יומנו של מספר סיפורים – פרק כט'

19/09/2016

יצאתי לי היום לעבודה שמח וטוב לב כי ידעתי שהסגן לא יהיה היום – הוא בירח דבש – וכמובן שעל הבוקר כולם סיפרו לי איזה חתונה נהדרת הייתה, וכמה היה יפה, וטעים ונעים, ואני, כמו פולני טוב, אימצתי את שריר הצביעות שלי והבעתי צער על שלא הייתי בחתונה (למרות שבכלל לא רציתי ללכת), והסברתי שוב ושוב שלא באתי בגלל האבל במשפחה כי כמובן שלא יכולתי ללכת לחתונה כשאימא שלי יושבת שבעה על סבא. כולם עטו הבעה רצינית ומלאת השתתפות ואיחלו לי שלא אדע עוד צער, ואני מצידי הנהנתי חזרה בכובד ראש כאילו באמת חשתי צער על מותו של סבא (לא ששמחתי שהוא מת, אני לא כזה מניאק, אבל לא ממש הצטערתי). ובעוד אני מתיישב לי בנוחיות בחדר הלייזר ומתחיל לעבוד על המקשים החתוליים שהמתינו לי בסבלנות עוד מהשבוע שעבר הדלקתי את הרדיו, ומה אני שומע? איזה גברת מתייפחת לרפי רשף ומספרת בבכי איום איך הילד שלה נשרף בגלל ששיחק בנפצים, והוא מאושפז עם כוויות ברמב"ם. היא בכתה כל כך עד שבקושי הבנתי מה אמרה, וגם את מה שהבנתי העדפתי לא להבין – איך הילד שהיה תקוע באיזה קרוון בוער צעק לה שהוא נשרף, ואיך היא לא הצליחה לחלץ אותו ואת חבריו ו… שלא נדע מצרות… בשביל מה היה צריך לראיין אותה? אין לי מושג. אני אוהב את רפי רשף, אבל הפעם הוא פישל. זו הייתה לדעתי פורנוגרפיה נפשית מהסוג הגרוע ביותר והיה צריך לנתק מהר את השיחה ולא לתת למסכנה הזו לשפוך ככה את הלב לפני כל האומה. דבר טוב אחד יצא מזה – מיד כשהגעתי הביתה תפסתי את יוני ששיחק לתומו עם עוד כמה חברים והפחדתי אותם עד מוות בתיאורי זוועה של כוויות, וילדים בוערים, מוציא מהם הבטחה חגיגית שהם בחיים לא יגעו בנפצים ובגפרורים.

עבדתי קשה כל היום, מתכנן הכל בדיוק רב. כל מגש לקח לי עשרים דקות בערך, ולפי התכנון שלי הייתי אמור לגמור בדיוק בשעה שתיים אחרי הצהרים, בתנאי שלא אבזבז זמן על ארוחת צהרים ואוכל תוך כדי עבודה, אבל כמובן שהכל השתבש ובסוף עבדתי עד שלוש כמעט, וזה עוד לא החלק הכי גרוע של היום. הצרות שלי התחילו בגלל הטורקי שבזמן האחרון פולש כל הזמן למרחב הפרטי שלי, נוגע בי כאילו כבדרך אגב, וגורם לי אי נוחות בכל הליכותיו, גם בגלל שהוא מסריח כמו מאפרה משומשת, וגם בגלל ש… איך להסביר? בוא נגיד שאם אני הייתי בחורה, והוא היה הבוס שלי, הייתי יכול להתלונן על הטרדה מינית מצידו, אבל מאחר ואני לא בחורה, והוא לא הבוס שלי, ואני חזק וכבד ממנו אין לי על מה להתלונן אז אני שותק, אבל בכל זאת אני מרגיש לא נוח לידו. אחת היתרונות של העבודה בבית המלאכה עם הסגן, הלייזר והמקשים הוא המרחק מהטורקי. לצערי הוא הופיע היום בלייזר, מסריח באופן ברור ביותר מאלכוהול, התיישב לו על הכיסא של הסגן, הסיע את עצמו אלי והתחיל ללטף אותי.

