יומנו של מספר סיפורים – פרק כז'

08/09/2016

מאז שבאתי לעבוד בלייזר אני שומע לא הרף על החתונה של הסגן. מסתבר שכיום חתונה זו הפקה מסובכת ויקרה מאוד. הסידורים לחתונה נעשו מעין מוטיב חוזר בשיחות שלו איתי (אפילו אני כבר התחלתי לדאוג בגלל שהטבעת שהוא הזמין עדיין לא הגיעה ומה יהיה, הרי החתונה תהיה ב – 10.3. ואיך הוא יתחתן בלי טבעת?) המסכן הזה עובד כל כך קשה בשביל החתונה הזו שממש כואב לי הלב עליו. בזמן האחרון הוא אפילו התחיל לאכול את הציפורניים, כנראה שארגון חתונה הוא כעין טירונות שצריך לעבור לפני שמגיעים לשלוות חיי הנישואים.

היום קיבלתי סוף סוף את ההזמנה לחתונה. אמרתי תודה והחמאתי לו על ההזמנה היפה, אבל ביני לבין עצמי נעצבתי אל לבי. זו הזמנה זוגית וכמובן שלא אוכל לבוא עם בן זוגי, כשם שהוא לא יכול לקחת אותי לאירועים שהוא הולך אליהם. אני בטח אלך עם שירי שיחסיה עם בעלה מעורערים עד כדי כך שהם לא יוצאים יותר יחד. לדעתי היא צריכה לעזוב אותו, אבל היא פוחדת להיות לבד וחוששת שלא תסתדר בלי המשכורת שלו. כל הזמן היא אומרת לי שהוא לפחות אבא טוב, אבל לדעתי אבא שמזלזל באימא ליד הילדים, ומסרב ללכת לבילויים שכוללים גם אותה הוא לא אבא טוב. זה שהוא מבלה עם הילדים בשבתות ומבזבז עליהם כסף עדיין לא הופך אותו לאבא טוב, אבל זו רק דעתי ואין לי זכות להגיד לשירי מה לעשות עם החיים שלה.

אחרי שהוא חילק את ההזמנות הוא שאל אם אני אבוא עם החברה שלי, נאלצתי להודות שאין לי חברה, ושבטח אבוא עם שירי. הסגן הביט בי במבט מוזר ושאל אם אני יודע שהיא נשואה עם ילדים, ומבוגרת ממני בעשר שנים. "אני יודע, תרגיע, אנחנו רק ידידים." אמרתי, והבטתי שוב בעיטור שעל ההזמנה – כתובת נאה שאומרת, "מצאתי את שאהבה נפשי" – והרגשתי מדוכא, לא בגלל שהסגן מתחתן חלילה, אלא בגלל שגם אני מצאתי את שאהבה נפשי, אבל אני לא יכול לספר על זה לאף אחד.

אני לא רוצה להתחתן אתו, לא צריך להיסחף, אחרי ששמעתי על הקשיים של שכירת אולם ודי. ג'י. וצלם, ועוד מיליון ואחת הסידורים שצריך לעשות כדי להתחתן אני לא רוצה להתחתן בכלל, אבל… נו, טוב. ככה זה, היה יכול להיות יותר גרוע והעיקר הבריאות.

האמת, לא רציתי לספר על זה. חשבתי שאני פשוט אתעלם ודי, אבל הרי זה קרה, ובשביל מה יש בלוג אם לא בשביל לכתוב מה קורה?

הנה, כבר נגמרו 'הכי גאים שיש' ואני מת מעייפות, אבל לא מצליח להירדם מרוב מחשבות ודאגות, וזה לא רק הכסף, עם הכסף אני כבר אסתדר איכשהו. מחר אני חוזר לעבוד עם הקרטונים, ואני אעבוד בפנצריה כשיהיה להם לחץ. אני אסתדר כבר, אבל מה יהיה עם החיים שלי? מישהו יכול להגיד לי?

