ימי התום – פרק כג'

31/03/2014

"לא רק שאתה מגיע באיחור גם המוקסינים שקנית הם…" תום סקר בשאט נפש את הנעלים שרכשתי ונאנח, "הם לפחות נוחים?"
"אני חושב שכן." עניתי, פזור נפש, "מצטער על האיחור, איפה הבגדים שלי?"
"תתרחץ קודם." פקד עלי תום, "ותמהר בבקשה."
"מה הלחץ? כולה מסיבה?" התמרמרתי, נחלץ מבגדי המיוזעים.
"זו לא רק מסיבה, תהיה קודם ארוחה, וגיא שונא איחורים, וגם אני."
"אין לי תיאבון, ואני לא מכיר שם אף אחד, אולי תלך בלעדי?"
תום הזעים פנים, "אבל הבטחת, מה קרה לך? למה אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס עליך, אני כועס על אימא שלי, היא הרסה לי את המצב רוח, משום מה היא החליטה שההיריון של נירה הוא ממני ואם זה לא מספיק פתאום היא גילתה לי שהיא שומרת בשבילי כבר עשר שנים כספים שסבתא הורישה לי, כל זמן שהייתי צריך כסף לילדים היא התקמצנה על גרוש, ודווקא עכשיו היא נזכרה."
"מוטב מאוחר מאשר בכלל לא." חיווה תום את דעתו.
"לא, לא מוטב מאוחר, ממש לא, אתה יודע מה זה לגדל ארבע ילדים רק במשכורת אחת עלובה? וגם לנסות ללמוד וגם…"
"למה אשתך לא יצאה לעבוד?"
"ומי היה מגדל את הילדים? היא סירבה להפקיר אותם במעונות, רצתה לגדל אותם לבד, והרב שלה… האוויל הזה, כל הזמן פמפם לה שכבודה של בת מלך פנימה." חשתי איך שוב תוקף אותי אותו תסכול ישן שמירר את חיי והחמיץ את נישואי, "אני הרווחתי משכורת מינימום עלובה והלכתי לשטוף חדרי מדרגות כדי שיהיה לנו מה לאכול, והיא הרגישה לי בת מלך."
תום הקשיב בסבלנות לנאום הממורמר שלי, מציץ מידי פעם בקוצר רוח בשעון, ואחר כך ניגב את גבי והגיש לי חולצה מגוהצת היטב, "חשבתי שכל הדוסים מקבלים קצבאות מהמדינה."
"קצבאות רעב, וגם זה רק אם הם לומדים בישיבה, ועוברים מבחנים כדי להוכיח שהם לומדים באמת, ולא סתם נרשמים ומסתלקים."
"באמת? אבל קראתי בעיתון ש…"
"די כבר תום, היה לי מספיק ויכוחים ליום אחד, תאמין לי שהכסף הזה היה נחוץ לי מאוד אז, ואימא שלי, המכשפה הזאת… באיזה זכות היא גנבה ממני את הירושה של סבתא? אישה ארורה."
"על כמה כסף מדובר בכלל?" תהה תום.
"לא יודע, לא משנה, העיקרון הוא שחשוב, ומה היא אומרת לי כשאני מתעצבן עליה ואומר לה שהיא גנבה לי את הירושה?" נחנקתי מזעם ומתחושת עוול, "לא גנבתי כלום, כל הכסף נשמר בשבילך, פשוט חיכיתי עד שתרגיע מהשיגעון הדתי הזה ותחזור לעצמך." מרוב כעס החלו רקותיי להלום מכאב, "היא כל כך עקשנית שבא לי לבעוט בה."
"נו, די, תרגיע, לפחות עכשיו תקבל כסף ותוכל לקנות כמה מוקסינים שיתחשק לך."
"כבר קניתי זוג אחד, מספיק לי." רטנתי ודחפתי את כפות רגליי לנעלים האידיוטיות הללו שלחצו עליהן באכזריות.
"חכה, צריך גרביים." הגיש לי תום גרביים, וביקש שאפסיק להחמיץ פנים ואנסה לחייך.
"אני עצבני מידי, אין לי מצב רוח לחיוכים."
"אני רואה, אבל אולי בכל זאת… בשבילי? זה מאוד חשוב לי."
"שמתי לב, אבל אני לא מבין למה, מה דחוף לך כל כך ללכת למסיבה אצל האקס שלך, ובשביל מה אתה צריך לגרור לשם גם אותי?"
תום נעלב ואמר שאם אני לא מבין אז הוא לא יכול להסביר, ועכשיו שאשתוק כבר לפני שגם הוא יאבד את מצב רוחו הטוב.
מלא חרטה שהפלתי עליו את הצרות המשפחתיות שלי הפסקתי לדבר על אימא ועברתי לדבר על נירה. שוחחתי איתה בדרך הביתה אחרי שנפטרתי מאימא, ואחרי שדרשתי בשלומה נזפתי בה על השקרים שסיפרה לאימי.
