דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
15/09/2016
בסוף לא הלכתי לחתונה של הסגן כי סבא נפטר פתאום. קברו אותו אתמול ולמרות שבכלל לא חשבתי ללכת ללוויה סמי שכנע אותי שאני חייב, ואי אפשר שאני לא אגיע, ושאני אצטער על זה מאוחר יותר, והכל יהיה בסדר, ושאפסיק להיות טיפש תינוקי כזה. אחרי שגם רובי אמר שבטח, ואיך יכול להיות שאני לא אהיה בלוויה של סבא שלי? נכנעתי והלכתי.
אתם בטח מתפלאים למה הם בכלל היו צריכים לשכנע אותי ככה. הרי זה סבא שלי, אבל כדי להסביר את זה אני צריך להסביר הכל מבראשית, ובאמת ניסיתי להסביר, אבל זה עייף אותי כל כך… בסוף התייאשתי והלכתי למיטה. ישנתי עמוק וטוב עד שאיזה טלפון טיפשי ממישהו שעורך סקרים על משהו העיר אותי. אני ממש שונא להתעורר בפתאומיות ועוד מצלצול אכזרי שקורע אותי מהשינה באכזריות עיקשת ומשאיר אותי מטושטש ועם כאב ראש ומין רעד פנימי לא נעים כזה בגפיים. טוב, עכשיו אני כבר ער לגמרי, אז הנה אני מסביר הכל – המשפחה שלי מתחלקת לשניים, הצד הקפוא של אימא, והצד החמים יחסית של אבא.
הסבא שמת הוא מהצד הקפוא. לא היה לי קשר טוב אתו. לא, זה לא היה משהו אישי נגדי, הוא פשוט היה מין בן אדם כזה ש… בוא נגיד שיחסי אנוש לא היו הצד החזק שלו.
את צד המשפחה של אבא חיבבתי יותר, וכבר סיפרתי שעד גיל חמש בערך גרתי אצל ההורים של אבא בגלל שאימא הייתה חולה, כנראה דיכאון אחרי לידה ולא היה לה כוח לטפל בי. אחר כך הם חלו ונפטרו אחד אחרי השני, משאירים אותי להתמודד לבד עם הקרחוניות המשפחתית שלנו. אצל סבא וסבתא מהצד של אימא ביקרנו מעט מאוד, רק בחגים. מידי פעם קיבלנו דמי כיס זעומים שניתנו רק אם נהיה ילדים טובים, ונשב יפה, ולא נדבר, ולא נתלכלך ולא… ולא… חוויה מאוסה. אני תמיד הייתי הקטן והשקט שבחבורה, וסבא היה מביט בי בחשדנות ואומר שנכון, אני ילד שקט, אבל מים שקטים חודרים עמוק.
לקח לי הרבה זמן להבין שזו לא איזו קללה או נבואת זעם אלא משפט שבעצם יש בו שבח. או שלא? הוא היה אומר את זה בפולנית כמובן. מים שקטים בפולנית זה צ'יחה וודה וככה הוא היה קורא לי בפעמים המעטות שראה אותי.
לא ראיתי אותו שנים ולא התגעגעתי אליו כלל, ואני בטוח שגם הוא לא התגעגע אלי, ובכל זאת הלכתי כי סמי לחץ, ורובי אמר שצריך. הייתה לוויה קטנה ושקטה. האחים שלי היו כמובן, עומדים זה לצד זה, תוקעים מבטים באוויר. היו כמה שכנים וקומץ דודים ודודות, כולם נראים כמו אנשים שמחכים לאוטובוס – משועממים, לא ממש רוצים להיות שם, ובטח שלא מנחמים זה את זה. רק סבתא בכתה קצת ונשענה על אישה זרה, גבוהה וחסונה עם תלתלים בהירים – העובדת הזרה ממולדביה שנשכרה לטפל בסבא.
ליד אימא עמדה דוסית שמנה אחת ולקח לי דקה שתיים להבין שזו אחותי הדקיקה והעדינה לשעבר ושהיא בחודש התשיעי, אם לא העשירי. לצידה עמד גבר זר, לבוש כאברך ישיבה, כנראה בעלה. פסעתי לעבר סמי, מבחין, משועשע מעט, שאחי הגדול משה נחפז להימלט לעבר קבוצת זקנות חבושות מטפחות ראש כדי לא להיתקל בי.
הבטתי במבט מאשים בסמי. "איך הייתה החתונה?" שאלתי אותו. הוא הסמיק קצת ואמר שאפסיק להיות דביל, ושגם ככה המשפחה של הבחור כמעט ביטלה הכל בגללי, ומזל שהוא היה מאוהב מעל לאוזניים באחותי והתעקש להתחתן אתה. טוב, אם זה נחשב מזל אז שיהיה. אני מניח שגם לברית לא יזמינו אותי.
