ימי התום – פרק ה' (סוף חלק ראשון)

27/01/2014

עדי לא בזבז זמן, הוא הגיע לבית החולים חצי שעה אחרי שהודעתי לו שאבא מאושפז ועומד לעבור בקרוב ניתוח מעקפים, ומיד השתלט על המצב – שוחח עם הרופאים, עיין בצילומים, דרש לקבל לוחות זמנים ונתונים על אחוזי הצלחה של ניתוחי מעקפים, וכשאבא הזעיף לעברו פנים וביקש שילך ויניח לו לנפשו הוא נזף בו כאילו היה ילד קטן, וביקש שיפסיק לדבר שטויות. לתדהמתי אבא נכנע מיד וציית, הניח לעדי לאחוז בידו עד שהם הגיעו לפתח חדר הניתוח, וקיבל ממנו נשיקה על המצח לפני שנעלם בין דלתות הכנף הלבנות שהובילו פנימה, למעי בית החולים, למקום בו בוצעו הניתוחים.
"עכשיו נשאר לנו רק לחכות." התיישב עדי בסבלנות על כסא מתכת לא נוח, ושילב בהשלמה את ידיו על חזהו.
התיישבתי לצידו, ושאלתי מה קורה בינו לאבא.
"הייתה לנו מריבה מאוד לא נעימה, משבר אפילו." סח עדי בשלווה, "אבל אני מקווה שאחרי שהוא יצא בשלום מהניתוח הכל יסתדר."
"מה יסתדר? הוא אמר שעזבת אותו בשביל אישה והוא ממש כועס עליך."
עדי הרים את גבותיו בפליאה, "זה מה שהוא אמר לכם?" התפלא, ואפילו גיחך קצת.
"אז זה לא נכון? לא הכנסת מישהי להיריון?"
"זה דווקא כן נכון, אבל לא עזבתי את מיכה, הוא זה שגירש אותי."
"נו, בטח, מה אתה מתפלא? הוא מספר לכולם שבגדת בו."
"בטח שמת לב גילי שאצל אבא שלך המושג בגידה הוא עניין גמיש מאוד ונתון להרבה מאוד פירושים." העיר עדי בסלחנות מבודחת.
"אז מה, עשית את זה כדי להחזיר לו על הבגידות שלו?"
"ככה אתה מכיר אותי, שאני אלך ואביא ילד לעולם רק כדי לעצבן את הבן זוג שלי?" הביט בי עדי במבט מוכיח, "ברור שלא, תמיד רציתי להיות אבא, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יהיה אפשרי. עד היום הסתפקתי בילדים של מיכה ובאחיינים החמודים שלי, ופתאום, אחרי שמלאו לי כבר ארבעים וחמש, הציעה לי ידידה יקרה וותיקה שלי הצעה מפתה מאוד, התלבטתי כמה חודשים, ובסוף החלטתי שכן, והלכתי על זה, לשמחתי זה הצליח והיא בהיריון, אני מצטער שמיכה נעלב אבל אני מאוד שמח ומאושר מהעניין."
"אז אתם לא הולכים להתחתן?"
"רק אם היא תרצה מאוד, אבל אני לא חושב שזה יקרה, הבת זוג שלה די קנאית, והיא כבר הודיעה לי שאם היא לא תוכל להתחתן איתה, אף אחד אחר לא יוכל."
"אז היא לסבית? למה לא אמרת מיד?"
"אמרתי, אבל אבא שלך…" הוא נשא מבט אל טל שהקשיב בשתיקה לשיחתנו, "אולי אתה מוכן להביא לנו קפה חמוד? הנה, יש לי פה המון כסף קטן, ובקומה מתחתינו יש כמה אוטומטים לקפה ולממתקים."
"מה לקנות?" שאל טל, ולקח את הכסף.
"לא יודע, תפתיע אותנו." חייך אליו עדי בטוב לב.
טל החזיר לו חיוך ויצא, ועדי שב ופנה אלי, "אז כמו שאמרתי, אבא שלך, שיהיה לי בריא, יכול להיות קצת אוטיסט כשזה נוגע לדברים מסוימים כמו למשל לרוץ אחרי בחור צעיר שמתלהב דווקא מהבן שלו, ומשתמש בו בתור תחליף, או להתעצבן כי הכנסתי את הגברת להיריון באופן טבעי כדי לחסוך לנו את כל בלבול המוח עם מרפאות פוריות ושאר שטויות… מיכה הוא אהבת חיי, והגבר היחיד שאני יכול לישון איתו, אני אוהב אותו אהבת נפש, אבל אני בחיים לא אבין איך הראש של הבן אדם הזה עובד."
"אתה… אתה ידעת עדי? ידעת עלי ועל תום?" השתנקתי.
עדי גיחך, "נו, באמת גילי, אני מכיר אותך כל כך הרבה שנים, אותך ואת מיכה, ואוהב את שניכם. אתה יודע, אבא שלי… נו, טוב, לא יפה לדבר סרה במתים, אבל הוא היה חתיכת זבל של בן אדם, אבא המסכן… גם אבא שלו לא היה מציאה גדולה, לפעמים חשבתי שבחרתי להיות הומו רק כדי לשבור את השלשלת המשפחתית הזו ולא להיות אבא, שיניתי את דעתי רק בגלל שראיתי כמה מיכה נהנה להיות אבא שלכם."
"ומה שאני ותום… מה שקרה ביני לבינו, ולאבא… זה בטח מגעיל אותך, איך… איך שנינו… זאת אומרת… אני מתכוון…" ככל שניסיתי יותר להבהיר למה אני מתכוון ככה הסתבכתי יותר בלשוני, הסמקתי וגמגמתי, ובסוף גם אני כבר לא הבנתי מה אני רוצה להגיד.
