יומנו של מספר סיפורים – פרק לה'

03/11/2016

השבת התחילה בדפיקות היסטריות על דלתנו. יצאתי מנומנם קצת כדי לראות מה קרה וגיליתי את אביב, לחוץ עצבני שלא כדרכו, מקפץ קלות על סף הדלת ומידי פעם מתגרד. "מה קרה לך?" שאלתי מופתע מהשעה המוקדמת. שמונה בבוקר ביום שבת זה ממש מוקדם בשביל אנשים שחגגו חצי לילה.

"יש לך ספריי או משהו נגד נמלים?"

"נגד מי?" שאלתי, תוהה אם הוא סובל מהזיות.

"נגד נמלים. טריליונים של נמלים טורפות פלשו לדירה ותקפו אותנו." נלחץ אביב, "יש לך משהו נגדם?"

"כן, יש לי איזה סנו או משהו כזה, אבל הריח שלו נוראי והוא מצליח רק להצחיק את הנמלים, לא יותר. מה פתאום יש לכם כל כך הרבה נמלים?"

"לא יודע." התייאש אביב וניסה לסלק נמלים משערותיו, "הן פלשו בלילה, קמנו וראינו שכל הרצפה שלנו מכוסה נמלים. הן בכל מקום והן מגעילות."

"תראה, זו עונה כזו, יש נמלים בכל מקום. אני מוצא נמלים אפילו בפילטר של הבריטה. תנגבו אותם עם מטלית ו…"

"מה תנגבו?" נלחץ אביב ולרגע חששתי שיבכה. "אני אומר לך שכל הדירה מלאה נמלים טורפות… הן משגעות אותנו…" דלת הדירה שלהם נפתחה והחוצה נפלטו, מקללים ומתגרדים בפראות, כל שאר בני החבורה שכעת לא נראו כל כך מעוצבים. בדירה קטנה של שבעים מ"ר ישנו באותו לילה שישה איש וכולם היו נרגזים עקב השעה המוקדמת, ומה שהם כינו מתקפת הנמלים הטורפות. משכתי על תחתוני מכנסים קצרים, הרכבתי את משקפי והלכתי לראות במה דברים אמורים. משום מה צעדי חרקו בצורה מוזרה על רצפת הדירה המטונפת. התכופפתי לבדוק ומיד גיליתי מה קרה – מישהו שפך סוכר על רצפת הדירה ובמקום לטאטא אותו כראוי החביא את הסוכר השפוך מתחת למזרונים הפרושים לאורך קירות הסלון. יש המון נמלים בעונה הזו, והתרופה היחידה נגדם זה להקפיד לנקות היטב כל פירור מזון ולהחביא את האוכל במקרר. שפיכת סוכר מתחת למזרונים זו שיטה נפלאה לזמן אליך את כל נמלי האזור למסיבת שחיתות. "אין ברירה, אתם חייבים לנקות את כל הסוכר הזה ומיד." פסקתי והתחלתי לגרור את המזרונים המאובקים אל מחוץ לדירה.

בחוסר רצון מופגן עזרו לי הגברים שבחבורה לסחוב החוצה את ריהוט הזולה שלהם, בעוד הבנות מטאטאות את הסוכר החוצה. "זה לא מספיק." פסקתי, "נורא מטונף פה, צריך לשטוף. המים יגרשו את הנמלים. יש לי גם חומר ניקוי דוחה חרקים לשים במי השטיפה."

הם לא אהבו את הרעיון, אבל לא הייתה להם ברירה. אחרי שעתיים של עבודה נמרצת הדירה שלהם הבריקה מניקיון, ואני זכיתי לתואר – פרעה.

אני מניח שזה עדיף על "הזקן" הכינוי שהם הדביקו לי לפני כן.

כדי לזכות בתואר פרעה הייתי צריך להשקיע מאמץ רב. מיניתי את עצמי לרס"ר ולא הפסקתי לשפוך על הרצפה עוד ועוד דליי מים וסבון, ולהציק להם לשפשף היטב בכלור את האסלה המסריחה ואת הכיור השמנוני. כשפרקתי את הרשתות מהחלונות כדי לשטוף אותן בצינור הגינה הם הוסיפו לכינוי פרעה גם את התואר נוגש העבדים.