היה לי שבוע כזה גועלי – קודם כל רבתי נורא עם הסגן. המריבה הייתה באוויר כבר הרבה זמן, אבל היום זה התפרץ. בבוקר הוא הגיע עייף לעבודה כי עשו לו מסיבת רווקים. הייתה מסיבה נהדרת עם המון שתייה, והייתה חשפנית והכל… אבל למרבה הצער למחרת הוא היה חייב לחזור לעבודה. הוא בא לא מגולח ותשוש, וכל הזמן רטן והתעצבן. בשלוש רובי התקשר להגיד לי ששוב הוא לא בא לישון בבית ואני המשכתי לעבוד ולדבר תוך כדי כך בנייד ואז הסגן התפרץ בצורה מגעילה וצרח עלי. לדעתו אני לא מסוגל לדבר בנייד וגם להמשיך לעבוד עם המקשים והוא הודיע לי את זה בקולי קולות. אז קודם כל אני כן יכול כי אני משתמש בעבודה רק ביד אחת בלבד ושנית… לא יודע מה שנית, סתם, נמאס לי שהוא צורח עלי כל הזמן.

אמרתי לרובי שבסדר, שיעשה מה שהוא רוצה וסגרתי את הטלפון, ואז קמתי וצעקתי על הסגן בחזרה שגם לי יש חיים פרטיים משלי, ושיפסיק להציק לי, ושאני כן יכול לעבוד ולדבר תוך כדי כך. הוא צעק חזרה כמובן, וגם אמר לי שאם לא נאה לי אני יכול ללכת להתלונן אצל מר מיכאלוב או פשוט לעוף משם. המניאק יודע שהבוס נותן לו תמיד גב ושאני צריך את העבודה הזו ולא יכול פשוט לקום וללכת, ולכן הוא הרשה לעצמו לדבר אלי ככה, ומה שהכי כאב לי זה שאחת הבנות מהגרפיקה שהתיידדתי אתה קצת בדיוק נכנסה ושמעה איך הוא צועק עלי. זה היה מביך כל כך. היא נכנסה לחדר הלייזר כדי למסור לו הודעה וזה הפסיק את הוויכוח. אחר כך הוא ארז את המקשים שהספקתי לעשות – עשיתי יותר מאלף אתמול, אני נעשה זריז יותר מיום ליום – ולקח אותם בשתיקה החוצה לשלוח אותם במוניות אביב, ואני המשכתי לעבוד עד ארבע ואז הסתלקתי בשתיקה הביתה.

אני שונא לריב ולהסתכסך בעבודה, וזה היה כל כך לא פייר מצידו, אני עובד עם כל הלב בעבודה הדפוקה הזו, והיה נבזי מצידו להציק לי בגלל שיחה אחת קטנה. הרגשתי חרא שאי אפשר לתאר, ומחר אני צריך להמשיך לעבוד אתו, וביום חמישי הוא מתחתן. למה אני צריך לבזבז עליו ערב שלם ועוד לשלם כסף שאין לי כמתנה לבן אדם שאני בקושי סובל?

אני צריך להגיד לשירי שתלך לבד או עם חברות. אני ממש לא רוצה לראות אותו מחוץ לשעות העבודה.

הלכתי לנוח. בקושי נרדמתי ומיד התעוררתי מהטלפון. זה היה שלומי, אני לא יודע מה היה דחוף לו לספר לי שלרובי יש חברה חדשה שהוא מסתובב אתה בכל מקום בבסיס.

היא חברה של רונית ושמה נגיד – שמרית. הוא ראה אותם מתמזמזים אתמול באולם הקולנוע בבסיס. (ולי רובי סיפר שיש כוננות והוא חייב להישאר בבסיס ולעבוד). "התלבטתי כל היום אם להתקשר אליך ובסוף החלטתי לספר לך את זה כי אני חבר שלך." סיים שלומי את השיחה במתיקות.

