול להיות? אם ארגיש מנומנם אני אלך לישון. האמת, הייתי עייף עוד לפני שלקחתי את התרופה כי אתמול שקדתי על סיום סיפור קטן ומטופש שהציק לי כמו יתוש טורדני, ומניסיון מר אני יודע שאם נטפל אלי סיפור אני חייב לכתוב אותו גם אם הוא מגוחך וטיפשי אחרת הוא לא יניח לי. בלילה הסיפור היה כמעט גמור, אבל לא לגמרי, הנחתי לו כי רובי הציק לי שאבוא כבר למיטה, הוא טוען שאני מכור לגלישה ואני בלתי נסבל עם הכתיבה שלי. התווכחנו על זה בדרך לעבודה ובסוף אמרתי לו בפסקנות שהכתיבה שלי היא לא עניינו ונפרדנו באותו בוקר נרגזים וכועסים. אחר כך דיברנו בטלפון והתפייסנו, בערך, ואז, כשנפגשנו אחרי הצהרים רובי שוב התעצבן כי באתי עם גבריאל שהחליט להישאר אצלנו בסוף השבוע בגלל קרובי משפחה שהוא לא אוהב שבאו לבקר אצל הוריו. רובי עיקם את פרצופו לנוכח הרעיון שגבריאל יסתובב אצלנו כל השישבת, למרות שבעצם הוא נמצא רוב הזמן אצל אלכס וולאדי, או שהוא יושב אצל אליס וג'קי ומשחק עם יוני במחשב.

"כשרציתי שרונית תבוא להתארח אצלנו בשישי עשית פרצופים, אבל כשזה האקס שלך…" רטן והחמיץ את פניו כנגדי.

"אז תזמין גם את רונית, אולי היא תדלק על גבריאל ותעזוב אותך במנוחה." אמרתי בקול אנטיפתי, הלכתי למחשב והתחלתי לכתוב סיפור על מריבת אוהבים, ובעוד אני שוקד על מלאכתי הרגשתי איך ראשי מסתחרר והחדר חג סביבי. רגע לפני שצנחתי על המקלדת הצלחתי להיזרק על המיטה, ומיד נרדמתי. המחשבה האחרונה שחלפה במוחי הייתה, אהה… אז בגלל זה נשארו לי כל כך הרבה מהכדורים הללו – יש כאלו שצריכים וודקה, חשיש או אקסטות כדי להתמסטל, אני בחור צנוע ומסתפק בכדור נגד אלרגיה. ישנתי שעה, אולי פחות, והתעוררתי מטושטש לגמרי – ופה המקום לציין שמאז שעברתי לבית החדש אני מתעורר לפעמים מבולבל לגמרי ולוקח לי זמן לקלוט שאני לא בחדר השינה הישן שלי. אני מניח שיעברו עוד כמה שבועות עד שגם תת ההכרה האיטי שלי יתרגל לכך שעברתי דירה.

בהתחלה לא ידעתי איפה אני, אבל ידעתי שאני חרמן אש בגלל יד עדינה ונבונה שליטפה אותי בדיוק במקומות הנכונים. אחרי שתי דקות של עונג חסר מחשבה קלטתי שאני במיטה עם גבריאל ולמרות שגופי ומוחי היו מסובכים עדיין בקורי עכביש של שינה מסוממת היה לי די שכל להדוף אותו מעלי, ואני נשבע לכם שעשיתי את זה עוד לפני שרובי התחיל לדפוק בדלת הנעולה (גבריאל נעל אותה לפני שהתגנב אלי), ולצעוק את שמי. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לפתוח את הדלת, ומזל שהייתי לבוש לגמרי, אבל גבריאל היה רק בתחתונים ועמד לו.

רובי נתן בנו מבט אחד כועס ופגוע מאוד והסתלק החוצה. קיללתי את גבריאל במבחר הקללות המשובח ביותר שלי, ורצתי אחרי רובי שישב בחצר של אליס וג'קי ועישן.

"אתה מעשן?" נדהמתי – הוא סיפר לי שהפסיק לעשן עוד לפני הגיוס.

הוא נעץ בי מבט רצחני. "לפחות אני לא מזיין מהצד את האקסים שלי." אמר בזעף.

התיישבתי לצידו והסברתי לו את השתלשלות העניינים, מנסה להתבטא ברהיטות למרות שראשי היה ממולא ערפל ועיני דמעו מעשן הסיגריות. "מעניין מה היה קורה אם לא הייתי דופק בדלת בזמן?" מעך רובי בזעף את בדל הסיגריה שלו.

"לא היה קורה כלום, אני נשבע לך שעוד לפני שדפקת אני…"

"כן, בטח." לעג לי רובי ושלף עוד סיגריה. לקחתי אותה ממנו וחטפתי על הראש שאין לי זכות להגיד לו מה לעשות ושזו אשמתי שהוא מעשן את הסיגריות של רונית.