הנוער בימינו כל כך מפונק… בכל זאת החלטתי לקחת את זה בקלות ולא להיעלב. נגשתי בהם עד שכל פינה בדירה הבריקה מניקיון. הם היו עייפים ורעבים וכמעט שהכריזו מרד, למזלי רובי הביא להם ערמות של טוסטים, קערת סלט ענקית, ומגשים עם גבינות וירקות שנזללו עד תום.

כולם אמרו שהוא מותק בעוד שאני זכיתי לבוז ששמור רק לנוגשי עבדים אכזריים במיוחד.

אחר כך חזרתי הביתה וגיליתי שם בחורה אחת לא מוכרת, (זה קורה אפילו להומואים), מייבשת במרץ את שערותיה במגבת שלי, אחרי שהתקלחה במקלחת שלי.

"הייתי חייבת לשטוף את הנמלים." הסבירה לי בחביבות, "נכון שלא אכפת לך?"

האמת היא שכן היה לי אכפת. אני לא ממש אוהב שבנות בלונדיניות כחולות עיניים וערומות למחצה מתרוצצות לי בדירה ומשאירות לי שערות על רצפת המקלחת, אבל הייתי מנומס ואמרתי שזה בסדר. לאות תודה על נדיבותי היא החליטה לעשות לי מפה אסטרולוגית. לדעתי אסטרולוגיה זה ערמת שטויות ולא היססתי להגיד לה את זה ישר בפנים.

"אתה בטח מזל עקרב." הצהירה העלמה בביטחון עצמי מרהיב, "נכון שצדקתי? איזה מזל אתה?"

"מזל נאחס." אמרתי בפרצוף חמוץ, מסרב להודות שהיא צדקה ואני באמת מזל עקרב.

"נו, בחייך, תגיד מתי נולדת?" היא ניסתה להתחנחן, כאילו שדברים כאלו משפיעים עלי.

ראיתי שאי אפשר להיפטר ממנה והודיתי שאני מזל עקרב שנולד ברביעי לנובמבר, יום הרצח של רבין, ותודו שזה באמת מזל נאחס. אחר כך היא אמרה המון שטויות על מזל עקרב – כל מיני דברים על סקס, וכוח רצון, והבלים כאלו או אחרים שאת רובם שכחתי מיד, ומשם עברה לדבר על אבנים וקריסטלים וכיוצא בזה רעיונות רוחניים מוזרים.

בינתיים נכנס רובי נושא כלי אוכל ומגשים. אחד המעוצבים נגרר אחריו עם מגש מלא ספלים מלוכלכים. הבלונדינית קפצה כנשוכת נחש למראה הבחור שבא עם רובי – צעיר נמוך וקצוץ שיער, משוריין בג'ינס שחור וחמוש בפרצוף זועף. גם אני הרגשתי קצת נבוך כי היא הייתה עדיין עטופה במגבת שהשאירה מעט מקום לדמיון, וכל זמן שדיברנו התעסקה בשיער שלה שהיה ארוך ובלונדיני, ובאמת יפה מאוד. גם היא הייתה יפה. בחורה צעירה עם עיניים מלוכסנות מעט ועצמות לחיים גבוהות, מהרוסיות העדינות והבהירות הללו שמטריפות את דעתם של הזכרים הים תיכוניים. רק כשהצעיר הזר אחז בזרועה והתעצבן עליה ברוסית בגלל שהיא לא הייתה לבושה מספיק לדעתו (מה שבאמת היה נכון), תפסתי שמדובר בכלל באישה צעירה שעשתה הכל כדי להראות כמו בחור.

הבלונדינית הלכה למקלחות להתלבש, ועד שהיא חזרה ביליתי כמה דקות מאוד לא נעימות עם רובי מצד אחד והבחור/ה מצד שני שתקעו בי מבטים לא נעימים. היא חזרה לבושה בשמלה שכיסתה אותה עוד פחות מהמגבת (הגיע הזמן שמישהו יספר לה על המצאת החזייה), והיא עם החבר/ה שלה נעלמו חיש קל מהבית שלנו, משאירים אותי לחסדיו של רובי. נכנסתי לכוננות ספיגה, מוכן לחטוף איזה כוס או צלחת על הראש, אבל רובי הפתיע אותי כשנהג בבגרות ובצעד מאופק מאוד פרש לחדר השינה ופרץ בבכי.