תודה רבה לך שלומי, עם חברים כמוך מי צריך אויבים? חשבתי בשקט לעצמי, והודיתי לו בשוויון נפש, נפרדתי ממנו בנימוס, והלכתי לבקר את אלכס, כאילו כדי לתת לו צ'קים דחויים על המחשב שהוא תיקן למעני, אבל בעצם… אלכס כמובן לא הסכים לקחת ממני צ'קים, אמר לי שאני פולני סתום, ונתן לי נשיקה על הלחי, ודי הופתע כשנצמדתי אליו. הופתע, אבל לא נבהל. אחרי דקה היינו בחדר השינה שלו. ולאדי והוא לא גרים יחד, ולשמחתי הוא לא היה שם באותו יום, אם כי גם אם הוא היה… כבר עשיתי שלישיות, ובמצב הרוח שהיה לי ברגע זה… זה היה מהיר ואלים, ואחר כך בכיתי קצת וסיפרתי לו על כל הבעיות שיש לי עם רובי – על האתר הדוסי ההוא 'עצת נפש' שחירפן אותו, ועל הסקס שלנו שנעשה מגעיל כזה, בלי חדירות אלא אם כן אני ממש מאלץ אותו בכוח, ועל החברה החדשה שלו שמרית, ועל זה שכבר יומיים הוא לא ישן בבית. בקיצור, שפכתי עליו את כל הבאסה שישבה לי על הלב. אפילו על המריבה עם הסגן סיפרתי לו.

הוא חיבק ונישק אותי וניחם אותי ואמר שיש תקופות לא טובות בחיים וזה עובר ואז עשינו שוב סקס, והפעם לאט יותר, וזה היה טוב כל כך… אני כל פעם שוכח כמה זה טוב איתו. הוא מכאיב לי קצת, אבל בדיוק במידה, מגיע עד הגבול שבו העונג מתחיל להכאיב מידי ונסוג, משתעשע איתי קצת, מושך את הזיון עוד ועוד, מתקיף ונסוג, צוחק מהתסכול שלי, ושוב חודר לתוכי בכוח, מתבונן בי בארשת ניצחון כשאני גומר, רועד ומתנשף בזרועותיו, וגומר אחרי באנחה חרישית. "רק שלא תתחיל לסבול מייסורי מצפון בגלל מה שעשינו." אמר לי אחר כך כשליווה אותי לדלת.

"אני בטח שלא, ומה אתך? מה ולאדי יגיד אם הוא ידע?"

"כשאני אספר לו הוא יצטער נורא שהוא לא היה כאן גם כן." הצטחק אלכס, "הוא חושב שאתה ממש שווה."

הסמקתי קצת והוא התפקע מצחוק. "תבוא לבקר פעם כשהוא יהיה אצלי. יש לו קעקועים מדהימים על התחת. אפילו ספי וקלוד אמרו שהם בחיים לא ראו דבר כזה."

כשיצאתי ממנו הדלקתי שוב את הנייד. היו לי המון הודעות מרובי. סגרתי אותו שוב והלכתי הביתה. ברגע שנכנסתי רובי התקשר בעצבים לטלפון של הבית וצעק עלי שמה קרה לי? ולאן נעלמתי? "תרגיע, הייתי אצל אלכס. בילינו קצת יחד."

"אה." הוא חשב מהר, "אני מבין ששלומי כבר דיבר אתך?"

"כן."

"זה לא מה שאתה חושב רודי."

"בסדר."

"אתה כזה דפוק נמרוד."

"בסדר."

"מחר אני אבוא הביתה ונדבר."

"בסדר."

"מה בסדר? אתה לא מכיר עוד מילים?"

"אני רוצה לראות את 'הכי גאים שיש' ואתה מפריע. לילה טוב רובי, תן נשיקה בשמי לשמרית." וסגרתי. גמרתי לראות טלוויזיה, גמרתי את הפוסט, גמרתי לשנוא את עצמי, ואותו, ואת שמרית. אולי עכשיו אני אצליח להירדם סוף סוף. בעוד כמה שעות אני שוב צריך להיפגש עם הסגן.

