דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/02/2014
"מי זה הנורי הזה, ואיזה מין שם זה בכלל נורי?" שאל תום בעצבנות אחרי שסוף סוף היינו לבד במיטה, רק אני, הוא ובעיית היחסים הלא פתורים שלנו, תקועה ביני לבינו.
"שמו עמית נוריאל, אבל כבר יש לנו עמית אחד בעבודה אז כולם קוראים לו נורי, והוא הבוס שלי… בערך."
"בערך?"
"אנחנו עובדים יחד, הוא ממונה עלי, אבל רק רשמית, בעצם הוא יותר חבר, לאחרונה התקרבנו מאוד."
"הוא נשוי? ילדים? משהו?"
"לא, בטח שלא, מה, אתה לא רואה שגם הוא הומו?"
"אה… לא… הוא בכלל לא נראה, אתה בטוח גיא?"
"לגמרי, בדיוק כמו שאני בטוח שהטיפוס הזה שכל כך התחנפת אליו במסעדה לא סופר אותך ממטר."
תום נשף ברוגז, "איזה טיפוס, למי התחנפתי?"
"לקשיש הזה שעשו לו יום הולדת."
"הוא רק בן חמישים וחמש, זה לא קשיש, ולא התחנפתי אליו, הוא קליינט ותיק ובן אדם מאוד נחמד, הוא תמיד נותן לי טיפ יפה, ואני מאוד מחבב אותו, ואתה סתם דפוק מה פתאום באת למסעדה? רצית לרגל אחרי?"
"בחייך… לרגל אחריך? היית מת." שיקרתי, "למה שאני ארגל אחריך? הרי כבר אמרת לי שאתה רוצה לפתוח את היחסים, סתם קפצתי לביקור ואני חייב להגיד שנורא הופתעתי לראות שנדלקת דווקא על מישהו בגיל של אבא שלך."
תום האדים, "מי אמר שנדלקתי עליו?!" הרים את קולו.
"אתה חושב שאני אידיוט? ראיתי איך אתה מסתכל עליו!" צעקתי בחזרה, "אם הייתם לבד בטח היית יורד לפניו על הברכיים ומוצץ לו כמו שרמוטה קטנה."
"אל תצעק עלי!" צרח תום, רותח מזעם אין אונים, "למי אתה קורא שרמוטה?" הניח יד על חזי, וכשהוא מנצל את קומתו הגבוהה מזו שלי דחף אותי.
"אל תדחף אותי." דחפתי אותו חזרה, הוא היה גבוה ממני, אבל אני הייתי חזק וכבד יותר, הדחיפה שלי הפילה אותו על הרצפה וראשו נחבט בקיר.
"מניאק!" הוא קפץ ונעמד שוב על רגליו, התנפל עלי ובעט בברכי בנבזות.
"בן זונה." סיננתי, נרגז מאוד, זה ממש כאב, כל כך כאב עד שאיבדתי כל רסן והסתערתי עליו באגרופיי, ממטיר חבטות על פניו, כתפיו וחזהו.
הוא ניסה להיאבק, אבל לא היה לו סיכוי נגדי, הייתי חזק ממנו, וצברתי יותר מידי כעסים בימים האחרונים, הכל התפרק עליו בסערת אלימות. הפסקתי רק כשתום קרס על הרצפה, מייבב ומגן על פניו בכפות ידיו.
צנחתי על ברכי לצידו, משכתי בעדינות את ידיו הצידה ובחנתי את פניו החבולות.
"זה כואב." זלגו דמעות על לחייו של תום.
"עשיתי לך פנס בעין. בוא, קום, נטפל בך."
"לא רוצה, עזוב אותי…" הוא ניסה להדוף אותי מעליו, מתייפח כמו ילד, וליבי נצבט בחרטה, מה עשיתי?
"תום, אני מצטער, לא התכוונתי, אני פשוט… יצאתי מהכלים, אני מבקש סליחה, תן לי לשים לך משהו על הפנים שלא תתנפח לך העין." הנחתי יד על כתפו והולכתי אותו לחדר השינה, "הנה, לכאן." השכבתי אותו בעדינות על המיטה, דוחף כרית מתחת לעורפו, והבאתי לו קומפרס שאלתרתי משקית ירקות קפואים עטופה במגבת מטבח.
"אוי, זה קר." נרעד תום כשהנחתי את הצרור הקר על פניו.
"תחזיק, אני אפשיט אותך."
"לא רוצה, תעזוב אותי." התנגד תום.
