דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
05/09/2016
כבר סיפרתי פעם על מדרגות המתכת התלולות שמחברות בין המחסן לקומת הגרפיקה מעליו. אפילו הכנסתי אותם לאחד מהסיפורים שלי. המדרגות האלה תמיד הפחידו אותי קצת והיום, מתוך פיזור נפש, פסחתי על המדרגה האחרונה, עשיתי סלטה מרהיבה והשתטחתי על רצפת הבטון של המחסן. למזלי מה שנפגע הייתה בעיקר גאוותי, וגם קצת הברך והמותן. הלכתי הביתה מוקדם יותר והתבכיינתי לרובי שאני חש כאילו ערבלו וניערו אותי חזק, ולא, לא נפגעתי בראש, רק ברגל ובמותן. מוזר שכמה שעות אחרי הנפילה כאב לי עוד יותר. בבוקר קמתי ודבר ראשון החלטתי שאני לוקח יום חופש. התקשרתי והודעתי לסגן שאני חייב לנוח קצת בבית אחרי הנפילה של אתמול. לשמחתי גם הוא נעדר היום מהעבודה (הלך לחלק הזמנות לחתונה שלו) ולכן הוא הסכים שגם אני לא אבוא לעבודה.
ראשית חוכמה הכנתי קפה והערתי את גבריאל שישן בחדר האורחים. אתמול בלילה הוא פשוט צץ אצלי בעשר בלילה ואמר שהוא עייף ורעב והוא רוצה להיות אצלי. עוד לפני שהאכלתי אותו התקשרתי לאימא שלו לקבל אישור שהוא ישן אצלי, והיא הסכימה מיד. נדמה לי שאפילו רווח לה קצת. יש לנו שני חדרי שינה. הגדול שבו אנחנו ישנים, והקטן יותר, שקיבל את השם חדר האורחים, אבל לאט לאט נעשה החדר של גבריאל. אנחנו מחזיקים שם את המחשבים שלנו ואת הספה הנפתחת שרובי הביא מבית הוריו. גבריאל אוהב להתכרבל עליה ולהירדם בתנאי שאני משאיר לו אור במסדרון. אני לא אתפלא אם הוא יצוץ פה שוב בערב. רובי אומר שזה לא מפריע לו ושגבריאל חמוד, אבל גם אני אומר אותו דבר על רונית, ואני משקר, אז בטח גם הוא אותו דבר.
אחרי שהגשם הפסיק פיתגורס העז להציץ החוצה ולטייל קצת בחצר. הלכתי אחריו כמו איזו דודה דאגנית עד שהוא התעצבן וחזר למרפסת לרבוץ בשמש. אחרי שפיתגורס חזר הביתה בשלום החלטתי שמגיע גם לי לתפוס איזו תנומה קלה. אולי אני פשוט עייף מכל השינויים שחלו בחיים שלי ולכן אני מרגיש מוזר כל כך?
כששואלים מה שלומי אני אומר לכולם שאני בסדר ולא קרה לי כלום, ובעקרון זה נכון, אבל כנראה שמתחתי איזה שריר בין הגב לישבן וזה מציק לי. האמת, חששתי יותר מהמכה בברך. ברכיים זה אזור רגיש, אבל נכון לעכשיו הברך בסדר, וגם הגב יהיה בסדר, לא זה מה שמדאיג אותי, מה שמטריד אותי יותר זו מעין תחושה עמומה של חוסר איזון פנימי שאני סובל ממנה בזמן האחרון, מין הרגשה שאני לא יציב לגמרי מבפנים. אולי זה המקום החדש שעוד לא התרגלתי אליו.
קיטרתי לפני שירי ידידתי שמאז שהתחלתי לעבוד בלייזר כואב לי הגב, וכל הלחץ של מעבר דירה ושאר השינויים המהירים שעברתי לאחרונה רק החמירו את המצב. (כמובן שגם העובדה שנפלתי מהמדרגות ביום ראשון לא הועילה כלל לגבי הכואב) היא מיד מצאה פתרון.
"פילאטיס." פסקה שירי. "רק זה מה שיציל אותך." עשיתי פרצוף ספקני, אבל היא נשבעה לי שפילאטיס זה כייף. לא קשה ונחמד, ויש מבצע במכון כך שאוכל ללכת פעם בשבוע לפילאטיס, ופעם בשבוע לספינינג או ליוגה, או להרים משקלות, כרצוני.
"והשיעור הראשון הוא חינם." הוסיפה.