ניסיתי להעיף אותו אבל לא הייתי די תקיף, שיכורים משתקים אותי, אני לא מסוגל להתמודד אתם, למזלי לאזרוב הקווקזי הופיע בלייזר, ראה את המצב ולקח בעזרתי את הטורקי חזרה למשרד שלו. בדרך הוא סיפר לי שבזמן האחרון – מאז שעברת לעבוד רחוק מאתנו, אמר וחייך – הטורקי מעדיף מידי פעם לשתות את ארוחת הצהרים שלו מתוך פחיות בירה במקום לאכול אותה. גם לאזרוב לא ילד, השערות שלו כבר לבנות והוא הספיק לראות דבר אחד או שניים בחיים שלו  והוא לקח את כל הקטע די בקלות ולא עשה עניין, זרם כמו שאומרים היום. "הוא יהיה בסדר גמור עד מחר." אמר לי כשפסענו עם הטורקי התשוש שנמרח עלי בצורה מעצבנת למחסן (הדרך לשם נראתה לי פתאום ארוכה מאוד). "אל תעשה מזה סיפור נמרוד, אתה צעיר ונחמד והוא בן אדם כזה… אין לו כוונות רעות, אתה מבין? עדיף ששנינו נשתוק בקשר למה שקרה, הבנת?"

"בטח, אני מבין, אין בעיות. אני אשתוק." מלמלתי ונמלטתי משם במהירות, אחוז בחילה מהריח שנדף מהטורקי השיכור, ומהרמזים של הקווקזי. הייתי בטוח שאף אחד לא ראה את מצעד השכרות של הטורקי כי כולם עלו לאכול, אבל לרוע מזלי הראל (שכבר מזמן לא בא לחלק כריכים), החליט דווקא היום להביא לי סנדוויץ כמו שאני אוהב – בגט כהה ופסטרמה עם מיונז וכרוב – וכמובן שהוא היה חייב לראות הכל. "שיישאר בינינו כל הקטע הזה." התריתי בו בזעף, "אל תספר כלום לאף אחד." הראל עשה פנטומימה של אחד שנועל את השפתיים במפתח וזורק אותו לים, ואחר כך השוויץ לפני בתספורת החדשה שלו שעוצבה על ידי קלוד, ואז באה המכה השנייה של היום – הראל שאל אותי אם ג'קי כבר השכיר את דירת הקרקע שלו, וכאן עלי להסביר שלג'קי, השכן שלי, יש דירה קטנה מתחת לווילה שלו. במקור זה היה מחסן, אבל ג'קי השקיע ושיפץ וסידר מקלחת ושירותים כדי שיוכל להשכיר את החלל שיש לו מתחת לבית. הראל החליט שהוא רוצה לגור שם ומאחר ואין לו די כסף לגור שם לבד, והוא גם שונא להיות לבדו, הוא הציע לגבריאל שהם ישכירו את הדירה יחד. בהתחלה אימא של גבריאל חטפה חררה מהרעיון שהתינוק שלה לא יגור אתה, אבל – הסביר לי הראל ברוב רגש – אם אני אהיה בסביבה היא תסכים כי היא סומכת עלי. "אתה מבין שכל אושרי ועתידי תלוי רק בך רודי? אם אתה תשכנע את ג'קי להשכיר לנו את הדירה אז…" הראל התחיל לקפץ במקומו מרוב התרגשות כאילו שלגור בדירונת קרקע קטנה שנשקפת לבית קברות זה הדבר הכי טוב בעולם.

"מה קורה אתך ועם גבריאל?" שאלתי בחשדנות.

"בינתיים כלום, אבל נכון שהוא ממש ממש יפה, ומקסים, וחמוד, ובלונדיני, ומתוק ו…"

"ולא ממש מאופס, ולוקח תרופות, ואובדני, ו…" נשכתי את השפתיים כדי לא לספר את כל מה שאני יודע על גבריאל, ואני יודע עליו די הרבה כפי שאתם בטח זוכרים.

