יומנו של מספר סיפורים – פרק לד'

31/10/2016

הגעתי לבנק מיד עם פתיחתו, ובעודי ממתין לקופאית עלו ממרתף הבנק כמה צעירים לבושים מדים של ברינקס, ואחד מהם היה יגאל, החבר הראשון שלי, חמוש לו בעוזי מקוצר ובזקן צרפתי חינני. הוא הסתער עלי בחיבוקים, בנשיקות ובטפיחות על גבי, תוך שהוא מכנה אותי בחביבות  – מניאק, בן זונה, אפס עלוב, ועוד כהנה וכהנה ביטוי חיבה ואהבה לפי מיטב המסורת הגולנצ'יקית.

בגלל יגאל שבא לבקר אותי כשהייתי חייל משוחרר טרי זרקו אותי מהבית. נכון, זו לא הייתה לגמרי אשמתו ששכחתי לנעול את הדלת, ושכחתי שאימא שלי לא דופקת על דלתות לפני שהיא מתפרצת פנימה לחדר של בחור בן עשרים ואחת שכבר בגיל שש עשרה מצאו אצלו תמונות של בחורים ערומים מוסתרות מתחת למזרון. חיבקתי את יגאל שהשנים שחלפו רק שיפרו את מראהו, והבנתי במעין התגלות שצנחה עלי במפתיע שהייתי ממש, אבל ממש אוויל בתקופת הצבא כשחשבתי שאין מצב שגברים יתאהבו זה בזה. על כורחי נאלצתי להודות שאני נמשך לגברים, ורוצה לעשות אתם סקס, אבל עדיין לא הייתי מסוגל לקלוט שגבר יכול ומסוגל לאהוב גבר אחר, לכן הוגבלו היחסים שלי עם יגאל לזיונים בלבד, ורק עכשיו, באיחור ענקי, תפסתי שבעצם אהבתי אותו מאוד. איך יכולתי להיות כזה סתום?

החלפנו טלפונים וכתובות, התברר שגם הוא גר בקריות – משום מה הוא חשב שאני חי בתל אביב, בעוד שאני הייתי בטוח שהוא מטייל בהודו או במזרח הרחוק – ועוד באותו ערב הוא בא לבקר.

רובי היה בתורנות בבסיס ואנחנו ישבנו ודיברנו, החלפנו חוויות ועדכנו זה את זה במה שקרה לנו מאז נפרדנו. לתדהמתי הוא כעס עלי שלא פניתי אליו לעזרה, ולא הבין איך לא קלטתי כמה הוא אוהב אותי.

"חשבתי שזה שטויות, שגבר לא יכול לאהוב גבר אחר." הסברתי לו וחטפתי אגרוף בכתף, שהגיע לי מן הסתם.

יגאל סיפר שהוא עובד, לומד וגר בדירה שכורה עם עוד שתי בנות, וכולם עסוקים מאוד בחיפוש אחרי אהבה. הן מתות להתחתן, הוא מסתפק בשותף לחיים.

"זיינתי, ועשיתי סמים, והשתכרתי, והשתוללתי מספיק ודי." אמר, "עכשיו אני רוצה לחיות כמו בן אדם, רוצה אהבה, לא זיונים. אני כל כך מקנא בך שמצאת בן זוג ואהבה."

"כן, באמת יופי לי." מלמלתי, מרגיש שאני נקרע מבפנים. לא סיפרתי לו על הקטע המסריח שרובי עשה לי בפסח, ובכלל, מיעטתי לדבר על רובי והסתפקתי בהצגת תמונה שלו.

יגאל התרשם מאוד, ונמלא קנאה למראה החבר הסקסי שלי, אבל אחרי שהוא הלך שקעתי בהרהורים רציניים מאוד על חיי בכלל, ועל חיי האהבה שלי בפרט, ופתאום שאלתי את עצמי למה אני מתעקש להתאהב דווקא בבחורים שכל כך לא מתאימים לי.

גם רובי וגם גבריאל צעירים מידי ולא סגורים על עצמם, ומסובכים בקשרים לא בריאים עם ההורים – מתכון בטוח להמון דראמה, ומעט שלוות נפש. לא ידיד אחד ולא שניים שמכירים את מהלך העניינים ביני לבינו רמזו לי שנכון, הוא נורא חמוד וסקסי, אבל מה אני עושה עם הילד הזה? למה אני מגדל אותו במקום לחיות עם בן אדם בגילי?