עדי ליטף את ידי בחיבה, ואמר שדברים כאלה קורים במשפחות הכי טובות, וזה לא נורא, ולפעמים אני לוקח דברים קשה מידי. "אני מניח שטל לא יודע כלום עליך ועל תום?"
"חס וחלילה, לא יודע ואסור שהוא ידע אי פעם, וגם אבא, אני מקווה, לא יודע."
"לא, שניהם לא יודעים כלום, ואם זה תלוי בי הם גם לא ידעו."
"אתה מבטיח עדי." אחזתי בזרועו, מועך אותה בדאגה.
"נשבע לך, תפסיק לדאוג כל כך." חייך אלי עדי את חיוכו המרגיע, והושיט את ידו לקחת מטל את כוס הקפה המהביל שהוא הביא.
"אבא שלך יהיה בסדר גמור." הגיש טל גם לי קפה, והוסיף חטיף. "כיום ניתוח מעקפים זה ממש שום דבר, בעוד שבוע הוא כבר ישכח הכל."
"הוא אולי ישכח, אבל אני כבר אזכיר לו." הבטיח עדי, "מהרגע שהוא משתחרר מבית חולים אני מכניס אותו למשטר דיאטה רציני, מספיק עם אלכוהול ואכילת שטויות, הוא יאכל בריא יתעמל, יפסיק לזלול סטייקים וצ'יפס, יעשה יוגה, יחשוב מחשבות חיוביות, ויהיה בריא עד מאה ועשרים."
"מי, מיכה?" הצטחק טל, "אני בספק אם הוא ירצה לחיות ככה כל כך הרבה שנים. כמו שאני מכיר אותו הוא יעדיף לחיות פחות, אבל לא לוותר על אוכל טוב ושתייה."
"עוד נראה." הזעים עדי פנים, ואחר כך צחק, ואמר שאולי בכל זאת, פה ושם כוס יין אדום, ואיזה אנטריקוט טוב… ואז יצא אלינו המנתח, חיוך עליז על פניו, ואמר שהכל בסדר, הניתוח עבר בשלום, ובקרוב נוכל לפגוש את החולה שלנו ולשוחח איתו.
אבא שוחרר מבית החולים אחרי כמה ימים והוכנס למשטר הטרור הבריאותי שכפה עליו עדי, ולמרות התלונות שלו על חיי האומללות שנכפו עליו מאז התקף הלב הוא נראה ממש טוב – הוריד במשקל, נעשה קל תנועה ושרירי יותר, והמשיך לחיות חיי זוגיות מאושרים עם עדי שיצא איתו כל בוקר לצעדה, השגיח עליו שייקח תרופות, ימדוד לחץ דם ויאכל רק אוכל בריא, ואפילו הצליח לשכנע אותו להגיע לברית ולהיות הסנדק של הילד שנולד לו.
"אני מתאמן על הקטן בסבאות." הכריז אבא כשהחליף במיומנות מפליאה חיתול לרך הנולד, ולכסן אלי מבט, "היום הרבה יותר פשוט גם להומואים להיות הורים." גילה לי.
"אתה רומז משהו אבא?" שאלתי.
"לא רומז, אומר, למה שלא תביאו גם אתם ילד? לא בא לכם איזה תינוק חמוד?"
"ברגע שנרגיש מספיק בוגרים להיות הורים נשקול את העניין." הבטיח טל, "ובינתיים נתאמן אחד על השני כדי לשפר את הטכניקה שלנו." התבדח, וזירז אותי לצאת כבר כי אחרת נאחר לסרט.
"באמת היית רוצה שנעשה ילד עם מישהי?" חקרתי אותו בדרך לאולם הקולנוע.
"לא יודע, אני עוד מרגיש קצת צעיר מידי להיות אבא." הודה טל, והגיש לי את דלי הפופקורן שקנה לנו, "ואתה?"
"לא יודע, אני דווקא…." דחפתי חופן שלם מהגרגרים הריחניים לפי, ובעודי לועס, נהנה מטעמם החמאתי, הבחנתי פתאום בתום, יושב ליד עלמת חן שופעת חזה וחשופת רגלים, ומנשק את לחייה בעוד ידו כרוכה על מותניה. כתמיד הוא היה יפה תואר, סקסי ומפתה מאוד, ונראה כרוך מאוד אחרי הבחורה שישבה לצידו, תולה בו מבטים מוקסמים.
"כן, אולי אתה צודק, בעצם אנחנו עוד רק ילדים." אמרתי, שטפתי את הפופקורן בלגימת קולה, תקעתי את הדלי בידיו של טל, אמרתי לו שאני רק הולך להגיד שלום לבן של השכנים של הורי, וניגשתי אל תום שפניו נדלקו בחיוך לקראתי. הוא סיפר לי שהוא כבר סיים טירונות, והוא משרת לא רחוק מפה, וזו החברה שלו שמשרתת איתו, שאל מה שלום אבא שלי, ומה איתי, והודיע לי בעודו מרפה מהבחורה שלצידו שהוא ישמח אם נשמור על קשר, ועוד הספיק, למרבה המזל, להקליד את מספר הטלפון החדש שלו לזיכרון הנייד שלי רגע לפני שהאורות כבו. אחר כך חזרתי לשבת לצידו של טל שאכל לבד את רוב הפופקורן, וכבר היה שקוע לגמרי בפרסומות, מזל שהוא עוד השאיר לי קצת קולה לשטוף את הגרון.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il