גבריאל שהצטרף אלינו אחרי שהתלבש אישר את דברי, אמר שהכל קרה באשמתו, התנצל ואמר שהוא רק… "שתוק!" פקד עליו רובי, "אתה הולך הביתה." פסק וגרר אותו למכונית.

רובי התקשר אחרי שעה וסיפר שגבריאל לא רצה בשום פנים ואופן לחזור הביתה ולכן הוא השאיר אותו אצל אלכס וולאדי, וכעת הוא יושב אצל רונית וצופה שוב בפרק הראשון של 'אחוות הטבעת' והוא לא יודע מתי הוא יחזור. הקול שלו היה קר מאוד, ואני לא מאשים אותו.

הוא התקשר שוב בבוקר. "כדי להיות בטוח שהתעוררת בזמן." אמר, ממשיך לדבר איתי באותה קרירות מכוונת כדי שאבין שהוא כועס.

"רובי, מספיק כבר עם הברוגז." ניסיתי לרצות אותו, "נשבע לך שהכל היה טעות אחת טיפשית ואין כלום ביני ובין גבריאל, מתי אתה חוזר היום הביתה?"

"אני אחזור אחרי הצהרים, אנחנו צריכים לדבר נמרוד."

"בסדר ראובן." אמרתי בהכנעה, "להתראות חמוד." הוא סגר בלי להגיד להתראות והיה עלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא להטיח את השפופרת חזרה בכוח. אנחנו צריכים לדבר – זה המשפט הכי פחות נחמד שאפשר להגיד למישהו שאוהב אותך, חוץ אולי מאשר – יש לי איידס וכדאי שגם אתה תיבדק.

אחרי השיחה הגועלית עם רובי התקשרתי לגבריאל כדי לנזוף בו שוב על התעלול שעולל לי. למזלו הוא היה מנומנם מכדי לדבר ובמקום זה שוחחתי עם אלכס שלקח את הנייד שלו והסביר לי שהם חגגו כל הלילה (העדפתי לא לדעת איך) וביקש שאפסיק להיות היסטרי בגלל שטויות, ועוד כל כך מוקדם בבוקר – השעה הייתה כמעט תשע בבוקר – אבל ככה זה כשחוגגים בלילות. "אבל הוא מנסה לסכסך ביני לבין רובי." הלשנתי כמו ילד קטן שבא להתלונן לפני הגננת. "בגלל השטויות שלו רובי כועס עלי, והלך לישון הלילה אצל חברה." ניסיתי להצדיק את עצמי.

"די רודי." נזף בי אלכס, "מספיק שמישהו מסתכל עליך יותר מדקה והוא מיד נדלק. תן לו ואליום ותגיד לו שירגיע, ואם זה לא יעזור אני אבוא ואבעט לו בתחת. הוא מתנהג כמו אידיוט, ואתה לא יותר טוב, אתם גברים או לסביות היסטריות? אני לא מבין איך אתה סובל את הלחץ שלו, לא בא לך לזיין קצת בלי כל הבלגנים שלו? אתה יודע שוולאדי ממש מחבב אותך." הוסיף בחלקלקות.

"לא, ותפסיק עם זה אלכס. שלישיות זה ממש לא הקטע שלי, אני רוצה זוגיות רגילה, לא ברדק. היה לי מספיק מזה כשהייתי עם גבריאל."

"אתה חי בפנטזיה רודי, אני מכיר אותך, כמה זמן תחזיק מעמד ככה? נאמנות מינית זה קטע של נשים, לא של גברים, וחוץ מזה אתה לא יודע כל מה שרובי עושה בבסיס, או כשהוא אצל החברה שלו, ולפי מה ששלומי מספר יש לו יותר מאחת."

"שתוק כבר אלכס." התרגזתי, והספקתי עוד לשמוע אותו צוחק בלגלוג לפני שטרקתי את השפופרת בפרצופו. החלטתי שמספיק לבזבז זמן והלכתי לקניות, וכשחזרתי התחלתי לנקות את הבית, אבל כל אותו זמן חשבתי על דבריו של אלכס ולא הפסקתי לכעוס.

בסתר ליבי ידעתי שלא הייתי מתעצבן ככה אם שלומי לא היה מתקשר אלי לפני כמה ימים כדי לספר לי שהוא נפרד מהחבר שלו, ותוך כדי כך, כאילו בדרך אגב, לגלות לי שבזמן האחרון רובי התפרסם כקזנובה של הבסיס, ובחורות משחרות לפתחו ללא הרף.