"אחרי שהוא יגדל ויתבגר הוא יגיד לך יפה שלום וילך." ניבא אלכס. "אתה בונה את עצמך עכשיו בתור האקס המיתולוגי שלו." חיווה את דעתו. אז חשבתי שהוא מקנא, אבל אולי יש בזה משהו. נכון, כל אחד צריך להיות אקס מיתולוגי של מישהו, וכולם מקטרים כמה הם סבלו בגלל אותו אקס, אבל האם מישהו העלה בדעתו שגם הצד השני לא ליקק דבש?

לפני שיגאל נפרד ממני הוא חיבק אותי קלות, נתן לי נשיקה על הלחי וליטף את גבי, ואז העיר שאני מתוח מאוד, ושהוא לא זוכר שפעם הייתי כל כך עצבני ונוקשה. "אתה עושה רושם שעוד רגע תתפוצץ." אמר בחיוך נעים, "מה עובר עליך נמרוד?"

באמת, מה עובר עלי? לא יודע.

למחרת סיפרתי לרובי שיגאל ביקר אצלי כשהוא היה בבסיס ופרצה מריבה מטופשת כשהוא מאשים אותי שאני מנסה לחזור ליגאל. יומיים קודם דברנו שאנחנו פותחים דף חדש ופתאום הוא בא עם השטויות הללו? רבנו. כלומר, הוא צרח והתעצבן ואני שתקתי והסתגרתי בתוך עצמי, דבר שגרם לו להתרגז עוד יותר. הוא ניסה להרביץ לי, אני ריסנתי אותו, ובסוף זה נגמר במיטה. כמו תמיד אצלנו אחרי מריבה שמעורבת בה קצת אלימות, מבוקרת מאוד, אל תדאגו, היה סקס כביר, אבל למה זה צריך להיות ככה?

אחר כך הוא מחייך ונרדם, מרוצה מאוד, אבל אני המשכתי לאכול את עצמי, מנסה שוב ושוב לחבר את הפזל הזה של זיכרונות שבורים וקטועים מהתקופה השכוחה בחיי למשהו הגיוני וסביר, ושוב נכשל.

מאז שהראל וגבריאל באו לגור בדירה של ג'קי אין לנו אף רגע דל. כמעט כל סוף שבוע יש אצלם מסיבה, וגם במשך השבוע אין יום שחברים לא קופצים לבקר. רוב החברים הם של הראל כמובן. הוא לומד במכללה לעיצוב שיש בה רוב מוחץ של הומואים, ומאחר ורוב חבריו גרים בבית הוריהם, וחלקם בארון, הדירה של הראל משמשת להם מקום מפלט רצוי.

די מהר הם הפכו את הדירה למעין זולה מרוצפת מזרונים שבחללה מרחף תדיר ענן עשן מתקתק של גראס. באנגים וג'ונטים הם מצרך השבוע שם, וגם וודקה, ויסקי וסתם יין, מתקבלים ברצון. בתוקף היותי אחד המבוגרים בחבורה הפוחזת הזו מצאתי את עצמי מתפקד כדודה הפולנייה שנוזפת בפרחחים לשטוף כלים מידי פעם, לנקות את הדירה, לפנות את הזבל ולהוריד את הווליום של המוזיקה.

כל פעם שהחבר'ה מגזימים עם הרעש והמהומה ג'קי יורד למטה כדי לנזוף בהם. הם תמיד מתמלאים חרטה ומתנצלים במתיקות – הם סך הכל בחורים נורא עדינים ונחמדים, לא ערסים או בריונים – ומיד מנמיכים את הווליום, מכבדים אותו בשתייה ובסיגריה, והוא מתרצה, מתיישב בין הילדים לעשן, וחוזר אחרי כמה שעות, קצת מתנדנד, לחטוף מנה על הראש מאליס.