"אבל תומי, חמוד…"
"עזוב אותי, אני רוצה להיות לבד." הפך אלי תום את גבו, ובלי להרפות מהשקית שנותרה צמודה לפניו החבולות ניער מעליו את כפכפיו, ומשך את ברכיו אל בטנו.
עמדתי חסר אונים, מביט בגבו, ולא ידעתי את נפשי מצער וחרטה, "אני מאוד מצטער תום, באמת…"
"גם אני."
"אתה רועד, לכסות אותך?"
"כן, בבקשה."
פרשתי שמיכה דקה על גופו ושאלתי אם הוא רוצה חיבוק.
"ממך?" הוא סובב אלי את ראשו בתנועה חדה, מציץ בי רק בעין אחת, מבריקה מדמעות, "לא, תודה."
"אבל תומי…"
"תעשה לי טובה ותניח לי, כואב לי הראש ואני רוצה לישון."
"רוצה כדור אקמול?"
"לא, רק תכבה את האור ותעזוב אותי בשקט."
נזוף ואומלל כיביתי את האור ויצאתי מחדר השינה, מניח לו לנפשו.
באותו לילה שכבתי לבד על הספה בסלון ובהיתי בשידורי הלילה המטופשים עד שנרדמתי. ישנתי מעט ורע, והתעוררתי בפתאומיות, ליבי הולם מבהלה, גופי נוקשה וקפוא, ובפי עומד טעם נורא של גרביים מסריחות.
"תומי." זינקתי מהספה, ראשי הולם מכאב, וחפזתי אל חדר השינה. הוא לא היה שם. "תומי, איפה אתה, תום?"
"אני פה." הציץ ראשו של תום מהמקלחת, "לא, אל תיכנס, אני כבר גומר להתקלח."
"אבל תום…" מחיתי, אך לשווא, הוא טרק את הדלת בפני, משאיר אותי בחוץ, וגם כשיצא אחרי כמה דקות הקפיד לעטוף את מותניו במגבת, ולא הניח לי לראות אותו ערום.
"תרשה לי." התעקשתי לבדוק את פניו. עינו השמאלית הייתה נפוחה כהוגן, הייתה שריטה מכוערת על מצחו, וכתפו הימנית הייתה חבולה.
"אני ממש מצטער תום, אני לא מבין מה קרה לי, בחיים לא עשיתי דבר כזה, אני פשוט… אני אוהב אותך."
"יש לך שיטה משונה להוכיח את זה." השיב תום בקרירות, והתיישב בגניחה.
"רוצה קפה?"
"כן."
הכנתי לו ולי קפה, ושנינו ישבנו זה מול זה במטבח שלנו וניסינו לדבר. הסברתי לו כמה כעסתי והזדעזעתי מרעיון היחסים הפתוחים, וכמה אני אוהב אותו ומקנא לו.
"אז למה לא אמרת ישר?"
"כן אמרתי, אתה פשוט לא הקשבת."
"ואתה חושב שאם תרביץ לי זה יעזור?"
שתקתי, מוכה אשמה, "אתה אוהב אותי תום?" שאלתי לבסוף אחרי שהשתיקה נעשתה מעיקה מידי.
"כן, אבל…"
"אין אבל, אם אתה אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך אז אין אבל!" התפרצתי.
תום נאנח, אמר שאני לא מבין, ובין כה וכה זה לא הזמן לדבר עכשיו כי הוא צריך ללכת למכללה, לגם מהקפה שלו ושתק.
"גם אני צריך ללכת לעבודה." הצצתי בשעון שעל הקיר ונאנחתי, "נדבר אחרי הצהרים?"
תום הנהן, קם והלך להתלבש. הכנתי לו כריך כמו תמיד, ואחר כך נפרדנו כאילו הכל כרגיל, וכמו בכל יום הוא נסע ללימודים, ואני לעבודה.
"אתה נראה זוועה." בישר לי נורי בהפסקת הקפה, "מה קרה? הוא כעס שבאת לבקר אצלו במסעדה אתמול?"
"כן, אחרי שהוא חזר הביתה הוא האשים אותי שבאתי לרגל אחריו, רבנו נורא, העניין יצא משליטה… ו… אה… זה נעשה מאוד לא נעים."
"היו צעקות?"
"יותר גרוע, מכות."
"הוא הרביץ לך?" נחרד נורי, ואחז בכתפי, מביט בעיני בדאגה.
"נראה לך? הוא רק ילד, בדיוק הפוך, אני הרבצתי לו."