אנשים שהכרתי רק למחצה הנידו אלי ראש בהיסוס, לא בטוחים מאיפה הם מכירים אותי. אימא התעלמה ממני, ואבא ניגש אלי רק אחרי הקבורה, לחץ על זרועי בצורה מגושמת ושאל מה שלומי ואם יש לי די כסף. הדרך שלו להגיד שלמרות הכל הוא דואג לי.
אמרתי שאני מסודר ויש לי עבודה והכל.
"סמי אומר שקנית דירה, ואתה חי עם בחור נחמד." ניסה אבא לפתח שיחה.
עשיתי כן עם הראש, עונה בבת אחת על שתי השאלות שלו ובכך מחסל בקלות דעת את כל נושאי השיחה שלנו. "אימא ממש שבורה מהמוות של סבא." סח אבא, וזו הייתה, למי שלא מבין, מעין התנצלות בשמה של אימא על ההתעלמות שלה ממני.
"כן, שמעתי שסבא המסכן סבל מאוד לפני שמת." שיתפתי פעולה בנימוס כדי שאבא יבין שאני מבין ולא לוקח ללב.
"הזקן המסכן לא היה בהכרה לקראת הסוף." הסכים אבא בכובד ראש.
סמי סחב את משה, אחי הגדול, שיבוא ויעמוד לידי וככה עמדנו שם ארבעתנו, דומים זה לזה כמו אפונים בתרמיל. כולנו העתקי פחם צעירים יותר של אבא. אותו השיער הצפוף והמרדני, אותן העיניים החומות, העור הלבן, וזיפי הזקן העקשנים שצריך לגלח פעמיים ביום.
כיום השערות של אבא כבר לבנות, וגם משה מתחיל להאפיר בצדעיים. הוא גידל כרס עגלגלת, אבל הכתפיים שלו עדיין רחבות ויש לו אותן ידיים כמו שלי – גדולות ומכוערות. אני בטוח שאחרי יום עבודה מתיש במוסך כואב לו הגב בדיוק באותן הנקודות כמו שלי.
כל מי שמביט בנו רואה שאנחנו חולקים אותם גנים, שאנחנו שייכים לאותו שבט, ובכל זאת אנחנו עומדים נוקשים ונבוכים, לא מביטים זה לזה בעיניים, לא נוגעים אחד בשני, לא יודעים מה להגיד זה לזה למרות שחלקנו אותה דירה במשך כמעט עשרים שנה.
אם לא הייתי מכיר אותם כל כך טוב הייתי חושב שזה בגללי, אבל לא, הם פשוט כאלו, מסוגלים לדבר רק על כסף וקניות, מתלהבים טיפה כשמדובר על כדור רגל, או פוליטיקה, (כולם ימניים בטירוף כמובן), וחוץ מזה כלום. לא ספר, לא סרט טוב, לא מוזיקה, שום דבר.
"סבא תמיד קרא לך מים שקטים." אמר סמי אחר כך, כשליווה אותי לרכב.
"כן, אני זוכר. לעומתכם באמת הייתי שקט."
"לא רק לעומתנו, תמיד היית שונה מכולם, אפילו שהיית ילד קטן אהבת לקרוא ולא לשחק."
"כן, ראו עלי את ההומואיות עוד כשהייתי בחיתולים." אני מנסה להתבדח. לצערי זה יוצא מריר וכועס ובכלל לא מצחיק.
"אל תחשוב שהם לא דואגים לך," אמר סמי כשכבר הייתי באוטו, "אבל אתה יודע איך הם, אתה מביך אותם, הם לא יודעים איך לדבר אתך."
"בסדר, לא חשוב. תמסור לה מזל טוב ממני, ושתהיה לה לידה קלה. זה בן?"
"כן, בקרוב, אם ירצה השם, תהיה ברית." אומר סמי בקול נמוך, קצת מבויש, ואני יודע שלא יודיעו לי על הברית, ושאם בכל זאת אופיע אביך אותם.
"טוב, אז ביי." אני אומר ומסתלק משם מהר. בדרך אני עובר על פני מסע לוויה אחר של משפחה לא מוכרת. הם בוכים, מתחבקים ללא הרף, נוגעים זה בזה כל הזמן, פוסעים קרובים אחד לשני, שואבים חום ונחמה זה מזה. אולי בגלגול הבא גם אני איולד למשפחה כזו.
מהרגע הראשון לא רציתי ללכת לשם, וכשהלכתי לא רציתי להיות שם, וכשחזרתי רציתי רק לשכוח הכל. לא שקרה משהו כל כך נורא. בעצם כלום לא קרה, וזה היה הכי נורא.