כשהגעתי הבוקר לעבודה דבר ראשון בדקתי אם המכונית של הסגן עומדת בחניה, והיא לא הייתה. אולי הוא לא יבוא היום? שעשעתי את נפשי בתקוות שווא. אבל כמובן שהוא כן הגיע. מיד אחרי הפסקת עשר הוא צץ בלייזר ומצא אותי עומד כמו ילד טוב ועובד על המקשים החדשים – מקשים שחורים עם קצוות שנראות בדיוק כמו אוזני חתול. הוא היה אמור להיות בחופש כי הוא מתחתן ביום חמישי, אבל הוא ויתר על התכניות האישיות שלו כדי לא לאכזב את הקליינטים, כזה מין טיפוס הוא. הייתם צריכים לראות איך התנהגנו זה עם זה, כמו דיפלומטים במסיבה אצל מלכת בריטניה, רק עניבות היו חסרות לנו. הסתובבנו בחדר הלייזר הצפוף והמבולגן כמו שתי קוביות קרח קטנות ועצבניות. כל מילה שנייה שלנו הייתה תודה רבה ובבקשה. הוא ביקש סליחה כל פעם שהשרוול שלו נגע בי בטעות, והכל בלי חיוך ובלי להביט זה בזה. כמובן שההצגה שלו לא הטעתה אותי, מיד ידעתי שהוא מצטער על מה שהיה אתמול ומנסה להעביר את זה ולזרום הלאה. ככה הוא עושה תמיד אחרי שהוא מתפרץ עלי, אבל המשכתי להיות מנומס וקר. תודה רבה, בבקשה, זה היה כל מה שהוא שמע ממני היום. נשמענו כמו שיבוטים של חנה בבלי, הוא מתנצל שכיבה לי את הרדיו, ואני אומר בנימוסיות מוגזמת שזה בסדר, לא אכפת לי. מזל שהייתה המון עבודה ולא היה לנו זמן לחשוב יותר מידי. דווקא השבוע יש לחץ אטומי בלייזר. הקליינטים ממש מציפים אותנו בעבודה ונדהמים לשמוע שיש לעובדים חיים פרטיים והם מעיזים לעשות תכניות. מה פתאום הם רוצים להתחתן ולצאת לחופשות בדיוק כשצריכים אותם דחוף בשביל לסמן משהו?

היום היה יום האישה וכל היום דיברו על זה ברדיו. בתכנית המילה האחרונה, החביבה עלי במיוחד אברי וג'קי לוי ניסו למצוא מילה עברית לתסמונת קדם ויסתיתp.s.m . בלעז.

לצערי הפסדתי את החצי השני של התכנית בגלל שמר מיכאלוב בא ללייזר עם קליינט לחוץ במיוחד שבא לפקח על סימון החלקים שלו –  מין צינורות נירוסטה לא מזוהים – והם כיבו לי את הרדיו.

חזרתי הביתה מרוט ועייף, וכשפתחתי את הדלת נדהמתי לגלות שתי נשים מתנשקות על הספה שלי. אלו היו רונית הגפרורית ושמרית שהתבררה כעלמה שמנמונת ומתולתלת עם עיניים בהירות וחיוך חמוד.

רובי היה במטבח, מבשל בבת אחת בארבע סירים וגם אופה משהו בתנור. הוא חייך אלי חיוך זוהר ונישק אותי על הפה, נלחץ אלי חזק, מועך בכוח את הזין שלו ישר אל הבטן שלי, ומיד ידעתי שזהו, ההשפעה המרעילה של האתר ההוא פגה והוא חזר לעצמו. במקום לחוש הקלה חשתי אשם ונבוך בגלל מה שעשיתי אתמול אצל אלכס. עכשיו נזכרתי בהבטחות שהבטחתי לעצמי שהפעם אני לא מפשל, שהיחסים עם החבר הזה יהיו מיוחדים וטהורים.

איזה אפס אני, ברגע שהיו לנו קצת בעיות רצתי לזיין מהצד. אכלנו ואחר כך התנצלתי שאני צריך ללכת לשיעור התעמלות. הגב שלי היה כל כך תפוס ממתח ומהעבודה הרצופה מול הלייזר עד שממש הייתי צריך את הפילאטיס שישחרר אותי קצת. רובי ליווה אותי לאוטו וסיפר לי בלחש שהבנות מאוהבות עוד מהטירונות, ושהוא מחפה עליהן כי בן דוד של שמרית משרת באותו בסיס ומאז ששמרית הצליחה לעבור לרמת דוד הן פוחדות שהוא ילשין עליהן למשפחה שלה. גם ככה בקושי נתנו לה להתגייס והיא עמוק בארון. לכן הוא מעמיד פנים שהוא חבר של שמרית, ולכן הוא הלך אתה לסרט. מה ששלומי לא סיפר לי היה שגם רונית הייתה אתן והן החזיקו ידיים בחושך והתעלמו ממנו לגמרי.