עזבתי את הכלים המלוכלכים והלכתי אליו לנחם אותו. "בחייך רובי, נכון שהיא יפה, והיא הייתה כמעט ערומה, אבל אתה יודע שזה ממש לא מזיז לי. אל תהיה טמבל כזה, נו, די." הפצרתי בו, ואז יצא המרצע מהשק, זה לא היה בגלל הבחורה ההיא אלא בגלל דבר אחר לגמרי, משהו גרוע פי אלף מבלונדיניות ערומות.

מסתבר שהציעו לרובי ללכת לקורס שיתקיים בטקסס. טקסס ארה"ב כי חיל אויר הוא חייל מקצועי, וכדי להתקדם בו אתה צריך להיות איש מקצוע, וכדי להיות מקצועי צריך ללמוד, ומאחר והציוד של מדינת ישראל בא מארה"ב, האמריקאים הם אלו שמלמדים אותנו להשתמש בציוד שהם מוכרים לנו, והאמריקאים – מה לעשות? – גרים רחוק רחוק, ביבשת אמריקה הגדולה.

"אני לא חייב, ואולי לא ייקחו אותי. יהיו מבחנים ורק הכי טובים ילכו, אבל המפקד שלי חושב שאני מתאים מאוד והוא המליץ עלי, ורשם אותי, ואם אני אסרב…"

"למה שתסרב לקבל קידום, זו הצעה נהדרת. למה אתה בוכה?"

"מה? אתה סתום או מה?" התעצבן החבר האהוב והמתוק שלי, "כי זה אומר שניפרד לשלושה חודשים."

"ומה אומרת אימא שלך?" יריתי באפילה ולא החטאתי.

"היא ואבא חושבים בדיוק כמוך, שזה אחלה ושאני חייב לנסות להתקבל לקורס הזה."

נו, בטח חשבתי ברשעות פולנית שצצה בי תמיד ברגעים כאלו. הם בטח מקווים שהוא ישכח אותי בזמן הזה, וימצא איזה בחורה נחמדה.

"רובי, אני יודע שזה יהיה קשה, אבל זה חשוב לקריירה שלך. אתה חייב לנסות להתקבל לקורס הזה." אמרתי בקול הכי בוגר שלי.

"אתה ממש מת להיפטר ממני, מה?" שינה רובי את טעמו ובמקום לבכות התחיל לכעוס, "ואל תחשוב שלא ראיתי איך הסתכלת על הבלונדה, תדע לך שהחברה שלה הולכת עם סכין, והיא כבר דקרה מישהו שניסה לגעת בה."

"אני ממש מת מפחד בגלל הילדה הזו." לגלגתי, "אם מישהו ידקור אותי בסכין זה יהיה רק בגלל בחור יפה, ולא בגלל בלונדינית טיפשה שמאמינה באסטרולוגיה ובקריסטלים." הרגעתי את רובי.

"אהה… אז אתה כן מת שאני אסתלק כדי שתוכל לחפש לך בחורים יפים. בטח אתה כבר מתגעגע לאיזה רוסי בלונדיני כמו גבריאל." התנפח רובי מכעס. יש לו איזה בעיה עם רוסים, משום מה גורמים לו רגשי נחיתות, למרות שהם דווקא חושבים שהוא מהמם ואקזוטי ומתים עליו. ראיתי שאני לא יוצא מהסיפור הזה בלי לנקוט באמצעי חירום מידיים. סגרתי את דלת חדר השינה שלנו, וגם את התריסים, וליתר ביטחון משכתי את הווילונות. רובי מחה שאין לו חשק, ושהוא כועס עלי, אבל אחרי שסתמתי לו את הפה בנשיקה הוא שינה את דעתו, הפסיק לכעוס ומצא את החשק שאבד לו.

