ילד מטומטם – פרק י'

13/10/2016

טבעת יהלום

חייב משהו שיעסיק אותי, אראה חדשות. פתחתי חדשות, חיפשתי וחיפשתי מה לראות, מבזק חדשות לפני המהדורה – "לפני מס׳ דקות נפצע רוכב אופנוע באורח אנוש  ופונה לביה״ח איכילוב, על פי דיווח ראשוני מהזירה רוכב האופנוע  התנגש במשאית שחצתה את צומת גהה באור אדום.  נהג המשאית חצה את הצומת והעיף את רוכב האופנוע מאות מטרים. כוחות מד״א שהגיעו למקום פינו את רוכב האופנוע שהוא מונשם ומורדם, מותו נקבע במקום לאחר מספר ניסיונות החייאה. טרם זוהה רוכב האופנוע, נהג המשאית פונה לבית החולים במצב קל, המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע."

"זה לא הוא, זה לא כמו בסרטים ששנייה לפני שהוא אמור להגיע הוא ימות, זה לא יכול להיות." אמרתי מחייך, מנסה לשמור על חיוביות.

אחרי חצי שעה דפיקה בדלת. "הנה, זה הוא, ידעתי שהוא לא מת."

רצתי בזריזות אל הדלת, מחויך, מחכה לראות את פניו.

פתחתי את הדלת ואמו הייתה שם.

תמיד אהבתי את אימא שלו, היא כמו אימא בשבילי.

אימא שלו התחילה לבכות וחיבקה אותי חיבוק חזק.

פה הבנתי, החיים זה כמו בסרטים, לפעמים סרט טוב ולפעמים סרט רע.

ואני תקוע בסרט הכי רע שיכול להיות.

מאז עברו חודשיים.

חודשיים קשים, אני לא יכול להסביר מה הלך לי בחיים, בראש ובלב.

קראו לנו לתחנת משטרה לקבל את החפצים שהיו עליו בזמן התאונה.

אחד השוטרים הוציא טבעת, טבעת יהלום נוצצת.

הסתכלתי על הטבעת והנחתי אותה על האצבע שלי.

לאחר יומיים הלכתי לבקר אותו בקבר.

ישבתי ליד הקבר וזה היה רק אני והוא.

הנחתי את היד עם הטבעת על הקבר ולחשתי לו, "אני מצטער שחשבתי שאתה רוצה להיפרד ממני, אני אוהב אותך, ואני מסכים להמשיך לאהוב אותך ילד."

התחלתי לבכות והחל לרדת גשם. זה היה הרמז שלי שאתה פה, איתי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il