יושב על הגדר – פרק ד'

09/12/2013

גם לי וגם לו לא היו חיי מין סדירים מאז שנפרדנו ואחרי שנתיים שבהן לא נגענו זה בזה… ברור שזה לא ארך זמן רב. גמרנו מהר, בלי חדירה והפעם, תודה לאל, רק זרע הרטיב את בטני.
אחר כך הוא נישק את פי, הושיט את ידו מעל לראשי והדליק את הרדיו מעביר תחנה ל – 88 FM
"בשעה הזו יש תמיד ג'אז." אמר, "אתה עדיין אוהב ג'אז שי? תקשיב איך הסקסופון מנהל דואט עם החצוצרה, יפה, נכון?"
"אהה." אישרתי, חש נרפה מכדי לדבר הסתובבתי על צידי ודחפתי את ירכי בין רגליו. שכבנו בשקט זה לצד זה, מחכים עד שהדופק שלנו יחזור לקצב הרגיל, מקשיבים יחד לדואט היפיפה בין האלט העמוק של הסקסופון לבריטון המתכתי של החצוצרה.
לפני שנפגשנו הייתי תוצר אופייני של מערכת החינוך הישראלית, נטול יכולת ליהנות ממשהו מתוחכם יותר מסרטים אמריקאים מטופשים וממשדרי ספורט. אכלתי חומוס בפיתה, קראתי כותרות עיתונים ובזה הסתכם כל עולמי התרבותי.
מולה לימד אותי להקשיב למוזיקת ג'אז, לאכול פרות ים, ליהנות מאופרה, מספרי מתח שנונים ומשירים של יהודה עמיחי. עם השנים סיגלתי לי את הטעם התרבותי שלו ולמדתי לאהוב את כל מה שהוא אהב. שנים רבות הערצתי אותו ונשאתי אליו עיניים. רק אחרי שהוא ברח חזרה לאשתו התחלתי להבין שלמרות שהוא בוגר ממני גם הוא זקוק לפעמים למישהו להישען עליו.
המוזיקה נגמרה, הקריין החל לפטפט ומולה כיבה את הרדיו ופנה אלי, אצבעותיו החליקו בעדינות על ירכי, דורשות את תשומת ליבי.
"שי."
"כן."
"מה קורה עכשיו?"
"נלך להתקלח ונכין ארוחת ערב."
"כן, וחוץ מזה?"
"לא יודע. מה אתה רוצה שיקרה?"
"שנחזור לחיות יחד."
"אתה בטוח?"
"כן, עשיתי טעות שחזרתי לליאורה. אתה יודע שזו הפעם הראשונה מאז הניתוח שעמד לי בלי ויאגרה?"
"תגיד, אתה וליאורה… אתם… אתה יודע."
"כן. נו, אל תעשה פרצוף כזה. אפשר לחשוב שאתה לא עשית כלום. איך הסתדרת?"
"הסתדרתי."
"לא תספר לי?"
"עדיף שלא מולה. קדימה, בוא למקלחת, תסבן לי את הגב."

אבא נכנס הביתה מהגינה בדיוק כשיצאנו ערומים ולחים מהמקלחת והלכנו איש לחדרו להתלבש. לא ידעתי אם הוא שם לכך לב. מאז התאונה הוא נעשה איטי ופזור נפש, אולי בגלל שעדיין לא החלים מההלם ואולי בגלל התרופות שלקח. זה לא היה ברור.
אכלנו יחד ואחר כך צפינו קצת בחדשות ואז מולה אמר שאין שום דבר מעניין בטלוויזיה והוא הולך לקרוא קצת ולישון.
הבחנתי שאבא מותח את צווארו ומציץ לכיוון חדרי השינה כאילו בדק לאיזה חדר שינה מולה פנה. גם אני הייתי שמח להציץ ולבדוק, אבל לא העזתי.
חצי שעה אחר כך פיהקתי, אמרתי שבאמת אין שום דבר מעניין וגם אני הולך למיטה, ופתחתי בלב הולם את דלת חדר השינה שלי. החדר היה ריק ותחושת אכזבה הציפה אותי. אחד הדברים הטובים בחיים עם מולה היה השינה יחד. רק כשהתמתחתי במיטה הריקה הבנתי עד כמה אני מתגעגע לחוש את גופו סמוך לגופי וכמה חסרה לי ההתכרבלות המנומנמת שלנו בשעות הלילה.
שכבתי ער, תוהה אם כדאי שאתגנב לחדרו, או אולי עדיף שאניח לכך ואבין כבר שדי, הסיפור שלנו נגמר ומה שקרה קודם היה סתם זיון ידידותי לזכר ימים עברו. שמעתי את אבא מכבה את הטלוויזיה ומדשדש לחדר השינה שלו ודקה אחר כך מולה פתח את הדלת והציץ פנימה. "אפשר?" שאל בהיסוס.
