דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/10/2016
אני לא אוהב כדור רגל. לא מבין את המשחק הטיפשי הזה, חסר האלגנטיות והחן, ומעדיף לא לשמוע על התנהלותו המגושמת – משימה קשה במיוחד ביום שבו יש משחק של הנבחרת, ועוד עם צרפת. ברדיו קשקשו כל הזמן על המשחק הזה, ובסוף איבדתי את סבלנותי והעברתי לגלגל"צ, דבר שאני עושה רק במצבי חירום.
חזרתי הביתה עייף ועצבני בגלל שכל היום הייתי עם המקשים הארורים הללו, והגב כאב לי. רציתי את רובי שכמובן לא היה בבית ולכן העסקתי את עצמי בכל מיני עיסוקים – שטפתי, רחצתי, למדתי, גלשתי קצת במחשב, ואחר כך יצאתי החוצה לנכש עשבים.
היה חם ולכן הורדתי חולצה, אבל ברחתי מהר מאוד הביתה אחרי שחבורה שלמה של חברים של הראל עמדו ובהו בי בלי בושה. כולם היו רזים, מעוצבים, צבעוניים, צפצפניים וארוכי שער. הם הביטו בי ברעבתנות מביכה כאילו לא ראו בחיים בן אדם עם שערות על החזה.
כשהתלוננתי בפני הראל על החברים החצופים שלו הוא התגונן בטענה המגוחכת שהם פשוט היו מוקסמים מהשרירים שלי, ומהסקס אפיל הגברי שלי. כן בטח…. אפילו אני הבנתי שהוא עושה ממני צחוק, וזה בטח לא שיפר את מצב רוחי.
אחר כך נעשה לילה וכולם ישבו לראות את המשחק האידיוטי הזה, כולם חוץ ממני. לאות מחאה כיביתי את הטמבליזיה וישבתי לגלוש באינטרנט. קראתי כל מיני בלוגים ומאמרים, ומעשה שטן, (תמיד זה ככה, נכון?) כולם התעסקו בזוגיות הבעיתית של ההומואים, ואז המשחק נגמר. השעה הייתה אחת עשרה בלילה, והראש שלי התחיל לעבוד שעות נוספות – ככה אי אפשר יותר, לחש קול קטן בראשי. עד מתי אני אהיה לבד כמו כלב ומסביבי כולם יחגגו?
שמעתי את השכנים שלי מכל עברי השכונה – צוחקים ורועשים. אצל ג'קי ואליס הייתה מסיבה קטנה לכבוד הניצחון, וגם הראל עם חבריו המצויצים צחקו ועישנו גראס, או באנגים, או משהו בדומה. חשתי שבכל מקום בארץ אנשים מבלים זה עם זה, משתעשעים ושותים, אוכלים ונהנים. ורק אני לבד, בחושך, עם החתול. אתה לא מתבייש שידעו שאתה הולך לישון באלכסון? שאל הקול הקטן שבראשי, ופתאום נהיה לו מבטא פולני.
הטלפון צלצל ורובי היה על הקו, מבשר לי שניצחנו. כלומר, היה תיקו, אבל העיקר שהצרפתים והגזענים התבאסו, ומה דעתי על מצעד הגאווה בירושלים? "לא יודע. אני לא הולך למצעדים." חתכתי אותו קצרות, "וגם כדור רגל לא מעניין אותי, תשמע רובי, מתי תבוא הביתה? (עלאק הביתה) אנחנו צריכים לדבר." נפלט לי הביטוי הטעון והמסוכן הזה בספונטניות, בלי שאחשוב עליו קודם.
שתיקה המומה נשמעה פתאום מעבר לקו. ואני ידעתי שזה בגלל הביטוי הזה 'אנחנו צריכים לדבר' – הקוד המוסכם בכל רחבי העולם לצרות רומנטיות. "אני מבין." אמר קולו של רובי, מאופק פתאום. "חכה לי, אני בא." והוא סגר את הטלפון לפני שהספקתי לצעוק עליו שלא יבוא עם האופנוע. הוא בא עם האופנוע. הארלי דיווידסון שחור כסוף של אחיה של השחורדינית שמטייל עכשיו במזרח הרחוק. אל תספרו לה, אבל לדעתי זו הסיבה שרובי הסכים לגור אצלה.
אחרי שעברנו את הטקס הרגיל שאנחנו עורכים בכל פעם שאנחנו נפגשים – אני צועק עליו שבסוף יצטרכו לגרד אותו בשפכטל מהכביש בגלל האופנוע הזה, ושלא יחשוב שאני אלך להורים שלו לספר להם איך הוא מת, והוא צועק עלי חזרה שהכביסה תלויה על החבל כבר שלושה ימים, ולמה לא הפעלתי את המדיח? ולמה המקרר ריק ואין פיתות? – ישבנו על הספה וניסינו לדבר.