בכלל לא תכננתי ללכת, אבל הלכתי כי סמי התקשר והתעקש שאם כבר הפסדתי לימודים ביום חמישי אני יכול לוותר גם על יום שישי ואני חייב ללכת.
"אז תפסיד עוד יום לימודים, אז מה? זו הפעם האחרונה, עוד סבים כבר לא ימותו לך." אמר בעוקצנות פולנית מעצבנת, ואחר כך הבטיח שהם מצפים שאבוא ונשבע שהכל יהיה בסדר.
וסך הכל הוא צדק, הכל היה בסדר. לא היו צעקות, לא סקנדלים, ולא האשמות. סתם ביקור רגיל של ניחום אבלים. אחרי שנים שלא הייתי שם נכנסתי לבית של סבא וסבתא, אמרתי שלום, לחצתי ידיים לאבא, נישקתי את סבתא על הלחי, התכבדתי בעוגה ובמיץ, החלפתי כמה משפטים סתמיים עם אימא ועם הדודות, הנדתי בראשי לעבר גיסי שהסמיק והתבלבל, ואחרי פחות מחצי שעה כבר הייתי בחוץ.
אימא ליוותה אותי לדלת ושם ליד הדלת היו לנו כמה שניות של פרטיות. היא ליטפה לי את הכתף ברפרוף מהוסס ולפני שיצאתי אמרה שטוב שעבר לי הברוגז, ושהיא מקווה שאבוא לאזכרה וכדאי שמעכשיו אשמור על קשר טוב יותר עם המשפחה. אמרתי בסדר והלכתי, זה הכל. כמו שכבר אמרתי קודם זה היה סתם ניחום אבלים שיגרתי וחסר דרמה, אבל כשהגעתי סוף סוף הביתה הייתי סחוט לגמרי. פתאום לא היה לי כוח לכלום. נשכבתי על המיטה לנוח, ונרדמתי בבגדים. התעוררתי שעתיים אחר כך, כולי מזיע וכאוב, ואפילו המקלחת החמה מאוד לא עזרה לי לשחרר את השרירים התפוסים.
רובי שהגיע בינתיים הביתה חשב שאני שוב חולה והציע לי מרק, ותה, ואקמולים, ועיסוי והמון אהדה, והתפלא כשהתעקשתי שאני בריא לגמרי וסתם נדמה לו. אחר כך נרדמתי שוב והתעוררתי בשלוש לפנות בוקר בגלל סיוט לא ברור שבו הלכתי לאיבוד בסבך של רחובות זרים, אבל מוכרים, בחברת אדם שהיה מוכר לי היטב, אבל גם זר, ושהיה גם גבר וגם אישה, גם צעיר וגם מבוגר. מין חלום מעצבן, חסר פשר ומבולבל, ורק אחרי שחזרתי מעוד מקלחת רותחת, לבוש בפיז'מה נקיה ויבשה, סיפרתי לרובי שהייתי בניחום אבלים אצל אימא שלי.
"זה היה כל כך נורא?" הוא שאל, מודאג, ושילב את רגליו בשלי, מניח ראש מתולתל על כתפי.
"לא. זה היה סתם כזה, לא נורא בכלל. היא אמרה שחבל שהתרחקתי ככה מכולם, והם התגעגעו אלי, ושאבוא לבקר יותר, וזהו, כאילו הכל נשכח ונעלם. לא דברנו מילה על איך זרקו אותי מהבית, ואיך התעלמו ממני במשך שנים, ושלא הזמינו אותי לחתונה של אחותי, ולא סיפרו לי שהיא בהריון. הכל היה סתם כזה, מין סתם ביקור סתמי כזה."
"טוב, אולי בשבעה, כשהבית מלא אנשים, זה לא הזמן לדבר על דברים כאלו." ניחם אותי רובי בתבונה.
"אתה לא מכיר אותם, הם בחיים לא ידברו על זה יותר." ניבאתי בקדרות, "בשבילם הנושא סגור וחתום, הם סידרו את כל הסיפור בראש שלהם מחדש ככה שהם יצאו בסדר, ואני אשם בהכל. הם הוציאו אותי מין טמבל עקשן כזה שבגלל ברוגז קטן התרחק מהמשפחה שלו והיה צריך שסבא ימות כדי שאני אתפייס. בסוף הם עוד ישכנעו את עצמם שסבא מת משברון לב בגללי. כאלה הם."
רובי ניסה להרגיע אותי ולהגיד שאני מגזים קצת, אבל כבר עליתי על טורים ולא יכולתי לשתוק. כל הכעס שלא הצלחתי לשחרר בניחום האבלים כי לא היה מי שיכיר בכלל שנעשה לי עוול, ולאף אחד לא היה ראש להקשיב לי, יצא דווקא על רובי החף מפשע.