"גם אני לא מאופס." הצהיר הראל בגאווה, (כאילו שלהיות קצת מעורער נפשית זו סיבה לגאווה), וביקש שוב שאפעיל את ההשפעה שלי על ג'קי.

בדרך הביתה התקשרה אימא של גבריאל וגם היא רצתה שאבקש מג'קי שהבן היקר שלה יגור אצלנו. כל ההוצאות יהיו עליה כמובן, היא מוכנה לתת לו לעזוב את הבית רק אם היא תדע שהוא נמצא ליד חברים שישגיחו שייקח תרופות ולא ישתה. אני מצטער להגיד שג'קי הסכים בלי בעיות, כי מה אכפת לו? לא מפריע לו שגבריאל שלי והראל החרמן יגורו ממש מתחתי בדירה פצפונת עם חדר שינה אחד. העיקר שמישהו ישלם לו שכר דירה.

למחרת יצא לי לחזות בהראל ובטורקי מסתודדים בפתח משרדו כמו חברים טובים, עסוקים כל כך זה בזה עד שלא הבחינו שאני מציץ מתחת למדרגות ורואה את הטורקי דוחף כמה שטרות כסף לכיסו של הראל. הלכתי אחרי הראל לווספה שלו – הוא החליף את הטוסטוס בווספה חדשה ומבריקה, ולאחרונה הוא מתגנדר בבגדים חדשים ונראה נהדר, אין לי מושג מאיפה יש לו כסף לממן את השדרוג הזה.

"אני עובד." אמר הראל בזעף כששאלתי איך זה שהוא לובש זוג ג'ינס חדש של קרוקר שעולים בסביבות חמש מאות ₪.

"במה? בהדפסת כסף?" עקצתי אותו.

"זה לא עסקך." הוא אמר, ובצדק.

"למה הטורקי נתן לך כסף? הוא מבוגר יותר ממך בשלושים שנה והוא… הוא…" פתאום התחלתי להצטער שבכלל פתחתי את הפה.

"אל תתערב. מה שאני עושה עם הטורקי זה לא עסקך." התפרץ הראל בכעס, חבש בהחלטיות את הקסדה שלו – חדשה גם כן – והתחיל להתעסק בכיסא הווספה, נמנע מלהביט בי. "כאילו שאתה לא קיבלת כסף מאלכס בשביל המחשב שלך?" הוסיף בארסיות, "כולם יודעים שהוא נותן לך כסף, ולא בגלל העיניים היפות שלך."

הרגשתי שכל הדם עוזב לי את הפנים בבת אחת, אף פעם לא חשבתי על זה ככה. לא ביקשתי מאלכס כסף כדי לתקן את המחשב שלי, זה היה רעיון שלו לתת לי את הכסף והיה לי ברור שזו הלוואה, תכננתי להחזיר לו אותה בחודש הבא, אבל הראל הסתלק עוד לפני שהספקתי להגיד לו את זה.

בדרך מהעבודה עברתי אצל אלכס ששכב במיטה, גונח מכאבים בגלל התאונה שהוא עבר. זה לא משהו רציני, וזה היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. מזל שהוא שם חגורה. הוא נסע עם ולאדי לאיזה מקום וביציאה מעכו הם נפגשו בסוס שברח מאיזה חווה ונתקע להם באוטו.

נכון, הם לא נפגעו קשה, ולאדי לא היה שיכור (המחשבה הראשונה שלי אחרי שהבנתי שהוא לא עובד עלי ובאמת הייתה לו תאונה עם סוס), אבל הוא חטף כמה מכות קשות מאוד.

מאז שזה קרה הגב נורא כואב לו והוא גמור מהכדורים נגד כאבים שרשם לו הרופא. באתי לבקר אותו, תוהה בליבי לאן נעלם ולאדי, ומי מטפל בו. הם לא גרים יחד למרות שהם ישנים אחד אצל השני מידי פעם. אני חושב שהם מעין זוג, אבל מה בדיוק ההסדרים שלהם אני באמת לא יודע, וגם לא מעז לשאול.