"מה רצית להגיד לי?" שאל רובי והתיישב עלי כמו שהוא אוהב, יושב לי על הברכיים, הפנים שלו מופנות אלי, הבטן שלו צמודה לשלי, מתחככת בה בנעימות, (לפחות כל זמן שהזין שלו לא נדחף באמצע, מה שגורם גם לזין שלי להצטרף למסיבה, ו… טוב. לא עכשיו).
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על…."
הוא סתם לי את הפה עם היד "לא מסכים. אין מצב, ותשכח מזה. זה סתם מצב רוח רע שיש לך, זה יעבור אחרי שהחמסין ישבר."
"אבל עוד לא שמעת מה רציתי להגיד." הצלחתי לסנן מבעד לכף ידו הצמודה לפי.
"אני כבר יודע ואני לא מסכים." ענה רובי בחופזה, והמשיך לפני שהספקתי להשחיל מילה, "אני יודע שאני לוחץ, אני מנסה לא להתעלק עליך, אבל אני מבקש ממך נמרוד, אל תעשה דברים ששנינו נצטער עליהם אחר כך." וכבר העיניים היפות שלו מתמלאות דמעות שנתלות, זוהרות כיהלומים על הריסים הארוכים והסמיכים שלו – ריסים שכל דוגמנית הייתה רוצחת בשבילם את הסבתא שלה.
"רובי בחייך." הסרתי בעדינות את כפו מפי, מתפעל בשקט מיופייה. הידיים שלו יפות, דקות, עדינות ובעלות אצבעות ארוכות ואלגנטיות כמו של פסנתרן, או להבדיל, קלפן. "כל מה שאני מנסה להגיד זה…."
"שאתה רוצה שניפרד לגמרי. לא מספיק שזרקת אותי מהבית עכשיו אתה רוצה שכבר בכלל לא נהיה בקשר." הוא אומר בעצב, שם את ראשו המתולתל על כתפי וגועה בבכי.
נו, מה תגידו? אני זרקתי אותו? אני רוצה לנתק אתו קשר? "רובי, מה השטויות האלו? על מה אתה מדבר, ומתי זרקתי אותך מהבית? מאיפה אתה מביא את השטויות הללו? זה בכלל לא מה שרציתי להגיד."
הוא הרים את ראשו והביט בפני, "לא? באמת? אז מה רצית להגיד לי?"
"אההה…. רציתי ש…. רציתי…." גמגמתי, נבוך, כל מה שרציתי להגיד פרח ממוחי ולא חזר לשם עד עצם הרגע הזה. על כורחי פניתי לפתרון היחיד שנותר לי והתקפתי אותו, "מתי תחזור כבר הביתה? למה עזבת אותי בכלל? נמאס לי להיות לבד, אני שונא לישון בלעדיך, מאיפה המצאת שזרקתי אותך מהבית?"
רובי דחף ידיים מתחת לחולצתי, מגשש על חזי באצבעות ארוכות ועדינות ונאנח בסיפוק כשחש בזין שלי דוקר אותו בבטן. הזין שלו ענה במחווה דומה ונגח בי קלות. אצבעותיו הגיעו לפטמותיי, מטריפות אותי בעדינות. "תרים ידיים." הורה לי וקילף מעלי את החולצה, ומיד הוריד גם את שלו. אנחנו מתלטפים, נוגעים אחד בשני, משפשפים את גופותינו השונים כל כך זה בזה, שמחים על השוני המופלא בין גופי הרחב, הלבן והשעיר, לבין זה שלו – הדק החלק והשחום. עורו כל כך קטיפתי ורך, אני מת על הריח שלו, על הטעם שלו, הפה שלו על גופי כל כך מדליק כל כך חכם… כל תנועה שלו מציתה בי מדורות של תענוג. לא רוצה לדבר, לא רוצה לברר, רוצה רק אותו ודי. אחר כך הוא סיפר לי שהחליט להסתלק לזמן מה מהבית כי הרגיש שהוא מפריע לי ומטריד אותי והיה לו נדמה שנוכחותו מעצבנת אותי ולכן קיבל את ההצעה של השחורדינית לגור אצלה.
"אבל לא יכולתי להפסיק להתקשר אליך, נורא התגעגעתי ודאגתי לך." אמר בעצב. "אני נורא מצטער שהצקתי לך."
איזה דביל…. "רובי, בפעם הבאה שתרגיש שאתה עולה לי על העצבים תדבר איתי, אל תברח." נשכתי אותו, הוא נשך בחזרה ושנינו נפלנו על המיטה ולא דיברנו יותר במשך די הרבה זמן. אני לא אומר ששררה דממה בחדר, אבל לא ממש דיברנו. רק אחר כך, אחרי שנרגענו, התיישבנו במטבח מול צלחות פסטה – הוא תיבל את שלו בסחוג, אני בגבינה – ודיברנו.
