ימי התום – פרק כב'

27/03/2014

יצאנו מהחנות האחרונה בקניון עמוסי שקיות מרשרשות מלאות כל טוב, לא רק חולצות ומכנסיים, אלא גם גרביים, תחתונים, גופיות ושתי חגורות עור יקרות להחריד – מלתחה חדשה לגמרי, מעודכנת ואופנתית.
הלכתי בעקבותיו של תום שפילס לו דרך בין המון האדם בביטחון קליל, ראשי סחרחר מרוב קולות, צבעים, תחושות ומראות. המוזיקה הרעשנית שהתנגנה בחנויות הבגדים בלבלה אותי, והידידותיות המופרזת בה הרשו לעצמם מוכרים צעירים שיכלו להיות הבנים שלי לפנות אלי הביכה אותי. תוך שעתיים ראיתי את דמותי ביותר מידי מראות ותלבושות, ונדרשתי להחליט יותר מידי החלטות אופנתיות. בלי תום לצידי בטח הייתי קם ובורח משם בלי לקנות כלום, אבל הוא הדריך אותי, ענה במקומי למוכרים החצופים, החליט בשבילי מה מתאים ומה לא, והוליך אותי בלי לאות מחנות לחנות עד שגמר אומר שקנינו די ואפשר לצאת.
"שכחתי איפה החנינו את האוטו." הבטתי חסר ישע במדריכי הצעיר שצחק וקרא לי יובל המבולבל.
"מי?" תהיתי.
הוא התחיל להסביר לי משהו על איזה בדרן ילדים מפורסם שמעולם לא שמעתי את שמעו, ואז צלצל הנייד שלי ואימא הייתה על הקו. לא דיברנו מאז הלוויה של סמי, וגם בלוויה החלפנו רק ברכות שלום קרירות. אני הייתי טרוד עם תום שהתייפח בצד, מניח את הבמה לבניו ולגרושתו של סמי. הם נעמדו סביב הקבר, דוחקים הצידה כל מי שלא היה שייך למשפחה, ואימא כמובן הסתפחה אליהם, בעוד אני נשאר לצידו של תום שבקושי שם לב מה קורה סביבו, והחל לסגת לכיוון השער מיד אחרי שבנו הבכור של סמי סיים את הקדיש.
הלכתי איתו, אוחז במרפקו מחשש שימעד על השבילים הלא סלולים של בית הקברות, ואפילו לא נפרדתי לשלום מאימא. היא לא יצרה איתי קשר מאז, וגם אני העדפתי לא להתקשר אליה. היחסים ביני לבינה היו משובשים מאז ילדותי, ונעשו רעים וקרים עוד יותר מאז שסמי רב איתה. במקום להתעמת איתה ולברר אחת ולתמיד את תעלומת מותו של אבא העדפתי להדחיק ולהתעלם מקיומה, אבל לא אישה כאימא תשקע בתהום הנשייה.
כאילו לא קרה כלום היא בירכה אותי לשלום בקיצור נמרץ, והזכירה לי שמחר חל יום מותו של אבא. "זה הירצאיט השלושים שלו." הזכירה לי.
"אימא, אני כבר לא דוס, אל תצפי שאני אלך להתפלל בבית כנסת."
"ממך אני לא מצפה לכלום." השיבה אימא בקול יבש וקפדני, "אבל אני עולה לקבר של אבא עם כמה חברים ותיקים שלו וחשבתי שתרצה לבוא."
"אני אבוא רק עם תספרי לי איך הוא מת באמת."
"הוא התאבד, תלה את עצמו במקלחת." השיבה אימא בלי היסוס, "חשבתי שסמי סיפר לך."
"כן אבל זה קרה רק כמה ימים לפני שהוא נפטר, שלושים שנה חשבתי שאבא מת בתאונה, למה לא סיפרת לי קודם?"