החנקתי צחקוק. כל ההתגנבות הלילית הזו הייתה מגוחכת באורח רומנטי ונוגע ללב ומאוד לא הולמת את גילנו. "בוא כבר, טמבל." הרמתי את שולי השמיכה.
הוא נחפז להחליק תחתיה וחיבק אותי. "התגעגעתי לזה." אמר.
"גם אני."
"אנחנו צריכים לספר לאבא שלך. אני מרגיש דביל מושלם, לא מתאים לי להתגנב ככה למיטה שלך."
גיחכתי והוא התנפל עלי, מועך אותי תחת גופו. "מה אתה צוחק? טיפש!"
"מה לעשות, זה מצחיק. אל תדאג, אני אדבר איתו."
"תנסה לא לעצבן אותו שי, הוא יהודי לא צעיר וסך הכול זה הבית שלו."
"ואם הוא יזרוק אותנו החוצה לשלג, מה נעשה?"
"נלך למלון עד שנמצא דירה."
"מולה, אני לא יכול להסתלק סתם ככה. אבא צריך מישהו שיגור איתו, ראית מה המצב שלו."
"כן, ראיתי. טוב, אם זה נורא יפריע לו שאנחנו שוב יחד אני אעזוב ואלך לגור אצל אחי עד שנתארגן."
"למה לא חשבת על הפתרון הזה כשליאורה העיפה אותך מהבית?"
"למה? אתה לא יודע לבד למה?"
"ואם לא היה קורה כל הברוך עם גיא?"
"גם אז הייתי צץ אצלך. פשוט חיכיתי עד שספיר תסיים את הבגרות ותתגייס."
"וחשבת שעד אז אני פשוט אשב ואחכה לך כמו בתולה צנועה? ומה אם הייתי מוצא מישהו אחר בינתיים?"
מולה נאנח ושתק.
"אז היית הולך להתחנף שוב לליאורה שתיקח אותך חזרה, נכון? אתה כזה חרא שמואל, תמיד מתזז ביני לבינה, מחזיק את שנינו קצר, ומה תעשה אם שנינו נעיף אותך בבת אחת? בטח יש לך מישהו שלישי בהיכון." התרגזתי, נזכר בבת אחת בכל הדברים שלא אהבתי בקשר שלי עם מולה שכאילו עזב את אשתו והילדים בגללי, אבל בעצם היה זמין בשבילם כל הזמן, ובשבילי הרבה פחות.
"אין לי אף אחד בהיכון." אמר מולה בעצב.
"אז מישהי."
"נו, די."
"אל תגיד לי די, לך להזדיין מולה!"
"אין בעיות." גיחך מולה בעליזות וגישש בין רגלי, לא מופתע כלל לחוש את הזין שלי מזדקר בכף ידו. "אין לך מושג כמה התגעגעתי לזה." גנח ומילא את פיו בזין שלי תוך שהוא מתהפך ונשכב עלי, אברו הזקוף למחצה נדחק אל פי.
"וכל זה בלי שלקחתי ויאגרה." אמר בפליאה אחרי שגמר בתוכי באנקה והלך למקלחת, לזרוק את הקונדום.

למחרת הסעתי את אבא לפיזיותרפיה, משאיר את מולה עם וורה -רוסיה נדיבת מימדים שנשלחה אלינו מביטוח לאומי – היא בישלה לנו מרק לא רע, שרפה את השניצלים, ואחר כך נהגה להעמיד פנים שהיא מנקה, מסתובבת לכאן ולשם עם מטלית האבק עד שהגיע זמנה ללכת.
אבא לא סבל אותה ועשיתי כמיטב יכולתי לא להניח להם להיפגש. אחרי שרטן חמש דקות בגלל העצלנות של הרוסייה השמנה הזו, כפי שכינה אותה, התפנה אבא לשאול מה קורה עם מולה.
"לא נראה לי שהוא מחפש דירה ברצינות." אמר, "נדמה לי שדי נוח לו אצלנו."
"וזה מפריע לך?" נדרכתי.
"למה שיפריע לי? הוא נכנס למיטה שלך, לא לשלי."
שתקתי, נבוך. לא היה לי נוח לדבר עם אבא על דברים כאלו. קיוויתי שהוא יבין וישתוק, אבל הוא המשיך. "חשבתי שהוא מחכה שאשתו תסלח לו, אין מצב שהיא תעשה את זה אם הוא ישן אתך."
"זה מסובך אבא."
"אצלך הכול מסובך." רטן אבא ובחן בתיעוב את כפות ידיו שסבלו את עיקר הנזק. היה עליו לחבוש כפפות לחץ כדי שהעור יצמח כהלכה על הכוויות ולעשות פיזיותרפיה שהכאיבה לו מאוד.