מובן שלא הרשיתי לעצמי לגלות לשלומי מה אני מרגיש לשמע דבריו. אמרתי לו שזה סימן שהחבר שלי הוא בחור נאה וסקסי שיודע להחמיא לנשים ולהצחיק אותן, אבל הוא הומו ואני לא מודאג. ברגע שהשיחה הסתיימה החלטתי לשכוח ממנה וכך עשיתי, ואם אלכס לא היה פותח את הפה הגדול שלו הייתי ממשיך לא לזכור אף מילה מהרכילות של שלומי.

זה כל כך משפיל לקנא, ועוד בגלל בחורות, אני שונא את זה. חש כאילו כל העולם קשר כנגדי קשר הלכתי למיטה עם עיתוני השבת ומיד נרדמתי.

רובי חזר אחרי הצהרים והעיר אותי כשהסיר בעדינות את משקפי מעל אפי. "נרדמת עם המשקפיים, אתה כנראה עוד עייף מאתמול." חייך אלי, וכל הכעס והטינה שחשתי כלפיו פרחו בבת אחת.

הוא הביא לי קפה, התפשט ונשכב לצידי. "אתה רוצה שנדבר עכשיו?" שאלתי.

"עוד לא, עוד מעט, קודם תפנק אותי." ביקש ונלחץ אלי. אני אוהב לפנק אותו, אוהב ללטף את גופו החלק והצנום, להריח אותו, ללקק את עורפו ולכבוש את פני בשערו. אני מת על הריח שלו, על המגע שלו. אני לא מסוגל לחשוב על מידת ההתאמה שיש או אין ביני לבינו כשהוא לידי, ערום וחמים ורוצה אותי כל כך. אחר כך היינו רעבים, ואחר כך הוא נרדם, ובסוף לא דיברנו. בעשר באה רונית שקיבלה מאימא שלה את הרכב כדי שתלך לישון אצל מישהו ותניח לה לארח את החבר שלה לסוף שבוע שקט ורומנטי. רובי גילה לי את זה בסוד, והזהיר אותי שאסור לי באיסור חמור להעיר משהו בנושא כי רונית רגישה מאוד ועדיין לא התאוששה מגירושי הוריה, ומכך שאימא שלה יוצאת עם גברים.

"כמו שאתה משמש כותל מערבי לשירי, ככה אני מקשיב לצרות של רונית ומנסה לעזור לה אם אפשר, ואתה לא צריך לקנא." אמר לי כשסיפרתי לו בקיצור נמרץ על השיחה המבאסת שניהלתי עם שלומי לפני יומיים. "ושלומי סתם מקשקש. כל פעם שהוא נפרד ממישהו הוא מנסה לבדוק אם אפשר לחזור אליך, אנחנו כבר כמעט לא נפגשים, והוא לא יודע עלי כלום. אני בכלל משרת בצד השני של הבסיס והוא סתם ממציא דברים כדי שתאכל את הלב." הרגיע אותי והתרפק עלי.

הבטחתי לו שלמרות שכבר ראיתי את הסרט על אחוות הטבעת היום אעזוב את המחשב ואשב אתו ועם רונית לצפות שוב בפנטזיה ההיא, ולא גיליתי לו שמי שהכי מעניין אותי שם הוא השחקן יפה התואר שמגלם את לגולס הבלונדיני. יש דברים שעדיף שהוא לא ידע, וחוץ מזה להסתכל מותר. אחרי הסרט רונית הלכה לישון בחדר האורחים ואני ורובי נרדמנו במטה שלנו, ואז התעוררתי פתאום בשלוש לפנות בוקר וגיליתי שרובי לא נמצא לצידי. מנומנם המתנתי לו שיחזור מהשירותים, כי לאן עוד הוא יכול היה ללכת בשעה כזו? אבל הוא לא שב, ורק רחשי לחישות וצחקוקים קלים שעלו מחדר האורחים שלנו העידו היכן הוא.

התאפקתי והתאפקתי, אבל בסוף לא יכולתי עוד והתגנבתי חרש על ראשי אצבעותיי היחפות להציץ לחדר האורחים. הם שכבו זה לצד זו על הספה האדמדמת שרובי הביא מבית הוריו, מתלחשים ומצחקקים כמו ילדים במסיבת פיז'מות.

אולי הייתי צריך לצעוק, או להתרגז, או להדליק את האור ולעורר מהומה, אבל… טוב, לא עשיתי את זה ודי. התנצלתי על ההפרעה ושאלתי את רובי מתי הוא בא למיטה, והוא השיב לי בנחת שעוד מעט ושאלך לישון, ורונית הוסיפה בקול מתוק שעורר בי חשק לחנוק אותה, "אני מקווה שלא הפרענו לך, אנחנו סתם מקשקשים קצת, לילה טוב."