"כי היית רק ילד, תכננתי לספר לך לפני שתתגייס, אבל במקום זה חזרת בתשובה והתחתנת עם ה… הדוסית הטיפשה הזו." סיננה אימא בטינה, "ומיד התחלת להשריץ איתה תינוקות, מתי יכולתי לדבר אתך?"
אימא תיעבה את החזרה שלי בתשובה, שנאה את אשתי, והתנהגה בקרירות אל הנכדים שילדה לה. יכולתי לסלוח לה על ההסתייגות מהצעד הקיצוני שנקטתי, ואפילו על היחס הקריר אל אשתי שהחזירה לה יחס דומה, אבל הילדים הרי לא עשו לה דבר, הם לא ביקשו להיוולד, איך אפשר לתעב ילדים תמימים? על זה לא יכולתי לסלוח, וגם לא על היחס הנוקשה וחסר הרוך שלה כלפי כילד. הקמצנות שלה, הסירוב להעניק גם חומרית וגם רגשית, הסירוב לעזור לנו כספית למרות שחיינו בעוני נורא, והילדים היו מסתובבים רעבים ללחם אם לא הייתי נעזר בגמחי"ם והולך לשטוף חדרי מדרגות אחרי שסיימתי ללמוד בישיבה.
"יכולת לספר לי אחרי שחזרתי לגור אצלך." השבתי בטון קריר, דומה לשלה.
"לא ראיתי שום טעם בזה, למה הייתי צריכה לדבר על דבר כזה אחרי כל כך הרבה שנים?" התגוננה אימא, "אז אתה בא לבית קברות?" חזרה לנושא שהטריד אותה.
"בשביל מה? אני לא רואה בזה שום טעם." השבתי לה כגמולה.
תום שהקשיב בשתיקה לשיחה הרים לעברי את גבותיו בפליאה נדהמת, ולמראה הזעזוע על פניו נכנעתי ואמרתי שכן, אם זה חשוב לה אני אבוא.
"אני מודה לך." אמרה אימא בנוקשות רשמית מכעיסה, וסגרה.
"אוף! האישה הארורה הזו, אני שונא אותה." התפרצתי.
"איך אתה יכול לשנוא את אימא?" נדהם תום.
"עובדה, תמיד שנאתי אותה, גם כשאבא עוד היה חי היא הייתה איומה, ואחרי שהוא מת היא נעשתה בלתי נסבלת. היא קמצנית ורעה, מכשפה ארורה." השמצתי את אימא בכל פה, מוציא את דיבתה רעה.
"יכול להיות שאתה צודק." ענה לי תום אחרי שנרגעתי והשתתקתי סוף סוף, "אבל בכל זאת אימא יש רק אחת, מה היא כבר ביקשה? שתלך לאזכרה של אבא שלך, מה, גם אותו שנאת?"
"לא, אותו אני חושב שאהבתי, אבל גם כשהוא היה חי פגשתי אותו כל כך מעט, הוא תמיד היה עסוק, אבא היה ארכיאולוג, בקיץ הוא חפר בכל מיני תילים מאובקים במדבר, ובחורף עבד באוניברסיטה בשחזור עתיקות ובכתיבת מאמרים. כשהוא היה בבית הוא היה אבא נהדר, אבל הוא היה כל כך מעט בבית, ותמיד הוא הבטיח לי שאחרי שאהיה קצת יותר גדול הוא ייקח אותי איתו לחפירות, אבל הוא מת לפני שגדלתי והשאיר אותי עם המכשפה."
"בטח גם לה לא היה קל עם בעל שכמעט לא היה בבית, וגם כשהיה… לפי מה שסמי סיפר לי הוא העדיף גברים, יכול להיות שהיא ידעה ובגלל זה היא כעסה עליו?" שיער תום.