טוב, חשבתי, מה כבר יש לי להפסיד? ננסה. אחרי העבודה התקלחתי, לבשתי אימונית נקייה, גרבתי גרביים לבנים, לקחתי מגבת חוף והגעתי לשיעור פילאטיס במכון הכושר הסמוך לביתי ו…. אני חושב ששוב התפדחתי כהוגן, אבל הפעם אני נשבע, זו לא הייתה אשמתי. הנה תקראו ותשפטו לבד – בהתחלה הכל נראה נורא נחמד. פקידת הקבלה האימהית והחביבה רשמה אותי בזריזות והציגה אותי לפני המורה שנראתה כמו אחת מבובות הברבי הללו עם השער השחור והגולש, ולכן אקרא לה מהיום ברבי. היא צעירונת נחמדת, דקיקה וחטובה, מתוקה להפליא. גם שאר התלמידות נחמדות מאוד – חבורה של דודות עגלגלות וטובות מזג שמצאו את נוכחותי ביניהן מבדחת לעין שיעור.
נכנסנו לאולם ההתעמלות – מזרונים נקיים, רצפה מבהיקה, קירות צבועים בסגול רך, כוננית עץ בשביל הנעלים והתיקים וכמו שהבטיחה לי שירי – אין מוזיקה רעשנית ולא מראות מבאסות. רק אני ועוד חמש גברות כבודות ומולנו עומדת המורה, ברבי המתוקה.
לקחתי מזרון התיישבתי עליו וקיוויתי לטוב. ברבי ביקשה שנשב בישיבה מזרחית והתחילה לתת לנו הוראות – להחזיק יד אחת על הצלעות והשנייה על הבטן, להרגיע את השכמות ולנשום נשימה רוחבית. קלי קלות חשבתי לעצמי, ממש משחק ילדים, מי לא יודע לנשום? יכול להיות שהנשימה שלי לא בדיוק רוחבית (מה זה בכלל?), אבל העיקר שאני נושם, ואז המורה המתוקה שלנו הורתה לנו בקול חביב לקבע את האגן ולכווץ את הסוגרים, ובעוד אני תוהה ביני לבין עצמי למה הכוונה היא מיהרה והסבירה בנועם קול ובסבר פנים חביב שהיא מתכוונת לשרירי פי הטבעת ולפתח הנרתיק.
לא יודע איך אתם רבותיי הייתם מגיבים להוראה כזו, אני הרגשתי איך אני מתחיל לנזול מרוב מבוכה אל מתחת למזרון. הסמקתי והצצתי סביבי מבוהל, אבל כולן המשיכו לנשום במרץ, ונראו מרוכזות בכיווץ של אתם יודעים מה.
החלטתי שמחר בבוקר, מיד אחרי שאחתום את הכרטיס שלי, אני קופץ לחדר המזכירה וחונק את שירי, ובינתיים הסתפקתי בנשימה, מתנחם בכך שאף אחד לא יכול להוכיח מה בדיוק אני מכווץ, אם בכלל. אם שרדתי את זה חשבתי אחרי שגמרנו לנשום, אני כבר אשרוד הכל. שום דבר לא ישבור אותי עוד, ואז נכנסנו לתנוחת המנוחה – כורעים על הברכיים ומשתחווים אפים ארצה כמו מוסלמים אדוקים מול שערי מכה, בעוד המורה עוברת מאחד לשני ומקפידה שנרים את עצם הזנב כלפי התקרה. מה אתם צוחקים? אני מצטט בדייקנות מילה במילה מדברי הברבי, ואם לא די בכך מסתבר שאני לא גמיש דיי, ושרירי הגב שלי תפוסים, ולכן היא נעמדה מאחורי, נשענה על עצם הזנב המורמת שלי, ומעכה בעדינות את כתפי לתוך המזרון, מורה לי תוך כדי כך למתוח ידיים קדימה, להרים ישבן, ולהוריד כתפיים. (וכל האסוציאציות שעולות בדעתכם לשמע התיאור הזה הן על אחריותכם בלבד).
אחר כך נשכבנו על הגב, הרמנו את האגן למעלה ונשענו על השכמות ושוב נשמנו. ואז התהפכנו על הבטן, הנפנו ידיים ורגלים נשמנו ו… עזבו, כבר הבנתם את הרעיון.
זו הייתה אחת השעות הארוכות והמעייפות ביותר בחיי, ולמרות שאת רובה ביליתי בשכיבה על מזרון בחברת בובת ברבי נחמדה וחמש דודות בגיל אימא שלי יצאתי משם עייף, מזיע ומחייך ותתפלאו, הבטחתי לשוב בשבוע הבא.