הודיתי שאני מתעצבן מהמוזיקה הרעשנית שהוא שומע. "יותר טוב מהמוזיקה המתוקה שלך שעושה לי חשק להתאבד." ענה רובי.
אמרתי שאני סובל מהאוכל החריף שלו. "אחרי שתתרגל," הוא ענה, "לא תבין איך יכולת לאכול אוכל אשכנזי חסר טעם."
התלוננתי על שיחות הטלפון הארוכות שהוא מנהל עם החברות שלו. "אבל כולן מעריצות אותך ורוצות שלא ניפרד." גילה לי רובי.
העזתי לגלות לו שמפריע לי שהוא הולך אחרי לכל מקום בבית, מדבר ודורש תשומי, ונוזף בי על הבלגאן כמו סבתא פולניה. "ולי מפריע שאתה כל הזמן במחשב, ושאתה שותק כל הזמן."
"אתה מדבר בלי סוף, מתי אני יכול להשחיל מילה?"
"ומרגיז אותי שאתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי. אתה לא רומנטי נמרוד."
"אני לא רומנטי? אבל…."
"ואתה מתכתב כל הזמן עם כל המעריצים שלך במיילים ולא מתייחס אלי בכלל."
"הם לא מעריצים שלי, בחייך, הם לא ראו אותי בחיים, הבטחתי לך שאני לא אפגש אתם ואפילו לא אדבר אתם בטלפון ואני מקיים את ההבטחות שלי."
"וחוץ מזה, למה הסתובבת בחוץ בלי חולצה ליד החברים של הראל?" שינה פתאום רובי נושא.
"מה? על מה אתה מדבר?"
"כולם ראו אותך, והם לא הפסיקו לדבר על זה." חגג רובי.
"בכלל לא ידעתי שהם שם. אני לא מכיר אותם והורדתי את החולצה כי היה לי חם, סך הכול עבדתי בגינה, באמת רובי, מספיק כבר עם השטויות שלך." לרגע התרתחתי עליו מאוד ואז הבנתי שהוא מותח אותי, ונרגעתי.
"טוב, אז החלטנו שאתה חוזר הביתה ולא בורח יותר לאף חברה." סיכמתי, "מחר תביא את הבגדים שלך משם ו…."
"למה מחר? אפשר כבר עכשיו." דהר רובי החוצה ואני אחריו, צועק לו שכבר נורא מאוחר, ושזה לא בוער ואין צורך שהוא ייסע בלילה, ונעצר, נדהם לראות שהוא הביא בתא המטען של ההארלי את הצ'ימידאן עם כל הדברים שלו.
"ומה היית עושה עם כל הדברים שהבאת אם הייתי אומר לך שאני רוצה שנפרד, ושאני רוצה שתלך?" שאלתי אחרי שכבר היינו במיטה, מכורבלים יחד מתחת לשמיכה.
"הייתי מסרב ודי." ענה רובי בתוקף.
"אבל מה היית עושה אם הייתי זורק אותך?" המשכתי לפנטז. (בחיים לא זרקתי אף אחד ואני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה, אבל מותר לחלום, לא?) רובי פרץ בצחוק. "מי, אתה?" צחקק, "בטח, זה יקרה מיד אחרי שנראה את חמורו של משיח בן צדקנו."
אתמול בלילה התפשטתי כדי ללכת למיטה. סתם פעולה פשוטה שכל אחד עושה מן הסתם. רובי כבר שכב במיטה, מזפזפ משועמם בין הערוצים. כן, אני יודע שאסור להכניס טלוויזיה לחדר השינה, אבל נורא קר בסלון, ואם כבר המחשב עומד מול המיטה שלנו, אז שתהיה גם טלוויזיה.
כתבתי עד חצות. זה הגבול שקבעתי לעצמי. אחרי חצות אני הולך למיטה אלא אם כן אני ממש ממש ערני, וזה נדיר בשעה כזו.
כיביתי את המחשב והתחלתי להתפשט, ולהפתעתי הוא הדליק פתאום את האור. "כבה, זה בסדר, אני כבר בא למיטה." אמרתי והורדתי את החולצה. הוא חייך. "לא רוצה לכבות. אני אוהב לראות אותך מתפשט. יש לך גוף מהמם נמרוד, אני כבר לא יכול לחכות עד שיתחיל הקיץ ונלך לים וכולם יראו את החבר השווה שלי."