דבר ראשון נתתי לאלכס את הכסף שאני חייב לו למרות שבכך מתחתי את גבולות משיכת היתר שלי מעל למותר. הוא נזף בי וכעס כשסירבתי לספר לו למה אני ממהר כל כך להחזיר לו את ההלוואה. בסוף הוא כמובן הוציא ממני את הסיבה ואמר שאני נדחף כמו טיפש לעסקים של אחרים, ופותח את הפה כשעלי לשתוק.

אני יודע, הוא צודק ואני דביל. לפעמים אני מדבר לפני שאני חושב, מביע את דעתי בלי לעשות חשבון ואחר כך מצטער ובכל זאת, לראות גבר מבוגר וחרמן על צעירים דוחף כסף לילדון הזה… המחזה הזה העיף לי כמה פיוזים במוח.

חזרתי הביתה עצבני ומצאתי צו מילואים לעוד חודשיים. סתם צו תמים ולא רציני לשבועיים בלבד, ממש לא לקחתי ללב, אבל ברגע שרובי ראה את הצו הוא התפוצץ. לא, לא מרוב דאגה לשלומי, אלא בגלל שהמילואים שלי נופלים בדיוק על הפינוי, והוא כבר ראה אותי בדמיונו הפרוע גורר מתנחלים חסונים ויפי עיניים ובלורית לאיזה משאית אפלולית ומבצע בהם את זממי. סתאאאאאם. אני צוחק.

הוא פשוט נורא מתנגד לפינוי, ואני בעד, וברגע שהוא ראה את הצו הוא עשה אחד ועוד אחד, והתקבל אחלה פיצוץ. לדעתי יש לנו די והותר סיבות לריב גם בלי להכניס פוליטיקה ליחסים שלנו, אבל לך תסביר את זה לפרענק עצבני שבטוח שאסור לוותר להם, וצריך להראות להם, והפינוי הוא אסון ו… נו, תשלימו לבד את החסר. אני לא צריך לחזור פה על תעמולה של הימין, נכון?

צעקנו זה על זה כמו חברי כנסת מול המצלמות של ערוץ שתיים. בסוף נמאס לי ואמרתי לו שיסתום ויעוף לי מהעיניים, והוא לקח את הדברים שלו – כרית, שמיכה, ספר ונעלי בית – והלך לישון בחדר השני. אני ממש שונא שהוא עושה דברים כאלו, אבל אין מצב שאני אתחנן לפניו לחזור למיטה. מעדיף לא לישון כל הלילה ולא להודות שאני צריך אותו לידי במיטה.

בסוף נרדמתי כמובן, הייתי עייף מאוד, ועצבני, ומוטרד, והידיעה שבשישבת גבריאל והראל עוברים לגור לידנו לא הועילה לשלוות נפשי. יש אנשים שהצרות שלהם מפריעות להם לישון, אני, כמה שאני יותר עצבני ונרגז ומוטרד, ככה אני יותר עייף ונרדם מהר יותר.

בשתיים לפנות בוקר הוא העיר אותי בעצבים ושאל בעלבון איך אני מצליח לישון אחרי מריבה כזו, ואפילו לנחור, הוסיף עם דמעות בעיניים, והתנפל עלי במכות. הייתי חייב להגן על עצמי ולרסן אותו ו… זהו, היה סקס מהסוג שהוא קורה לו סוטה, אבל נהנה ממנו בדיוק כמוני, אם לא יותר אם כי הוא מעדיף למות ולא להודות בכך. הוא גם מגזים כשהוא טוען שזה סקס סוטה, כל מה שקורה זה שאני מחזיק אותו בכוח, קצת מטלטל אותו, ולא מוותר לו כשהוא נאבק בי, וזה נעים לשנינו, אבל הפעם זה היה חזק יותר מהרגיל, אפילו טיפה אלים, ופתאום, תוך כדי, התחלתי לקבל מעין פלאשבקים לעבר.