נורי הרפה ממני וצעד אחורה, "הרבצת לו?" התרחבו אישוניו.
הנהנתי והתחלתי להתעסק בקפה שלי מנסה להימנע מעיניו
"אתה רציני גיא? ממש הרבצת לו?"
הנהנתי, "הוא הלך היום למכללה עם פנס בעין." אישרתי.
"אוי ואבוי, לא הגזמת קצת? טוב, מילא…" הוא ניסה לחייך, "לפחות היה לכם אחר כך מייקאפ סקס מוצלח?"
נדתי בראשי לשלילה, "לא, כל אחד ישן בחדר אחר, אבל בבוקר שתינו יחד קפה והערב נשב לדבר, אני אנסה להסביר ואבקש ממנו שוב סליחה… שלא תחשוב שאני איזה בריון שמרביץ מכות, אף פעם לא עשיתי דבר כזה, אני ממש לא בן אדם אלים אבל איבדתי את העצבים… קורה… אני ממש לא יודע מה קרה לי, אבל אני מקווה שזו הפעם האחרונה, אנחנו נשב בשקט, נדבר, אני אסביר לו שאני לא מוכן… שיחסים פתוחים זה לא בשבילי, אני אוהב אותו יותר מידי ואני לא מסכים שהוא יהיה עם אחרים… אני מקווה שנפתור הכל בשקט ונחזור לחיות יחד באושר, כמו קודם." הבטתי בנורי בשאלה, "אני באמת אוהב אותו, אתה מאמין לי?"
"כן, בטח, ואני בטוח שגם הוא אוהב אותך, אבל הוא מאוד צעיר, והוא בחור ממש יפה… לפעמים לא מספיק רק לאהוב, צריך גם שתהיה התאמה, שתהיו באותו שלב בחיים, אני למשל מבין אותך לגמרי כי גם אני… כל מה שאני רוצה זה מישהו שיאהב אותי ויבנה איתי חיים בלי לחשוב שהוא מפסיד משהו בחוץ, ואת זה אפשר לעשות רק עם מישהו שרוצה אותו דבר, מישהו שנמצא בערך באותו שלב בחיים, ותום שלך… הוא קצת צעיר מידי, אולי בעוד עשר שנים הוא ירגיע קצת, אבל בינתיים…" הוא פרש את כפות ידיו בתנועת חוסר אונים.
"אבל נורי…" מחיתי, והוא מיהר והניח יד מרגיעה על ברכי, "לדעתי אתה צריך לשחרר לו קצת חבל, לתת לו להתפרע קצת, להתנסות, עכשיו הוא עוד בקטע של מבוגרים, זה מדליק אותו, אחרי שהוא ימצה אולי הוא ינסה משהו אחר, אולי אפילו בנות… אם תהיה סבלני אני בטוח שבסוף הוא יתעייף ויחזור אליך."
"סבלני? זאת אומרת שאני אשב בשקט ואתן לו להתנסות עם כל מיני… עם גברים אחרים? ומה אני אעשה בינתיים, אחזיק לו את הנר?"
"תחכה בלי לכעוס ובלי להרביץ, ובינתיים גם אתה תוכל… כן, אני יודע שזה קשה, אבל ככה זה בחיים, זוגיות זה לא עסק פשוט, בעיקר אצל גברים."
"טוב, אני אחשוב על זה." הפטרתי כדי להשתיק אותו, וחזרתי לשולחני, מנסה להתרכז בעבודה. התקשיתי בכך מאוד, ובטענה שראשי כואב יצאתי מוקדם יחסית. בדרך עצרתי לקנות פרחים ויין בתקווה שהם יעזרו לי ליישר את ההדורים, וחפזתי הביתה, משתוקק לחזור לפני תום כדי להפתיע אותו עם ארוחת צהרים מושקעת. למרות מאמצי נכשלתי – עד שהגעתי הביתה הוא כבר לא היה שם. הדירה הייתה ריקה מחפציו ומנוכחותו, וכל מה שנשאר אחריו היה הכריך שהכנתי לו, כובע מצחייה קרוע, ומכתב קצר ויבש שבישר לי שהוא מצטער, אבל הוא לא חושב שיש טעם להמשיך לחיות יחד. עדיף שניפרד לפני שהמצב יעשה מכוער עוד יותר, והוא מאחל לי כל טוב, ומקווה שאולי נוכל להיפגש בעתיד כידידים, אבל כיום הוא לא רוצה לראות אותי יותר, ומבקש שאכבד את רצונו ולא אנסה להיות איתו בקשר.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il