במקום להגיד תודה על המחמאות שלו התכווצתי מרוב מבוכה, והתחלתי לגמגם שאין לי מושג על מה הוא מדבר ואני כמעט לא מתעמל חוץ מקצת פילאטיס פעם בשבוע וקצת תרגילי התעמלות כשיש לי חשק, ומזל שאני עובד קשה במחסן, אחרת בטח הייתי נראה כמו בטטה. אני פשוט לא יודע לקבל מחמאות, זו הבעיה שלי.
גם על הכתיבה שעליה אני באמת עמל קשות אני מתקשה לקבל מחמאות. ואני מקבל על ימין ועל שמאל, ואפילו אני מרוצה פה ושם מדברים שכתבתי, אבל מתקשה להגיב בחן, או לפחות בצורה תרבותית על מה שכותבים לי ואומרים לי אנשים שנהנים מאוד ממה שכתבתי.
השכל הישר אומר שאם אדם שמעולם לא פגשתי טורח לכתוב לי אישית למייל הפרטי ולהגיד תודה, אתה כותב נהדר, עשית לי את היום, או בזכותך העברתי בנעימים כמה ימי שפעת נבזיים ואני מודה לך, אז סימן שאני מצליח פה ושם לשעשע אנשים שלא חייבים לי כלום ובכל זאת נהנים מפרי מוחי הקודח.
אז למה אני מתכווץ ממבוכה כשמחמיאים לי במייל? ולמה אני נאחז חרדה משתקת מהרעיון שיהיה עלי לדבר בטלפון, או חס וחלילה לפגוש אחד מהאנשים שמעתירים עלי מחמאות מלוא החופן? על שליחת דברים שכתבתי למו"ל אני לא מסוגל אפילו לחשוב בלי התקף חרדה חמור.
אם כועסים עלי בגלל מה שכתבתי, או מבקרים, או סתם מחמיצים פנים מעצם קיומי בעולם אני מיד יודע איך להחזיר מלחמה שערה. באווירה שלילית אני חש בבית. זה התחום הנוח לי. הטחת ביקורת, החמצת פנים, טענות ומענות מלא החופן הן לחם חוקי מאז שאני זוכר את עצמי כילד, שם אני במגרש הביתי, אבל מחמאות? הצילו… מה זה ומה עושים עם זה? קחו אותן ממני כי אני פוחד שעוד רגע יגלו שהן בכלל לא מגיעות לי. עמוק בלב אני יודע שאני גרפומן שמלכלך את הבלוגוספירה עם השטויות שלו ואני משוכנע שבסופו של דבר תתגלה התרמית שלי ואז יעיפו אותי לכל הרוחות בבוז, עדיף כבר שאלך מרצוני כל זמן שאני עדיין עומד על הרגלים. "רובי, נעים לי מאוד שאתה אומר לי דברים כאלו…" אמרתי אחרי שנכנסתי למיטה, מנסה להגיב פעם אחת כמו בן אדם נורמאלי.
"אבל אתה בעצם סתם אחד וכדאי שאני אבדוק אם אני לא צריך משקפיים." המשיך רובי את המשפט שלי, וצחק. הוא לא צריך משקפיים, יש לו ראיה מצוינת.
"לא, נהדר שאני מוצא חן בעינייך, אבל קשה לי עם מחמאות, למרות שנעים לי לקבל אותן."
"באמת?" התלהב רובי, "אז שתדע שיש לך עיניים נורא יפות, ותחת מהמם, ואני חולה על הז…."
"עד כאן. אני רק מתחיל בעסקי מחמאות, לאט לאט, תן מחמאה אחת ותנוח."
אחרי שבת סוערת היה לנו לילה קשה. היו מריבות וויכוחים, ואווררנו בעיות שהצטברו והעיקו במשך זמן רב. זה התחיל בוויכוח תמים על איך לחגוג את הסדר – אני רציתי לחגוג על פיתה טרייה עם פסטרמה וכוס חלב, הייתי מוכן להתפשר על שוקו – הוא רוצה לעשות סדר פסח אלטרנטיבי לכל החברים שאין להם משפחות ללכת לחגוג אצלן.
מפה הדרדר הוויכוח לצעקות והאשמות הדדיות על חוסר התחשבות ואנוכיות. אני הטחתי בו שהוא מחק לי מכתבים שכתבו לי חברים וירטואליים, והוא הוכיח לי שאני סתם אידיוט שלא יודע להפעיל את ההוטמייל ואיש לא מחק לי כלום. ההתנצלות שלי שנאמרה אמנם בכנות הייתה בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי. עד לשעות הלילה הקטנות עשינו דיון מעיק של – עתיד יחסינו לאן – והגענו עד למחשבה על פירוק החבילה, וברגע האחרון התעשתנו והחלטנו לתת לקשר שלנו עוד סיכוי. אני שמח להגיד שלמרות כל הדברים הקשים שנאמרו בלילה הצלחנו לא להרוג זה את זה, ואפילו לשתות בבוקר קפה ביחד.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il