שאר היום עבר בשלווה יחסית. המעוצבים ושות' הלכו לבריכה, אני התעסקתי עם המחשב והעיתון, ורובי התחיל ללמוד למבחן הקבלה לקורס. אני מעודד אותו ותומך בו, ורוצה שהוא ילך לקורס הזה ויצליח בגדול, אבל יש בי גם חלק קטן וילדותי שישמח מאוד אם כל העסק יתבטל משום מה והוא בכל זאת יישאר בארץ.

אני יודע שאמרתי ששלושה חודשים זה שום דבר, אבל בכל זאת, שלושה חודשים זה שתים עשרה שבועות, שזה שמונים וארבע לילות בודדים מאוד שאבלה בלעדיו.

לא אוהב את הימים הנוראים הללו שבין יום השואה ליום העצמאות, והשנה הם קשים עלי יותר מתמיד בגלל המועקה של הקורס הזה בחו"ל שרובי כנראה יתקבל אליו לכן החלטתי לחמוק מעצבות יום השואה והקפדתי לא להקשיב לסיפורים שתמיד גורמים לי לדיכאון נורא ואפילו לבכי. מילא כשאני לבד בבית, אבל בעבודה זה לא לעניין. הקשבתי רק לשירים וכל פעם שמישהו דיבר העברתי לתחנה אחרת. היו שירים יפים ועצובים מאוד, ובלי פרסומות. אם זה לא היה יום השואה הייתי אפילו נהנה.

ועכשיו הגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל שמעציב אותי כמו יום השואה, אבל בצורה אחרת. פה הכאב על הנופלים קרוב יותר כי מדובר על אנשים שהיו חיילים כמוני. ביום הזה אני חייב לקחת חופש מהעבודה כי אני הולך לאזכרה של מישהו שהכרתי. ביום הזיכרון אני לא יכול לזגזג בין התחנות ולהתחמק מהדמעות. הכאב נוגע בי אישית. חוץ מצער יש גם כעס, לא רק עצב. כעס למה זה צריך להיות ככה? למה הגענו לחיות בצורה כזו אחרי שעברנו סבל ואובדן כל כך גדולים בזמן השואה? אי אפשר להימנע משאלות – האם יכולנו להיות חכמים יותר? או צודקים יותר? או חזקים יותר כדי למנוע את הבזבוז הזה של חיים צעירים שרק התחילו לפרוח? לא יודע, אבל אני יודע שהמעבר הזה מעצב לשמחה תוך שעה שעתיים קשה לי מאוד. אני לא מצליח לעשות אותו ולא אכפת לי שזה מסמל את חיינו בארץ ושככה זה אצלנו, קשה לי לשמוח ביום העצמאות. גם הצורה שבה חוגגים מעיקה עלי, אני לא צמחוני, אבל אני פשוט לא אוהב בשר על האש, ואני שונא זיקוקים. זאת אומרת, הם יפים מאוד והכל, אבל הרעש שלהם מזכיר לי רעש של הפגזה, ולמרות כל רצוני הטוב אני מתכווץ מבהלה כל פעם שיורים עוד מטח של זיקוקים ומחזיק את עצמי בכוח לא לרוץ לתפוס מחסה.

הפעם היחידה שנהניתי מזיקוקים הייתה כשהסתלקתי מוקדם ממסיבה (אל תשאלו, סיפור ארוך וסבוך) ישבתי בחושך במכונית חונה כשהתחילו הזיקוקים והייתי רחוק מכדי לשמוע את הרעש, אבל יכולתי לראות הכל. זה היה נהדר, אבל אני לא חושב שאטרח לנסוע כל ערב יום עצמאות לאיזה גבעה מרוחקת מהעיר כדי ליהנות מהזיקוקים. הפעם ההיא הייתה יוצאת דופן ולא תחזור יותר. לא נורא, אני אסתגר לי בבית עם ספר טוב ואמתין שכל הבלגאן יסתיים. מזל שכל השכנים הרעשניים שלי יוצאים לחגוג, כל אחד במקום אחר.