הפילטיס ומזג האוויר האביבי עשו לי חשק להתחיל להיות קצת יותר ספורטיבי וגם לכן כשאלכס הזמין אותי לנסוע איתו באופנים הסכמתי מיד ובשמחה. הוא גר די קרוב אלי, לא כמו כשגרתי בדירה הישנה, אבל די קרוב, והוא מת על נסיעה באופנים. הוא קנה לעצמו בבוסטון אופנים חדשים ויקרים, ואת הישנים נתן לי. קיבלתי אותם בתודה, בקריה שלנו אין גבעות ונוח מאוד לנסוע ממקום למקום עם אופנים, אבל לאלכס היו רעיונות אחרים. הוא רצה שנעשה טיול עד לקיבוץ ונעשה שם פיקניק קטן, רק אני והוא.
"אבל רונית באה לבקר אותנו אחרי הצהרים והיא מתה לפגוש אותך." התרגש רובי.
"אני מבטיח לחזור מוקדם, אל תדאג." אמרתי, וצבטתי אותו קצת בלחי, "ובינתיים יהיה לך זמן לקשקש אתה ולספר לה איזה מגעיל אני וכמה קשה לך לחיות איתי."
"זה בדיוק מה שאני אעשה." אמר רובי, ולמרות שהוא חייך כשאמר את זה, זה בדיוק מה שהוא עשה.
אבל אני מקדים את המאוחר. לפני כן אני צריך לספר על הבן של אלכס. יש לו שני ילדים – בן ובת. הבת כבר נשואה, ילדה טובה ומוצלחת, למדה באוניברסיטה, התחתנה עם בחור נחמד, והיא כעת בהריון, ואילו הבן הצעיר…. אלכס נאנח כל פעם שהוא מדבר עליו. אורי תמיד היה ילד בעייתי – היפר אקטיבי, בעיות בריאות, בעיות בלימודים, בעיות בריכוז, בעיות חברתיות, בעיות בלי סוף.
בצבא הוא התגייס לנח"ל וכמו כל חייל גם הוא קיבל תורנות שמירה. לרוע המזל שמו אותו לשמור במגדל שמירה. מגדלי שמירה, למי שלא יודע, הם מתקנים אשר כשמם כן הם. גרם מדרגות מתעקל ממתכת מוביל אותך למשטח מרובע מוקף מעקה, וגג מחפה עליו מלמעלה.
אתה אמור לעמוד שם ולשמור על הגזרה שלך. רצה המקרה ואורי הגיע לשמירה עייף מאוד, וכנראה שנשען על המעקה, נרדם ונפל למטה. איך בדיוק זה קרה? את זה לא נדע לעולם. הוא נמצא חסר הכרה למרגלות המגדל, וכשהתעורר התברר שהוא בסדר גמור, לא קרה לו כלום חוץ מזעזוע מוח שגרם לו לאובדן זיכרון חלקי. מה פירוש חלקי? אורי המסכן שכח מי הוא, מי הוריו, עברו נשכח ממנו. לקרוא ולכתוב הוא ידע, וגם לדבר, להתלבש וללכת, אבל זה בערך הכל.
אני יודע שהסיפור על אורי נשמע כאילו נרקח במוחו של כותב טלנובלות שעישן יותר מידי גראס, אבל אני נשבע לכם – זו האמת לאמיתה. עם הזמן השתקם מעט זכרונו. הוריו ישבו איתו והזכירו לו בעזרת אלבומי תמונות וסרטי וידאו את עברו, אבל המעט שלמד אורי בבית הספר פרח לנצח ממוחו. אורי בן עשרים ושלוש כיום, נפגשתי איתו רק פעם אחת, והוא נראה לי סתם צעיר ממוצע לגמרי, בעל הופעה סתמית שפרחה מיד מזיכרוני.
אלכס מוטרד מאוד בגללו וחרד לעתידו. "הילד השתנה מאוד." סיפר לי כשנסענו לאט בשביל בוצי שעבר בשדה ירוק של מה שנראה לי כעשב, אבל אלכס אמר שזה תלתן. "הוא מאוד לא רגוע, לא מוצא לעצמו מטרה בחיים, עובר מעבודה לעבודה, לא מצליח ללמוד שום דבר, ופתאום קפץ לו ג'וק חדש לראש."
"איזה ג'וק?" שאלתי וכמעט שנתקעתי בו עם האופנים, כי הוא עצר לפתע.
"אורי החליט שהוא הומו." אמר אלכס בקול קודר כאילו הודיע לי שהילד חלה במחלה אנושה.
"אם אתה מצפה שאני אשתתף בצערך אז חבל על הזמן שלך, זה לא יקרה." אמרתי בחוצפה, וזכיתי למבט נוזף.