בחול המועד, כשהיה חם, הם הוציאו כמה מזרונים החוצה וישבו בחצר. עשו על האש, ניגנו בגיטרה ושרו. יוני מוקסם מהם. הם נחמדים אליו, מקדישים לו זמן, מתייחסים אליו יפה ומשתדלים לא לדבר על סקס כשהוא בסביבה. הזהרתי אותו שבשום פנים ואופן לא ישתה או יעשן שם, והוא הבטיח לי, אבל אני מתאר לעצמי שהוא יתפתה וינסה בכל זאת. יש גבול כמה אפשר להגן על ילד בגילו. אני מקווה שהוא לא יסחף יותר מידי. אני משגיח עליו, אבל אני יודע שהוא כבר לא תינוק שאפשר להגיד לו מה לעשות. גם רובי מבלה שם די הרבה, ודי ברור שסתיו דלוק עליו ומשתדל לשבת לידו ולמשוך את תשומת ליבו בכל הזדמנות.

הם יושבים שם כעת, שותים וצוחקים ומעשנים ורואים את משחק הכדור סל של הרוסים עם טאו. ראיתי אתם את המשחק של מכבי עם היוונים, אבל בסוף חטפתי כאב ראש מהעשן והסתלקתי הביתה, משאיר שם את רובי שיבלה קצת עם חבר'ה צעירים.

אני מסתכל עליהם ומרגיש כל כך מבוגר, עייף וכבוי ליד החבר'ה האלו שזה ממש מפחיד. גם כשהייתי בגילם לא הייתי בליין גדול, וכעת אני בליין קטן עוד יותר. אני מתרץ את זה בכך שאני לא שותה ולא מעשן, אבל זה לא רק זה, אני פשוט בן אדם כבד שמתקשה לשמוח סתם ככה.

להיות הפיכח היחיד כשכולם קצת מסטולים זה דבר נורא מדכא. הם צוחקים משטויות, ועושים דברים מטופשים, ואני מסתובב שם כאבל בן חתנים. כפי שחשבתי גם מועלם הצטרף לחבורה שמזמזמת סביב הבית שלנו. הומואים אוהבים להתכנס יחד – לצחוק מבדיחות שסטרייטים לא יבינו, מקשקשים ומרכלים, מספרים זה לזה על התככים, הזיונים, המשברים, החיבוקים והנשיקות.

אולי כשהם יתבגרו זה יעבור להם, אבל כיום אני ומועלם שני המבוגרים היחידים שם, והשאר ילדים רעשניים.  "הם כאלו דראמות קווין צרחניים." אמרתי בקוצר רוח למועלם כשהסתלקנו מהדירה של הראל לאות מחאה על ששוב הם שמו את "פריסיליה מלכת המדבר" בווידיאו.

הוא צחק, לגם מהבירה שלו ואמר שהם יתבגרו מהקטע הזה בסוף.

המשכתי והתמרמרתי לפניו שכולם בלי יוצא מהכלל חושבים שאין להם מה לחפש בצבא למרות שהם בהחלט מסוגלים לתרום כמו כל אזרח אחר בגילם. אני לא אומר גולני, או איזה סיירת חס וחלילה, אבל יש עוד תפקידים, לא?

מועלם נאנח ואמר שאני קשה מידי עם הילדים ושהם סתם מדברים ובסוף רובם יתגייסו. "וחוץ מזה יש מספיק מורעלים על הצבא, מה צה"ל צריך דווקא אותם?" גיחך ואחר כך התיישב מולי, ביקש סליחה מראש ושאל למה אני כזה עם רובי. "איך כזה?"

"כזה רע."

"מי, אני?" שאלתי קצת בתרעומת, כי מה זה עסקו בכלל. "מה זה עסקך בכלל? אתה בקושי שבוע פה, מה אתה יודע עלי בכלל?"

"אתה בחור טוב נמרוד, ראיתי אותך עם הילד ואיך טיפלת בכלב שלו (יוני מצא כלב קטן ומורעב צולע על רגל אחת והביא לי שאטפל בו. הכלב בסדר עכשיו, הולך אחרי יוני לכל מקום ומלקק אותו כל הזמן), אז למה אתה כל כך קשה עם החבר שלך?"

"אתה מעדיף שאני אהיה רך כשאני אתו? אני לא חושב שהוא יאהב את זה." התבדחתי, בדיחה צולעת, אני יודע, אבל הוא צחק בכל זאת.

"אתה יודע למה אני מתכוון." המשיך להתעקש בעדינות, אבל בתוקף.