אני כמעט בטוח שעד ל"ג בעומר אתאושש מהימים הנוראים ואוכל להתחיל לדאוג שהם לא ישרפו לי את הבית מרוב התלהבות. ערב יום העצמאות שלנו היה שקט ורגוע. היינו יחד, רק אני הוא והטלוויזיה. אחרי שכיבינו אותה נכנסנו למיטה והיה רגוע וביתי ונעים עד שרובי אמר לי בקול מתנצל משהו שהוא נוסע מחר להיות עם הוריו שמכנסים את כל המשפחה כדי לעשות על האש. לא הופתעתי כלל. ההורים שלו, כמו הורי, מנצלים את יום החג החילוני הזה ליום זלילה והילולה משפחתית. "אתה בטח תשמח להיפטר ממני לכמה שעות כדי לעבוד קצת על המשך הסיפור שלך מחר?" שאל רובי וקיווה שאני אגיד שבכלל לא אכפת לי שהוא מסתלק בכל הזדמנות מהבית ומשאיר אותי לבד. הרי אני חי איתו רק כדי לבלות לבד עם המחשב. "גם אחי הגדול הזמין אותי לעשות על האש בצהרים." סיפרתי לרובי, "לא כל כך בא לי ללכת אבל אם אתה הולך להוריך אני אלך אליו." הוספתי ולא גיליתי לו למה לא בא לי ללכת למפגש המשפחתי.

מה שקרה זה שמשה התקשר אלי לעבודה עוד ביום שלישי. כשאמרו לי שאחי בטלפון הייתי בטוח שזה סמי ודי נדהמתי לשמוע את משה מזמין אותי אליו לביקור. "בבוקר אנחנו נפגשים בבית קברות בקבר של סבא." הוא הכריז (עברו בדיוק חודשיים מאז שהזקן נפטר) "ואחר כך באים אלי." זה סגנון ההזמנה של משה – מנחית פקודות ומצפה שכולם יקפצו לדום.

אמרתי שבלי החבר שלי אני לא הולך לאירועים משפחתיים, והוא אמר בחוסר רצון מופגן שאני יכול להביא אותו אם אני חייב, אבל שאתנהג כמו שצריך כי יהיו אצלם ילדים קטנים.

"מה, באמת? ואני תכננתי לזיין אותו באמצע הסלון שלך, איזו אכזבה." אמרתי בגסות רוח.

משה לא התבלבל וענה לי באותו נוסח שהוא שמח שלפחות אני זה שמזיין ולא זה שחוטף את הזין. אמרתי לו שהוא בהמה, ושאני אבוא אם אני אוכל, וסגרתי, מבואס נורא. אם הייתה לי חברה הוא לא היה מעלה בדעתו להזהיר אותי להתנהג כמו שצריך, זה בטוח.

"כן, תלך לאכול אצל אחיך." התלהב רובי שלא ידע על חילופי הדברים שלי עם משה, "הגיע הזמן שתתפייס עם המשפחה שלך." משכתי כתפיים ושיניתי נושא. אין טעם להסביר לרובי שגם אם לא הייתי הומו קשה לשער שהייתי שומר על יחסים חמים עם בני משפחתי. הוא לא מסוגל להבין דברים כאלו ואין לי כוח להתווכח אתו. חבל שהוא לא אמר להוריו שהוא יבוא רק בתנאי שהם יזמינו גם אותי, אבל הוא כמובן לא מעלה בדעתו להעיק על החג שלהם בנוכחותי הטמאה.

הרגשתי ממורמר וכעוס כשהוא יצא מוקדם בבוקר להוריו כדי לעזור להם עם ההכנות לאירוח. הוא נראה שמח ומתרגש לפגוש את כל הקרובים שלו ובכלל לא היה אכפת לו שאני נשאר לבד בבית. זה עצבן אותי כל כך עד שהחלטתי לנסוע לבית הקברות, לקבר של סבא.

זו הייתה טעות, כולם היו שם – הורי ושני אחי ונשותיהם, אחותי ובעלה, כל האחיינים שלי ואני, הנטע הזר והמוזר שעושה בושות.