"תפסיק להיות כזה פוליטקלי קורקט." התעצבן אלכס, "אורי כל כך מרחף, וכל כך לא יודע איפה הוא חי. זה סתם רעיון אידיוטי שנתקע לו בראש. הוא לא הומו…. הרי רק לפני שנה הוא הכניס להריון את הבחורה ההיא שנסעה להורים שלה באנגליה, ועד היום אנחנו לא יודעים אם היא עשתה הפלה או לא." כן, דילגתי על הקטע הזה בחייו של אורי רב המעללים בעיקר כי הסיפור על הבחורה וההיריון נשמע לי מפוקפק משהו.
"אבל הרי נתתם לה המון כסף בשביל לעשות הפלה?" מחיתי.
"כן, אבל…." וכאן הוא סיפר לי סיפור ארוך ונפתל שכולו אי הבנות וטעויות, והחמצת פגישות, שבסופו נסעה אותה בחורה – מעין עובדת זרה או משהו כזה – חזרה להוריה באנגליה, ועד היום איש לא יודע אם היא באמת הייתה בהריון, או שהיא עבדה על כולם, או מה.
"אז אולי אתה כבר סבא ואתה לא יודע על זה?" קנטרתי אותו.
"אולי." סח אלכס בקול נכאים, מסרב לראות את הפן המגוחך בעניין. כל הדרך חזרה הוא הסביר לי בפרטי פרטים עד כמה קשה, ומבאס, ומדכא זה להיות הומו, בעיקר בישראל, ובעיקר כשאתה צעיר ותפרן וחסר עתיד. כשחזרנו סוף סוף הביתה הייתי מיוזע ודביק, וקצת עצבני מהשיחה עם אלכס הקודר. הלכתי למקלחת ומיד פשטתי מעלי את הבגדים החמים מידי שלבשתי, ונשארתי בתחתונים. כמעט שפשטתי גם אותם כדי להתקלח, אבל החבר הדביל שלי פתח פתאום את הדלת של המקלחת בלי לדפוק, ותפס אותי עם המכנסיים למטה.
לא הייתי כותב על זה לולא עמדה לצידו רונית, פיה פעור בתדהמה אילמת למראי, ואני מעדיף לא לפרט מה היא ראתה. רובי הפליט קללה בעיראקית מדוברת וסגר את הדלת ואחר כך שמעתי אותם מצחקקים בהיסטריה ושאלתי את נפשי למות מהפדיחה. מכאן הדברים יכלו אך ורק להשתפר. התקלחתי ויצאתי, לבוש בחלוק מגבת והתנצלתי לפני האורחת המצחקקת שלנו ואחרי שהתלבשתי הצלחתי לתקשר אתה קצת והתברר שהיא קוראת בבלוג הסיפורים שלי.
"איך ייגמר הסיפור שאתה כותב?" שאלה בערמומיות נשית אופיינית.
גמגמתי שאין לי עדיין מושג וש… אה… ותקעתי מבט רצחני ברובי שחייך אלי חיוך רחב, מתעלם ממבוכתי למרות שהוא יודע שאני שונא לדבר על הסיפורים שלי ונבוך מפגישה עם אנשים שקוראים אותם. בסוף כולם הואילו ללכת הביתה. אלכס ליווה ברוב אבירות את רונית למכונית שלה וניהל אתה שיחה ממושכת ליד המכונית. אחר כך הוא התקשר ואמר לי בפסקנות שהיא מאוהבת עד למעלה מאזניה ברובי, וכל הטענות שלה על כך שהיא לא נמשכת לגברים, ובעצם היא לסבית, או אולי דומינית או משהו, הן סתם טענות סרק.
"היא חולה עליו, וגם הוא לא אדיש כלפיה, וזה לא פלא, הם מתאימים זה לזה, הרונית הגמדית, והתימני הקטן שלך." אמר ברשעות.
"אתה נשמע כמו אוחצ'ה מזדקנת ואכולת קנאה." החזרתי לו ברשעות דומה וטרקתי את השפופרת. דבריו הכעיסו אותי דווקא בגלל שחשבתי שיש בהם משהו מהצדק, וגם בגלל ששלומי אמר לי בזמנו דברים דומים, שלא לדבר על כך שהם ניהלו מעין רומן או משהו ו… אוף…
"בחורה ממש מתוקה, הרונית הזו." התחנפתי לרובי, "אבל היא כל כך רזה וקטנה, אני לא מבין איך היא הצליחה להתגייס?"
רובי נחפז להגן עליה. "היא בריאה לגמרי ותדע לך שהיא בחורה מאוד אינטליגנטית ושאפתנית ו…"
"אם היא כזו מוצלחת למה שלא תלך ותתחתן אתה?" התרגזתי, "ובפעם הבאה תדפוק בדלת לפני שאתה מתפרץ למקלחת."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il