ימי התום – פרק יז' (סוף פרק שלישי)

10/03/2014

באותו ערב התעמתי עם סמי ישירות ודרשתי ממנו בתוקף להפסיק להתחמק ולהתחיל לטפל בעניין האין סקס שלנו.
"אבל מה אתה רוצה שאני אעשה?" התרגז סמי שלא היה רגיל לראות אותי תקיף כל כך.
"הרופא אמר שאתה צריך לקבוע תור למרפאה לשיקום האון." הזכרתי לו.
סמי העווה את פניו בחוסר רצון, "הוא לא אמר צריך, הוא הציע שאם אני רוצה אני יכול ללכת, ומה אם לא בא לי?"
"אבל לי בא."
"אז לך אתה למרפאה שיטפלו בך."
"אל תדבר שטויות, אני צריך שאתה תטפל בי, לא מרפאה."
"אני לא יכול ולא רוצה, מבחינתי עניין הסקס נגמר, תמצא מישהו אחר שיטפל בך."
"אני לא רוצה אחר, ולא רוצה מישהו, רוצה רק אותך, אתה לא רוצה אותי יותר סמי?"
סמי נשף בקוצר רוח, "אני רק רוצה שתפסיק להציק לי תום."
"אבל סמי…"
"די, לך לישון."
"לא רוצה לישון, רוצה… אתה יודע מה אני רוצה."
"אני יודע חמוד, אבל אני לא יכול לתת לך את זה, מצטער."
"אתה כן יכול, אתה פשוט לא רוצה." הטחתי במרירות, "אפשר לטפל בבעיה הזו, ואם רק היית עושה מאמץ, אבל לא, אתה פשוט מוותר כי ככה נוח לך יותר, סתם מוותר ועוזב בלי לחשוב קצת עלי…" דמעות של רחמים עצמיים מילאו את עיני, "לא אכפת לך ממני יותר." התלוננתי, והצטנפתי בקצה המיטה, לא מניח לו לגעת בי.
לאכזבתי סמי לא התעקש לחבק אותי, "תעשה מה שאתה רוצה." הפך אלי את גבו, ובאותו לילה ישנו כל אחד בפינתו, בלי חיבוק ובלי ברכת לילה טוב.

למחרת המריבה עם דודה סימה היא עמדה ופינתה מביתה את כל חפציו של צלי, משליכה אותם באי סדר לארגזי קרטון גדולים ששוגרו אחר כבוד לביתנו במשאית קטנה וזריזה. הנהג של המשאית, גברתן משופם ורחב כתפיים, פרק אותם מול המעלית והסתלק לדרכו, משאיר אותי ואת צלי להתמודד לבד עם הבעיה. היו שם ארבעה ארגזים ושתי מזוודות. העמסנו את הארגזים זה על גבי זה בתוך המעלית ושיגרנו אותם למעלה, אל סמי, בעוד אנחנו מטפסים לקומה השלישית נושאים את המזוודות. הגענו אליו מתנשפים וגילינו אותו גורר את ארגזי הקרטון הכבדים מהמעלית החוצה
"סמי!" צעקתי, נרגז מאוד, "מה אתה חושב שאתה עושה?" נזפתי בו, אחוז בהלה, "תפסיק, אסור לך להתאמץ!"
"אל תגיד לי מה לעשות!" התעצבן סמי, והמשיך לגרור בעקשנות את הארגז הכבד, מתעלם ממני ומהוראותיו המפורשות של הרופא שעליו לחסוך את כוחותיו ולא לעשות מאמצים גופניים.
הלוואי והייתי יכול לספר שהדפתי אותו הצידה והוצאתי מידיו את הארגז רק בגלל החרדה לשלומו, אבל ברגע זה מה שהניע אותי באמת היה הכעס והעלבון על ההתעלמות שלו מצרכי. הזזתי אותו הצידה בגסות חסרת נימוס ובלי שום התחשבות ברגשותיו או בכבודו, נזפתי בו לא להפריע, ובעזרת צלי פרקתי את המטען מהמעלית. למרות כל נזיפותיי ותחנוני סמי התעקש להצטרף ולעזור לנו לסחוב את המטען הכבד לחדר שהקצנו לצלי.
"סמי, די, אסור לך להתאמץ ככה, שכחת מה הרופא אמר?" נדנדתי לו.