אמרתי לילה טוב וחזרתי למיטה. הוא בא כמה דקות אחר כך ונשכב לצידי. "אל תעשה עניין משטות." גער בי כשסירבתי לחבק אותו (שילך להתחבק אתה) "רק דיברנו קצת, לילה טוב." אמר ונרדם מיד. נשארתי ער עד שהשמש התחילה לזרוח, ושאלתי את עצמי מה יהיה אתנו, ומתי נדבר סוף סוף על עצמנו ובסוף כן חיבקתי אותו כי היה לי קר, והייתי בודד ועצוב, ואני סתם הומו בלי אופי.

אני אוהב את הבית החדש ונחמד לי מאוד פה, אבל בכל זאת יש לי הרגשה שהכל קרה מהר מידי, ולפעמים אני מתגעגע לדירה הישנה שלי. אני יודע, זה טיפשי, הרי ידעתי כבר מזמן שעד סוף החורף אצטרך לעבור מהשכונה הישנה. הדירה פשוט התפוררה סביבנו, אבל התרגלתי אליה ולחסרונות שלה. ככה זה בני אדם – מעדיפים את השד המוכר במקום לקחת סיכון עם שדים חדשים, גרועים יותר למרות שבעצם לא רע לי פה בכלל. בדירה הזו יש יותר שמש, יותר מרחב, הכל מרווח, מאוורר ונקי, ובכל זאת… מאז שעברנו לדירה החדשה ורובי נמצא כמעט כל יום בבית הכל השתנה, ולא לטובה. גיליתי לאכזבתי שיותר נעים להתגעגע אליו מאשר להיות איתו. התגעגעתי אליו מאוד כשהוא היה בקורס ונפגשנו רק לשעות מעטות כל שבוע, שעות שהוקדשו לסקס לוהט, בעוד שכעת כשיש לנו הרבה יותר זמן להיות יחד אנחנו מבזבזים את הזמן הזה על מריבות. הבעיה היא שאנחנו עדיין לא מכירים היטב זה את זה, והמגורים יחד הפילו מעמסה גדולה מאוד על מערכת היחסים הצעירה והשברירית שלנו. רובי רגיל שהכל יתנהל לפי דרכו, וסביב צרכיו. וגם אני, שחייתי לבד זמן רב כל כך, רגיל שהכל לפי טעמי וצרכי.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שהדרך היחידה שנוכל להסתדר זה עם זה היא להתפשר ולוותר אחד לשני. הבעיה היא שהוא מצפה שאני אעשה את כל הפשרות, ושאני אוותר כל הזמן. אולי בגלל שהוא יודע כמה אני אוהב אותו, ואולי כי הוא תמיד היה בן הזקונים המפונק בבית, והוריו כרכרו סביבו ועשו הכל כדי להשביע את רצונו, אבל אני לא אבא שלו, ובטח שלא אימא שלו. אני אולי בוגר יותר, אבל גם לי יש שאיפות וצרכים משלי ונמאס לי להיות זה שתמיד מבין אותו. אני גם לא חושב שזה לטובתו – כל הסלחנות הזו – הוא צריך ללמוד להתחשב בי כמו שאני מתחשב בו. אנחנו שונים מאוד זה מזה בסגנון חיינו, אני צריך את השקט שלי ומעצבן אותי שהוא חייב לשמוע מוזיקה רועשת כל הזמן, ואני גם לא מבין למה הטלוויזיה צריכה לצרוח בקולי קולות גם אם הוא לא צופה בה? הוא, מצד שני, לא מבין למה אני קורא כל כך הרבה ספרים, למה אני גולש באינטרנט זמן רב כל כך, ולמה אני מנהל את רוב חיי החברה שלי דרך המחשב?

"אבל גם את החברים הלא וירטואליים שלי אתה לא סובל." אני עונה כשהוא מתלונן על הזמן הרב שאני מקדיש לקריאת בלוגים ולתגובות עליהם.

"כי הם ממזמזים אותך, ומחבקים אותך כל הזמן." עונה רובי בזעף שפעם חשבתי לחמוד, וכעת עולה על עצבי.

"מילא אלכס, אבל למה גם ולאדי חייב להימרח עליך?" הוא ממשיך לרטון.

"ככה רוסים מתנהגים עם חברים." אני מנסה להסביר.

"כן, במיוחד כשהם שיכורים." נוהם רובי שגם אוהב ללגום פה ושם בירות, ולפעמים גם משהו חזק יותר, "והכי מעצבן אותי זה גבריאל שהולך אחריך לכל מקום ומדבר אתך ברוסית כדי שאני לא אבין." עד התרגיל המסריח של גבריאל הייתי דוחה את דבריו בחיוך ופוטר אותו כפרנואיד, אבל כיום אני שואל את עצמי אולי רובי צודק? אחרי הכל גם לפרנואיד יש אויבים. 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il