פתאום נזכרתי בדברים שלא היה לי מושג שאני זוכר. דברים רעים שקרו לי כשהייתי עם החבורה הרוסית ההיא שלקחה אותי תחת חסותה כשהייתי הומלס. אחרי שרובי נרדם שכבתי לידו, מחזיק אותו, נושם אותו, ובכיתי בשקט, פוחד שהוא יתעורר וישאל מה קרה לי.

אני לא מסוגל לספר לו מה בדיוק קרה לי אז, כשגרתי בתל אביב, ואני פוחד שאם הוא ידע הוא יברח ממני. הלוואי ויכולתי לברוח מעצמי. אני לא קולט איך שכחתי כל כך הרבה דברים עד היום, ואני יודע שיש עוד דברים שאני לא זוכר, ואני פוחד שהם יצופו יום אחד. בבוקר קמתי רצוץ לגמרי. הגב והצוואר שלי היו תפוסים ולא יכולתי להפנות את הראש לכיוון שמאל. הרגשתי על הפנים באופן מוחלט – כתף ימין כואבת, הבטן הפוכה, הידיים רועדות והראש מתפוצץ.

רובי המסכן, הוא לא ידע אם זו אשמתו, או שאולי אני סתם חולה. ליתר בטחון הוא ביקש סליחה, הביא תה ואקמול וניסה לשכנע אותי להישאר בבית, ואפילו הציע שהוא ייקח יום חופש ויישאר איתי. העדפתי להתעלם מהרמזים המאוד חזקים שהגוף שלי שלח לי ואמרתי שהכל בסדר ושאני לא נשאר בבית. הרגעתי אותו שהוא לא אשם בכלום ושיפסיק להרגיש רע, אבל על מה שעשינו בלילה לא דברנו כמובן.

לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אנחנו אף פעם לא מדברים על סקס. לא לפני, לא תוך כדי, וגם לא אחרי – ככה זה אצל דתלשי"ם. אנחנו יכולים להרים את התקרה בצעקות בגלל מחסומים על ציר כיסופים בכניסה לגוש קטיף, אבל בחיים לא נגיד אחד לשני למה אנחנו באמת נכספים. מצד שני מי צריך דיבורים? בכל פעם שהוא רב איתי ומכה אותי אני יודע בלי שום הסברים שזה הזמן לטלטל אותו קצת, ולנשק אותו חזק עד שיכאב לו, ולהחזיק לו את הידיים בכוח ככה שהוא יצעק, ואז לדחוף לו כרית מתחת לישבן, להרים לו את הרגליים גבוה ולהיכנס בו בלי רחמנות. אחר כך הוא רועד ובוכה קצת, נמרח עלי ואומר שטויות כמו שהוא שונא את עצמו, שהוא הומו עלוב ומזדיין בתחת, ושהוא יגיע לגיהינום ויישרף בו לנצח, ועוד שטויות דוסיות בסגנון הזה שאני אחסוך מכם.

בדרך למכללה סיפרתי קצת לאלכס על מה שעבר עלי ושאלתי אותו מה לעשות, והפעם לא היה לו שום רעיון חוץ מלפנות לעזרה נפשית, דבר שכמובן ביטלתי מיד. עם כל הכבוד לפסיכולוגים, קבוצות תמיכה וכיוצא בזה, אני לא בנוי לדברים כאלו. אם הייתי צריך לדבר על עצמי באיזה קבוצה… מעדיף לקפוץ ראש ממגדלי עזריאלי לכביש שלמטה.

חזרתי הביתה וישר נתקעתי בהראל ובגבריאל שהזיעו על גרירת ארגזים, מזוודות ורהיטים לדירה החדשה שלהם. "הנה רודי חזר." קרא גבריאל באושר, ותקע לי לידיים ארגז ספרים כבד להפליא, ומרגע זה ועד לשעות הערב גררתי חפצים, תקעתי מסמרים, תליתי מדפים, ושיחקתי את תפקיד הגבר בתוך חבורת הומואים בטלנים שלא מסוגלים להחזיק פטיש ביד, שלא לדבר על פתיחת סתימה בכיור, או שימון צירים של דלת חורקת.    

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il