"זין על הרופא." השיב סמי בגסות, והרים את המזוודה הקטנה יותר. משכתי אותה מידו בקללה, והוא משך חזרה וקילל גם כן… וככה המאמץ שעשיתי להגן עליו ולשמור על בריאותו גרם למריבה ענקית ומכוערת שהרעילה את האהבה שלנו.

"הוא עושה לי את זה בכוונה." התמרמרתי באוזני צלי כשיצאנו למחרת לצעדת הבוקר, "אני מרגיש שהוא מנסה להרוס בכוח את החיים שלנו יחד, להוציא מהם את כל הטוב ולהשאיר רק קליפה ריקה."
"אתה באמת חושב ככה?" תהה צלי בטון דיפלומטי מסויג, מנסה כמיטב יכולתו לא להתערב בסכסוך משפחתי לא לו.
"כן, אני באמת חושב ככה, אני בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות!" התרתחתי, "אני מכיר את הראש שלו, האיש הזה יעשה הכל כדי לא ללכת למרפאה לשיקום האון הגברי."
"לשיקום מה?" הופתע צלי.
"האון הגברי."
"זה, אה… זה מה שאני חושב שזה?"
"לגמרי."
"אבל איך משקמים את ה… המה שאמרת?"
"יש כל מיני שיטות." השבתי תשובה מעורפלת שנועדה להסוות את בורותי בעניין, "אני לא יודע מה בדיוק אפשר לעשות, אבל בטח יש שיטות, אחרת לא היו מקימים מרפאה לעניין הזה, נכון?"
צלי המהם משהו לא ברור, לכסן אלי מבט והסמיק.
"מה אמרת?"
"רציתי לדעת, זאת אומרת, אם לא מפריע לך לדבר על זה רציתי לדעת למה… למה אתה צריך ללחוץ עליו, איך זה שהוא לא מעוניין לטפל לבד בקטע הזה?"
"לא יודע." השבתי בכנות, "אני באמת לא יודע, לא מבין את זה."
"אז אולי תשאל אותו?"
"שאלתי, הוא אומר שהוא פשוט עייף ולא בא לו, אבל אני חושב שהוא משקר."
"משקר? למה לו לשקר? אולי הוא באמת… זכותו לא לרצות."
"לא לרצות סקס? בחייך? איזה גבר לא רוצה סקס?"
"תראה תום, בן אדם זה לא מכונה, לפעמים יש תקופות שלא רוצים סקס. קורה."
"אולי לאחרים, אבל לא לסמי, אני מכיר אותו, לדעתי הוא פשוט לא רוצה אותי יותר, נמאסתי עליו, בגלל זה הוא רב איתי, ומציק לי, הוא מנסה להיפטר ממני." פרשתי לפני צלי את הסברה שטיפחתי בסתר ליבי שצבר לאחרונה יותר מידי מרירות ועצב.
"אני לא חושב שזה נכון." התנגד צלי, "ממה שהספקתי לראות הוא אוהב אותך מאוד תום, ומה הפלא, איך אפשר לא לאהוב בחור יפה כמוך?" הוסיף בחביבות, וחייך אלי.
"עובדה שהוא כבר לא אוהב אותי, אחרת הוא היה מנסה להיות פחות גועלי ולהציק לי פחות."
"האמת שאתה מציק לו יותר." העז צלי לחוות דעה.
"אני מציק לו?" התפרצתי, "לא נכון, למה אתה חושב ככה?"
"כי… תראה, אני יודע שאתה דואג לו והכל, אבל אתה נעשה נורא לחוץ כשהוא בסביבה, אתה כל הזמן משגיח עליו ומעיר לו ואה… האמת היא שאתה ממש מעיק עליו, אני יודע שזה מכוונה טובה תום, אבל אל תשכח שהוא מבין בעצמו שיש לו בעיות לב, הרי הוא בן אדם מבוגר ולא טיפש, ואתה מתנהג כאילו שאתה המטפלת שלו, נראה לי שזה מעצבן אותו מאוד."
"זה לא נכון." נעלבתי, "מתי התנהגתי כמו מטפלת?"
"כשמשכת לו את המזוודה מהיד למשל?"
"אבל היא הייתה כבדה."