"לא יודע." משכתי בכתפי, ועלה פתאום בדעתי שכבעל התנהגתי בדיוק כמוהו – נמצאתי מעט מאוד בבית וכשכבר הייתי הקדשתי את רוב זמני לילדים, ולא לאשתי שפיתחה כלפי טינה וצברה כעסים. אני מניח שאם לא הייתי מחויב לספק לה את עונתה אחרי הטבילה במקווה גם ארבעת הילדים שנולדו לנו לא היו נולדים.
רחל רצתה יותר ילדים כמובן, אבל כדי שייוולדו ילדים צריך לקיים יחסי מין ואני השתמטתי לעיתים קרובות ככל האפשר, וגם כשכבר היה מגע התקשיתי לגמור… אחרי שפייגה שלנו נולדה רחל זרקה אותי מהמיטה, ולא עשיתי כלום כדי לשכנע אותה להתפייס… עם הזמן הפכנו לזרים וכל שמץ של חיבה שעוד שרר ביני לבינה בהתחלה נעלם בגלל השחיקה של החיים יחד והנשיאה המשותפת בעול הפרנסה הדחוקה. הדבק של החזרה בתשובה הצליח להחזיק אותנו כזוג רק בשנים הראשונות, אבל ככל שאיבדתי את האמונה התמימה של נעורי והתפקחתי כך הלכנו והתרחקנו זה מזה. בניגוד אלי רחל נשארה דתייה אדוקה, והקפידה על קלה כחמורה, ממאיסה עלי את החיים עוד יותר. נס הוא שהחזקנו מעמד יחד כל כך הרבה שנים.
"אני מבין שאתה כועס עליה, ואולי בצדק, אבל בחיים צריך לדעת לסלוח ולשכוח." הטיף לי תום מוסר, "אם גיא סלח לי שזרקתי אותו, ואני סלחתי לו שהוא הרביץ לי אז גם אתה יכול לסלוח לאימא שלך, ולהפסיק להיות אנטיפאתי כזה אליה."
"אני לא יודע איך אתה משווה בכלל, זה ממש לא אותו דבר, אני אלך לאזכרה, אבל אני בחיים לא אסלח לה, היא הרסה לי את הילדות, אם לא היא לא הייתי חוזר בתשובה ומאמלל את עצמי, את רחל ואת הילדים המסכנים שלי."
"אתה מדבר שטויות צלי. מה, אימא שלך אמרה לך לחזור בתשובה?"
"לא, בדיוק ההפך. היא התנגדה לזה בעוז, ואפילו הצטרפה לארגון כזה של הורים של חוזרים בתשובה שניסה לייעץ לה איך להתמודד, כל כך כעסתי עליה בגלל זה שניתקתי אתה את הקשר למשך כמה שנים. חזרתי לדבר איתה רק כי הרב שלנו התעקש שצריך לקיים מצוות כיבוד אב ואם, ואני חייב להזמין אותה לבר מצווה של נתנאל."
"נו, והזמנת אותה?"
"לא, רחל הזמינה, והיא באמת באה, ולא רק שלא לבשה שמלה מספיק צנועה, היא גם הלכה ונתנה לילד כסף במקום להביא לו את הספר שביקשתי שתביא."
"אני רואה שמה שאימא שלך לא תעשה אתה תמיד תכעס עליה." הצטחק תום בקלות דעת, בלי להבין כמה היא הרגיזה אותי ואת רחל, ובמקום לתת לי להסביר סיפר לי שגיא ונורי עורכים מסיבת חנוכת בית אחרי ששיפצו את דירתם והזמינו גם אותנו, והוא מקווה שאבוא לבוש בבגדים החדשים שקנינו היום.
נזכרתי באווירה המתוחה ששררה בין שלושתם וחשתי עווית של מורת רוח מהרעיון, אבל תום הביט בי במבט מפציר ולא קמה בי רוח להתנגד לו וגם לא ידעתי להסביר למה לא בעצם, ולכן הסכמתי.