הדליקו נרות, אמרו תפילה, שמו אבן על הקבר, וכל אותו הזמן הילדים התרוצצו מסביב ועשו המון רעש. רק הבן הגדול של משה ישב בשקט בצד וקרא ספר. הוא כל כך הזכיר לי את עצמי בגילו. הוא בטח בן תשע או עשר כיום, שמנמן, עם שערות מברשת קיפודיות כמו שלי, וכושר ריכוז מדהים שעזר לו להתנתק מכל המהומה סביבו לשקוע בעליזה בארץ הפלאות בתרגום החדש שיצא לא מזמן. קנאתי בו, חבל שאני לא הבאתי ספר. כשחזרנו לרכב הערתי למשה שהוא מזכיר לי את עצמי (האחיות שלו דומות יותר לאימא שלהן, קטנות, רזות ושחומות כמוה), ומשה הביט בי בזעף ונהם, "הבן שלי לא הומו."

"בכלל לא התכוונתי לזה." אמרתי בשקט, "התכוונתי ל…" אבל הוא כבר הסתובב והסתלק. תמיד הוא מתנהג ככה. לא מניח לי לסיים משפט, חייב תמיד להגיד את המילה האחרונה, נותן לי להרגיש כמו טיפש שבכלל ניסיתי להסביר לו משהו.

רק בגלל האחיין שלי נסעתי לאכול אצלם. ישבתי לידו והצלחתי לשוחח אתו קצת. אין לי מושג אם גם הוא הומו, זה גיל צעיר מידי לדעת, וזה גם לא ממש חשוב. דיברנו על ספרים וקריאה ועל האינטרנט. הוא היה קצת ביישן בהתחלה, אבל כשראה שאני באמת מתעניין ומקשיב בסבלנות עד שהוא סיים לדבר – מנהג לא נפוץ במיוחד במשפחתנו – הוא נפתח אלי והיה ממש נעים לשוחח אתו. עזבתי ראשון את הבית מרגיש שהיה לי ביקור די נעים, אם כי הרגשתי כמו זר ולא כמו אחד מהמשפחה.

טוב, ככה זה היה תמיד ואין סיבה שזה ישתנה פתאום. אפילו סמי היה עסוק מידי בשבילי והתרוצץ סביב אשתו הילדים הקטנים והשובבים שלו. הקטע היותר מגעיל של היום בא אחר כך, כשחזרתי הביתה. הלכתי לנוח קצת ואז הראל בא לדפוק לי על הדלת, לחוץ וחיוור, וביקש שאביא תחבושות ופלסטרים. כשנכנסתי לדירה שלהם חשכו עיני. סתיו ישב על הרצפה ובהה בשני חתכים מכוערים על אמת ידו השמאלית, ואביב נשען חיוור על הקיר ונראה כאילו הוא הולך להתעלף בעוד רגע. מסתבר שהילד הטיפש הזו לקח סכין יפנית וחתך את עצמו. "כדי להרגיש יותר טוב." ככה הוא אמר. לרוע המזל אביב התברר כאחד מאותם אנשים שלא יכולים לראות דם בלי להרגיש חולשה ובחילה. בסוף הייתי צריך לטפל בשניהם. חבשתי אותו ונזפתי בו, ואחר כך שלחתי את אביב לשכב לנוח למעלה בדירה שלי, וניקיתי את הדם מהרצפה בעזרת הראל שגם הוא לא נראה טוב מידי.

סתיו סירב לספר לנו מה גרם לו להתנהג ככה, ואולי הוא לא היה מסוגל להגיד? עליתי למעלה ומצאתי את אביב שוכב על המיטה שלנו ובוכה. דיברנו קצת על דא ועל הא ושוב נדהמתי לראות כמה זה קשה גם כיום להיות מתבגר, ועוד מתבגר הומו. אולי בתל אביב זה באופנה לצאת מהארון, וכל אחד עושה את זה בחדווה ובששון, אבל פה, בפריפריה, זה מבאס וקשה כמו לפני שלושים שנה. יש לחבר'ה המתבגרים המון בעיות – ההורים שלא מבינים, הדימוי העצמי הנמוך, ובנוסף עוד כל מיני שטויות ודאגות שהם לא יפים מספיק, לא מושכים מספיק, ובעיקר, החטא הנורא מכל – שמנים מידי, ויש לי הרגשה לא נעימה שיש אחוז יותר מידי גבוה של בעיות נפשיות אצל הומואים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il