"חשבתי שיש לכם כוננות?" אמרתי בקרירות, "מה פתאום הלכת לסרט?"

"יש לי ביפר. מרגע שמזעיקים אותי לוקח לי שתי דקות להגיע למחלקה." אמר רובי בקול מתגונן, "מה? אתה לא מאמין לי? הן לסביות, והן מאוהבות, והן חברות שלי. אני רק עוזר להן, אל תהיה מגעיל כזה נמרוד, זה לא מתאים לך."

"בסדר." אמרתי, "אני מאמין לך, תרגיע כבר."

"אז לא אכפת לך שהן ישנו אצלנו הלילה, נכון? יש להם מעט מאוד הזדמנויות לישון יחד במיטה זוגית נוחה."

"בסדר." אמרתי, מנסה לחייך בחביבות. "אין בעיות. בעצם, תן להן את המיטה שלנו כי אני הולך היום לעבוד בקרטונים ועד שאני אחזור בטח תישן כבר ו…"

"אני לא אישן רודי, אני אחכה לך." הכריז רובי בתקיפות, וליטף אותי. "אני מאוד מתגעגע אליך, הייתי כזה טיפש בימים האחרונים, בטח נמאס לך ממני, אבל זה עבר לי ואני רוצה…"

נכון שיש רגעים בחיים שבא לכם להיות דני דין ופשוט להתפוגג באוויר? זה היה בדיוק רגע כזה. למזלי היה כבר מאוחר והייתי חייב לטוס לשיעור. היום היינו רק אני ועוד גברת אחת שלא מפסידה אף שיעור, וכמובן ברבי החמודה – המורה שלנו.

זה היה כמעט שיעור פרטי. היה כיף, עבדנו קשה מאוד, ממש הזעתי, אבל המאמץ היה טוב לשרירי הגב הדואבים שלי והסיח את דעתי מהלילה המצפה לי. כשחזרתי הודיע לי רובי בששון שאני לא צריך ללכת לעבוד היום, אלא רק מחר, ואחרי שראינו חדשות הוא התחיל לפהק בהפגנתיות, אמר לילה טוב והלך למיטה. הבנות חיכו עוד כמה דקות סמליות ופרשו גם הן, ולי לא הייתה ברירה אלא להצטרף אליו. "מה הבעיה?" הוא שאל אחרי כמה דקות שבהן הגבתי בנוקשות על החיבוקים והנשיקות שלו, "אתה כבר לא אוהב אותי יותר?"

לרגע היססתי איך להגיב. האם פשוט להגיד לו את זה ישר – אתמול כשהייתי אצל אלכס הזדיינו, או שאולי לעטוף את האמת בכל מיני תירוצים וסיפורים על דיכאון, ומתח, והרגשת בדידות בגלל שהוא לא היה בבית יומיים, וגם כשהוא כן היה בבית הסקס היה חרא? ואז הוא התחיל לבכות.

זו הייתה אשמתי. השתיקה הארוכה שלי שבאה כתגובה לשאלה שלו הפחידה אותו, וכמו ילד קטן הוא התחיל לילל. מובן שחיבקתי אותו והבטחתי לו שאני נורא נורא אוהב אותו, ותמיד אוהב אותו, ואני מבין כל מה שעבר עליו וזה בסדר.

אחרי שהרגעתי אותו (ואני נשבע שלא שיקרתי, התכוונתי לכל מילה שאמרתי ואני באמת אוהב אותו) לא הייתי מסוגל לספר לו את האמת המכוערת ופשוט סתמתי את הפה.

התחבקנו והתנשקנו ובסוף עשינו אהבה ונרדמנו חבוקים.

שעה אחר כך התעוררתי בגלל חלום זוועתי שאני לא מסוגל לזכור, אבל הוא היה מגעיל לגמרי, ואני יודע שהוא בא הישר ממעמקי המצפון הלא נקי שלי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il