חזרתי עם תום הביתה, מדדתי שוב את הבגדים שקניתי ונאנחתי כשהוא הודיע לי שצריך גם נעליים חדשות.
"מה רע בנעלים שיש לי?" מחיתי.
"אין מצב שאתה בא למסיבה אצל גיא ונורי עם הזוועה המתפוררת הזו." נעץ תום מבט מלא סלידה בנעלי ההתעמלות האפורות והנוחות שלי, "נקנה לך מוקסינים." פסק.
"אבל הבטחתי לאימא להגיע לבית קברות לאזכרה, והמסיבה מחר בערב, אז מתי נספיק?"
"מיד אחרי האזכרה תלך לחנות הנעלים של צוריאנו בקניון שהיינו בו ותבקש מוקסינים שחורים. אל תקנה לפני שתמדוד, ותלך איתם כמה דקות בחנות כדי להיות בטוח שהן נוחות." הורה לי תום והלך להכין סלט לארוחת ערב.
"מה סלט?" מחיתי, "אני מת מרעב."
תום הזכיר לי את הדיאטה והרשה לי פרוסת לחם קל אחת, לא לפני שהזהיר אותי שהמכנסים החדשים והיפים לא יעלו עלי אם אוסיף אפילו עוד קילו אחד מיותר. הלכתי לישון רעב, ולא עזר סקס הפיצוי שתום הציע לי כדי להסיח את דעתי, נרדמתי רעב, אבל באתי על שכרי כשבבוקר הראה המשקל על ק"ג אחד פחות.

למחרת, מיד אחרי תום העבודה, חשתי לבית הקברות. חוץ מאימא היו שם עוד כמה מכרים ותיקים שלה ושל אבא שזכרתי במעומם. לחצתי ידיים, וקיבלתי נשיקות מאנשים שזכרו אותי כילד, הצטערו שנעשיתי חרדי ושמחו לראות שאני שוב חילוני, והרגזתי מאוד את אימא שציפתה שאני אשוב איתה לדירתה בתום האזכרה.
"אין לי זמן, אני עסוק." הסברתי, "וחוץ מזה אני חייב ללכת לקנות מוקסינים."
"מה פתאום מוקסינים?" התמרמרה אימא, מביטה בי בזעף, "זה רעיון של הצצקע הזה של סמי שאתה גר איתו עכשיו?"
"שמו תום." תיקנתי אותה בזעם, "ולא עסקך עם מי אני גר."
"אבל אני חייבת לדבר אתך." התעקשה אימא, והציעה להסיע אותי במכוניתה לקניון כדי שנוכל לדבר בדרך.
"מה פתאום את רוצה לדבר איתי? אף פעם לא דיברנו, מה דחוף לך עכשיו?" שאלתי בעוקצנות, ובכל זאת נכנסתי למכונית שלה.
"פעם לא סיפרו לילדים הכל כמו שעושים היום." העירה אימא במעין התנצלות מעורפלת על השקרים שהלעיטה בי אותם כל ילדותי, ובעוד היא מנווטת את מכוניתה לעבר הקניון שנמצא לא רחוק מבית הקברות הודיעה לי שעכשיו, כשהיא בטוחה שבאמת חזרתי בשאלה ונפרדתי מאשתי, הגיע הזמן לתת לי את הירושה שסבתא השאירה לי כדי שאוכל לפתוח בחיים חדשים ולשקם את עצמי.
"איזה ירושה? סבתא הרי נפטרה כבר לפני עשר שנים." התפלאתי.
"כן, אני יודעת. החזקתי את הכסף שהיא רצתה לתת לך אצלי כי לא רציתי שתבזבז אותו על הדוסים." השיבה אימא, "אבל עכשיו, אחרי שנפטרת מהם ונירה בהיריון סוף סוף הגיע הזמן שתפסיק לגור עם הטיפוס הזה שמעדיף גברים, תקנה דירה ותתחיל להיות בן אדם נורמאלי."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il