"היא לא הייתה כל כך כבדה, וגם אם כן… אתה צריך לתת לו להחליט לבד תום, את חייב להפסיק לשמור עליו ככה, זה פשוט לא סקסי."
"לא סקסי?" זה כבר באמת היה מעליב, "ממתי אתה מומחה גדול כזה בענייני סקסיות בצלאל?" עקצתי אותו.
בצלאל משך בכתפיו ושתק, ושנינו המשכנו ללכת אחד ליד השני, שותקים וקודרים.
עד שהגענו לספסל והתיישבנו עליו רתחתי מכעס על צלי ועל סמי, ועל כל המצב הנוראי שלנו, אבל אחרי כמה דקות של צפייה בנוף הירוק והקשבה לציוץ הציפורים נרגעתי והתמלאתי חרטה על לשוני הפזיזה.
בדרך חזרה אזרתי אומץ והתנצלתי בפני צלי על העלבון שהטחתי בו.
"זה בסדר." אמר בצלאל בנחת, "היית עצבני, אני מבין, וחוץ מזה אני באמת לא מבין כלום בסקסיות." הוא מרט את שולי הטריקו המהוה שעטה על גופו, "רק תראה איך אני לבוש."
"זה בסדר, כשעושים ספורט מותר ללבוש מה שרוצים, העיקר שזה יהיה נוח."
"אבל גם הבגדים האחרים שלי הם כאלה סמרטוטיים, גם אחרי שחזרתי בשאלה לא התלבשתי יפה והחברה שלי הייתה צוחקת עלי ואומרת שאין לי חוש לאופנה ואני לא יודע להתאים צבעים."
"בגלל זה נפרדתם?"
"לא, נפרדנו כי…" הוא נעצר, נשען במרפקיו על הגדר שהפרידה בין המדרכה למדשאה ובהה בנוף הגבעות העגלגלות שנשקף מעבר לוואדי.
"כן, נפרדתם כי?" עודדתי אותו, סקרן לדעת עליו עוד קצת.
"כי לא הצלחתי לספק אותה." הפטיר לבסוף צלי, והסמיק סומק עמוק של בושה ומבוכה.
"לספק אותה?" התפלאתי, "אתה מתכוון…"
הוא הנהן והתחיל ללכת שוב, פוסע במהירות, מתרחק ממני כאילו נמלט מפני.
השגתי אותו וחזרתי לפסוע לצידו, שומר הפעם על שתיקה. הגענו הביתה עלינו מתנשפים במדרגות – התנזרות ממנעמי המעלית היה חלק מהאימון הגופני שגזרנו על עצמנו – כמו תמיד נעצרנו לנוח ולשאוף אוויר ברחבה בין קומה שתיים לשלוש.
"זה קשה, אבל אני חושב שלפני שבועיים היה לי קשה עוד יותר, נכון?" חייכתי אליו וניגבתי את מצחי המיוזע.
"לגמרי." התנשף צלי, וחייך אלי בחזרה.
"צלי, סליחה אם פגעתי בך עם החקירות שלי, לפעמים אני מדבר בלי לחשוב."
"רק לפעמים?" גיחך צלי ברוח טובה, סולח לי בלי מילים על לשוני המשולחת.
"אני אשתדל להשתפר." הבטחתי.
הוא הנהן, "בסדר, אני יודע שלא קל לך." אמר בחיבה, ונגע בעדינות בכתפי, "מה דעתך לבוא איתי לקנות בגדים? אני חייב דחוף בגדים חדשים, רזיתי ממש המון ובזמן האחרון הכל גדול עלי, אבל אני כל כך גרוע בקניית בגדים."
"אז אתה רוצה שאני אהיה הסטייליסט שלך צלי?"
הוא אישר בשמחה, ואת שאר המדרגות עלינו מפויסים, משוחחים על קניות ואופנה.
ברגע שנכנסתי ידעתי שמשהו לא בסדר – בחלל הדירה ריחף שקט מבהיל של היעדרות. הרגשתי שמשהו חי ונושם לא נמצא שם יותר, משהו שרק עם היעלמותו הבנתי שהוא חסר. הדממה נטולת החמימות העיקה עלי, וידעתי שאני לבד עוד לפני שצלי גילה את גופו המתקרר של סמי, שרוע על רצפת המטבח ליד שברי ספל שצפו בתוך שלולית קפה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il