"הם בחיים לא יודו שבאשמתם גרתי חודשים ברחובות וכמעט מתי בגלל הבריונים שתקפו אותי, ושבגללם הייתי צריך לבקש עזרה מקרוב רחוק שבקושי מכיר אותי כדי לא לחזור להיות הומלס."
"למה באמת לא בקשת מאחיך סמי שיעזור לך?"
"כי הוא לא היה אז בארץ. נסע לחפש את המזל שלו באמריקה, וכל מה שהוא מצא זה בחורה שגדלה כמה רחובות מאתנו. היא עזבה את הארץ עם הוריה לפני הצבא, ובסוף התאהבה דווקא בבחור מהקריות. הם התחתנו בחו"ל וההורים שלי כועסים עליו בגלל זה עד היום, אבל אותו הם לא העיפו מהבית, ואותי כן."
"אתה לא תסלח להם בחיים על זה?" שאל רובי בעצב, "תחשוב איזה שוק זה היה בשבילם לראות אותך במיטה עם גבר."
"אבל הם ידעו, אמרתי להם כבר בגיל שש עשרה שאני מעדיף גברים. הם פשוט מתעלמים ממה שלא נוח להם לדעת ולשמוע, וחיים לפי הפנטזיות שיש להם בראש, לא לפי המציאות." התרתחתי.
"היית צריך לנעול את הדלת לפני שהתחלת להתמזמז עם הטיפוס ההוא." העיר רובי בקור רוח, "למה לא חשבת על זה?"
"כי כשהזין עומד השכל בתחת, ויגאל עמד לנסוע לטיול הגדול למזרח הרחוק, וידעתי שלא ניפגש עוד המון זמן אז…"
"היית מאוהב בו?" חקר רובי.
"לא. אני לא טיפוס שמתאהב כל כך מהר, אבל הוא היה חתיך, והייתי חרמן."
"ובאלכס היית מאוהב?" המשיך רובי לחקור. (לפעמים הוא מתנהג כמו נקבה).
"לא. כבר אמרתי לך שלא."
"ובגבריאל?"
"די כבר רובי. מספיק. אני לא רוצה לדבר על זה."
"בסדר, אני רואה שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ." הפך אלי רובי את גבו.
"למה אתה מתכוון?"
"שגם אתה, כמו ההורים שלך, מעדיף לא לדבר על דברים כואבים, ומעדיף להתעלם ולשכוח."
"לשכוח מה?"
"לשכוח את זה שכל פעם שאני לא בבית אתה רץ להזדיין עם אחד האקסים שלך שאני עדיין לא מבין למה הם מסתובבים פה סביבך?"
"כי הם עדיין חברים שלי רובי, וגם שלך אם רק תרצה ו…" התחלתי לגמגם. הקטע עם אלכס עדיין העיק עלי באיזה מקום למרות שזה היה רק זיון, אבל בכל זאת…
"רובי, תסתובב אלי, אל תהיה כזה, בוא נדבר על הכל." הצעתי.
הוא הסתובב ודברנו. הודיתי שכן, כשאני רב אתו, או מרגיש שהוא מתרחק ממני, אני חוזר לבקש נחמה אצל אלכס, אבל אני לא מעז לגעת בגבריאל, אם כי לפעמים אני מפנטז עליו.
והוא הודה שנכון, הוא מתגעגע לפעמים לחברות עם בנות, אבל מאז הקטע הכושל ההוא עם רונית הוא לא נגע באף אחת, ובעצם הוא רק רוצה בידידות שלהן, לא בסקס, אם כי אצל בנות קשה להפריד ו… "אז אתה מודה שסקס ואהבה זה שני דברים לגמרי נפרדים ולא צריך לחבר אותם?" שאלתי בתוקפנות שנבעה ממצפון לא נקי.
"לא צריך, אבל רצוי." אמר רובי באנחה, ושנינו שקענו בשתיקה ארוכה, מהרהרים ממושכות במסתורין הזה של סקס אהבה, והחיבור בין שניהם.
אני נשבע שרצינו לדון בנושא דיון מעמיק ורציני, אבל מפה לשם… אתם יודעים איך זה. לפחות ביססנו את הטיעון שאמנם אפשר סקס בלי אהבה, וזה עדיף על בלי סקס ובלי אהבה, ואולי אפילו על סתם אהבה נטולת סקס, אבל הכי טוב זה סקס עם אהבה, ואחרי שהוכחנו את זה בכל דרך אפשרית הרגשתי הרבה יותר טוב. נרדמתי וישנתי שנת ישרים עד שעות הבוקר המאוחרות, והפעם בלי שום סיוטים.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il