הוא שנא את השעות שבילה בתרגילים מעייפים ומכאיבים וניסה להתחמק מהעול הזה, אבל הפיזיותרפיסטית שלו, צעירה רזה ועדינה למראה התבררה כעלמה עיקשת ונחושה ששיבחה בחמימות את אומץ ליבו והתמדתו והתעלמה בחיוך מהקללות ומהתלונות שלו.
אבא נכנס לחדר הפיזיותרפיה ואני התיישבתי ושלפתי ספר, מתכונן להעביר בקריאה את הזמן כשלפתע הוא פרץ החוצה זועם והודיע לי שעכשיו, מיד, אנחנו חוזרים הביתה.
"אבל מה קרה? למה?"
"לקחו לי את הבחורה והביאו במקומה מישהו, איזה כושי אחד שאני לא מכיר. לא מוכן שהוא ייגע בי."
צעיר שמנמן, מתולתל וכהה עור בעל עיניים שחורות, גדולות ונעלבות, יצא אחרי אבא וניסה לדבר על ליבו שיחזור פנימה.
"איפה הבחורה?" שאל אבא בחשדנות, מביט בו כאילו הוא חטף אותה והסתיר אותה ממנו.
"נעמה ביום חופש מר גולדמן. אני תומר, אני מחליף אותה היום. היא חוזרת בשבוע הבא." הוא פנה אלי, "ומי אתה?"
"אני הבן שלו. נעמה בסדר, היא חולה?"
"אני לא יודע." אמר תומר והסמיק קצת, ומיד ידעתי שני דברים – שהוא הומו ושהוא משקר.
"אבא, בבקשה תפסיק להתרגז. מה אתה צועק עליו? מה זו אשמתו שנעמה לא באה? לך איתו, אני בטוח שהוא יודע מה לעשות."
"נעמה השאירה לי תכנית טיפולים." אישר תומר וניסה להוביל את אבא חזרה לחדר הפיזיותרפיה.
"אני לא צריך תכנית, אני צריך אותה." התעקש אבא וניער את ידו של תומר מעליו. הבחנתי שיש לו כפות ידיים קטנות, רבועות וחרוצות, וציפורניים מעוגלות, נקיות ומשויפות למשעי.
"אבא, אתה מתנהג כמו ילד. מה נעמה תגיד כשהיא תשמע איך צעקת?"
"זו אשמתה." נעלב אבא, "מה פתאום היא נעלמת?"
"אני לא יודע, אבל בטח יש לה סיבה טובה. בבקשה, תשתף פעולה." כרכתי את ידי סביב כתפיו, שרזו מאוד מאז התאונה, והובלתי אותו פנימה. בסופו של דבר הוא התרצה וישב בצייתנות עם תומר, מבצע את התרגילים המכאיבים לפי הוראותיו, מתאפק כמיטב יכולתו לא להתלונן. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרשה לי להיות איתו בזמן הפיזיותרפיה ורק עכשיו הבנתי כמה קשה הוא עובד ועל איזה קשיים עליו להתגבר. הוא סבל בלי לילל ובלי להתלונן, מפגין אומץ לב וכוח סבל מפתיעים. תהיתי ביני לביני אם אני במקומו הייתי עומד בכך בצורה כל כך מכובדת.
"אני הולך עכשיו לאכול בקפיטריה ולהגיד שלום לאסתר." הודיע לי אחרי שסיים סוף סוף את מסכת העינויים. "ניפגש ליד האוטו בעוד שעה, אל תאחר." פקד עלי והסתלק.
"חתיכת טיפוס, האבא שלי." חייכתי בפייסנות אל תומר.
"למה הוא אוכל בקפיטריה?"
"כי היום עובדת שם מכרה שלו שהוא מאוד מחבב, וחוץ מזה הוא שונא את האוכל שמכינה לנו העוזרת של הביטוח הלאומי. היא שורפת את השניצלים."
תומר חייך, ואני תהיתי בן כמה הוא, לי הוא נראה בקושי בן עשרים אבל בטח היה מבוגר קצת יותר. "אני מקווה שאבא לא העליב אותך, זה לא היה משהו אישי נגדך, הוא פשוט שונא שינויים."
"כן, ככה זה בגיל הזה."
"האמת שהוא תמיד היה כזה, עם הגיל הוא רק נעשה גרוע יותר."
"הוא בסדר. מתעקש להיות עצמאי, לא מוותר לעצמו, נעמה ממש אוהבת אותו ועכשיו אני מבין למה."
"היא בסדר? היא לא חולה אני מקווה."
"לא היא… היא הלכה לבדיקות אצל גינקולוג, היא בהריון."
"מזל טוב."
תומר חייך, "אני אמסור לה, אבל לי אין שום קשר להריון שלה."
"אני יודע." חייכתי והבטתי לתוך עיניו. הוא הסמיק ואמר שהוא צריך ללכת.
"טוב, להתראות." אמרתי.
"להתראות." אמר תומר, דחף לידי פתק קטן עם מספר הטלפון שלו – מתי הוא הספיק להכין אותו? – והסתלק.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il