כן, ידעתי למה הוא מתכוון. בזמן האחרון אני קצר רוח וחסר סבלנות עם רובי. כמעט לא נוגע בו, נוזף בו שלא ימרח עלי, ומתקשח גם כשמישהו מהחברים מנסה לנשק או לחבק אותי בצורה ידידותית. לאחרונה אני דוחה מעלי את כולם במבט כועס, מפגין שפת גוף תוקפנית, ורק יוני זוכה לקבל ממני חיוך. "הוא יודע שאני שונא שהוא נמרח עלי לפני כולם. ואני גם לא אוהב את האופנה הזו שכולם מתחבקים ומתנשקים עם כולם."

"אנחנו לא כולם, אנחנו חברים שלך ורובי הבן זוג שלך. ממש דחפת אותו אתמול כשהוא נגע בך." העיר, עדיין המום מההתנהגות הגסה שלי.

"יש דברים שעדיף לעשות בפרטיות." התעקשתי.

"תסלח לי נמרוד, אני יודע שאני מתערב בעסקים שלך, אבל נדמה לי שאתה לא נחמד אליו גם כשאתם לבד." המשיך מועלם להוכיח אותי.

"אני לא רוצה לדבר על זה." קמתי, עצבני ומתוח מאוד, והלכתי למחשב.

"רובי מתלונן שכל פעם שהוא רוצה לדבר אתך אתה בורח למחשב." המשיך מועלם בלי רחמים.

"תעזוב אותי, צא לי מהווריד." סובבתי אליו את גבי.

הוא נעמד מאחורי והתחיל לעסות בעדינות את כתפי ועורפי. המגע החמים שלו הצליח להגיע אלי טוב יותר מאשר דבריו. עצמתי עיניים והתמסרתי בשתיקה לעיסוי. "משהו לא טוב עובר עליך נמרוד." אמר מועלם, "אפילו אני, שמכיר אותך כל כך מעט זמן מרגיש בזה. מה קרה לך?"

"דברתם עלי מאחורי הגב?" ניסיתי לגייס זעם, אבל הייתי תשוש מידי להתרגז ברצינות.

"כולם פה אוהבים אותך, אנחנו חברים שלך." המשיך מועלם בעיסוי, יורד באצבעות מיומנות לאורך חוט השדרה שלי.

"הנה, הוא חזר מהעבודה. תדבר אתו." ייעץ לי כשרובי הופיע בחלון, פוסע לאט בשביל לעבר הבית, פניו קודרים ועייפים וראשו מושפל. קיבלתי אותו בכניסה בחמימות רבה מהרגיל, וליטפתי את כתפו. לחבק אותו היה מעל לכוחותיי.

"אתה נראה עייף." אמרתי לרובי אחרי שמועלם הסתלק, "יש בעיות? רוצה חיבוק?"

הוא החליק לזרועותיי, נצמד אלי, שם ראש על כתפי. סיפר על וויכוח עם חבר לעבודה ועל טלפון מטריד מאמו. הלכנו לחדר השינה, נשכבנו בבגדים על המיטה והתחבקנו. ניסיתי להיות קשוב וסבלני, והתנצלתי על הקשיחות שלי בזמן האחרון.

רובי אמר שזה בסדר, הוא מבין ושאל אם זה בגלל כל מיני דברים שקרו לי כשהייתי בתל אביב. הרגשתי איך שרירי מתקשחים, ופתאום לא יכולתי לשאת את מגע גופו בגופי והתרחקתי ממנו. הוא שתק והפך אלי את גבו כדי שלא אראה את הדמעות ואתרגז עוד יותר.

ידעתי שאני צריך להרגיע ולפייס אותו, אבל הייתי מאובן מידי בתוך הצער והכאב שלי. "אני אוהב אותך." אמרתי למרות שברגע זה לא חשתי שום אהבה כלפיו, או כלפי אף יצור אחר בעולם.

"כן, אני יודע." ענה רובי בקול עייף, "גם אני אוהב אותך."

חבקתי את גבו, נישקתי את עורפו הריחני, מחכך את פני בתלתליו וניסיתי להסביר, אבל לא יכולתי, הרגשתי שהמילים תקועות לי בגרון. "אין לזה שום קשר אליך חמוד. לפעמים יש לי ימים כאלו, בסוף זה יעבור." הצלחתי לפלוט בקושי.

"כן, אני יודע." הוא קם מהמיטה. "אני הולך להתרחץ." אמר בקול חנוק והסתלק למקלחת.

הלכתי למחשב שלי ויותר לא דיברנו. יש ימים כאלו, אולי מחר יהיה טוב יותר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il