"אתה טועה." נעלבה נירה, "לא שיקרתי לה, בהתחלה אפילו לא סיפרתי לה שאני בהיריון, אבל היא פגשה אותי יושבת בבית קפה ואוכלת עוגת גבינה, וישר הודיעה לי שהשמנתי, אז מה יכולתי לעשות?"
"להעיף את העוגה ולהגיד לה שתעשי דיאטה."
"אידיוט, אתה לא יודע שאני אוכלת בשביל שניים?"
"שטויות, זו סתם אמונה תפלה."
"אז גם אתה חושב שהשמנתי?" רעד קולה של נירה.
"לא, מה פתאום השמנת? את לא שמנה, את בהיריון."
"זה מה שאמרתי לאימא שלך, והיא אמרה מזל טוב וסיפרה לי סיפורי זוועה על הלידה שלך, ואיזה ילד קשה היית, וזהו, היא לא שאלה ממי אני בהיריון, אין לי מושג למה היא חושבת שזה ממך, אתה רוצה שאני אתקשר להגיד לה."
"תעשי מה שאת רוצה נירה, רק אל תערבי אותי בעסק הזה, מצטער, אני חייב לסגור, אני באיחור היסטרי, ביי."
תום שהקשיב בתשומת לב לתיאור השיחה עם נירה העיר שכל אי ההבנה הזו מטופשת ולא שווה את העצבים שלי, שב וביקש ממני להירגע, והחנה את הרכב מתחת לדירה של גיא ונורי. ברגע שנכנסנו למעלית שילב את ידי בידו, והעלה חיוך מאושר על פניו, דורש ממני לחייך גם כן, ומיד.
מתחתי על שפתי חיוך מעושה והשתדלתי כמיטב יכולתי להיראות ייצוגי, שמח, ומאוהב בתום. זה היה קשה מאוד, לא די שהמוקסינים הארורים הללו מעכו את בהונותיי האווירה בדירה אליה הוזמנו העיקה עלי מאוד, לא פלא שסיימתי את אותו ערב עם מגרנה מציקה.
האוכל דווקא היה טעים והוגש בטוב טעם בכלים נאים, מוזיקה נעימה ושקטה התנגנה, המוזמנים היו אנשים תרבותיים ונעימים, ולמרות שהמארחים עשו כמיטב יכולתם לגרום לנו לחוש רצויים, לא נהניתי. היה המתח הלא פתור הזה בין גיא לתום, שהעכיר את רוחי, והלחץ של נורי שהביט בהם כל הזמן מהצד, מודאג, הציק לי, והיו כל השאר – אנשים שלא הכרתי, אבל הבנתי מהר מאוד שהם פה כדי לראות איך תום הסתדר אחרי שאיבד את בן זוגו הוותיק, ואת מי הוא מצא כדי להיות המחליף של סמי.
די מהר התחוור לי שאני לא עומד במשימה הכבדה שהוטלה על כתפי. למרות מאמציו של תום להלביש אותי היטב, ולאלץ אותי לחייך ולהיות ייצוגי הייתי רק חיקוי דהוי וזול של בן זוגו המקורי.
שלא בטובתי שמעתי מקריח חד לשון אחד ממלמל בשקט לגברת מצובעת ומתוכשטת שישבה לצידו על ריבאונד, ולמרות שתפסתי רק קצה משפט שאולי בכלל לא נסב על אודותיי הביטוי 'ריבאונד' נתקע במוחי והדהד בו עד שהגענו סוף סוף הביתה, ויכולתי לחלץ את כפות רגלי המעונות ולשחרר את החגורה.
"נכון שהיה ממש נחמד? אתה לא שמח שבאת?" חקר תום אחרי שכבר שכבנו לבטח במיטה.
"היה בסדר, האוכל היה מצוין, ולא הייתה מוזיקה צרחנית, וכולם נראו אנשים מאוד תרבותיים." הסכמתי, "אבל…"
"בטח שכולם היו תרבותיים, נורי וגיא כבר לא ילדים וגם המכרים שלהם לא, ובגילם הם לא ישימו מוזיקה חזקה, והם יכולים להרשות לעצמם כיבוד על רמה, המשקאות היו נהדרים, אני בטוח שסמי היה נהנה מהוויסקי שהם הגישו."
"והם בטח היו נהנים לארח את סמי ולהגיש לו את הוויסקי שלהם, לא לריבאונד שלו שמעדיף לשתות מים." הערתי במרירות, והפכתי לתום את גבי.
"ככה אתה מרגיש, כמו ריבאונד? ואגב, לסמי לא יכול להיות ריבאונד, הוא מת אם שכחת. אתה בכלל יודע מה זה ריבאונד?"
"זה מישהו סתמי שיוצאים איתו לזמן מה עד שמתאוששים מהפרידה, ומעיפים אותו אחרי שמוצאים בן זוג ראוי."
"נכון." הסכים תום אחרי שתיקה קצרה של מבוכה, "אבל אצלנו זה בכלל לא ככה."
"לא, אז איך זה? סחבת אותי למסיבה הזו כדי להוכיח לכולם שאתה לא בודד, שיש לך כבר מישהו… הרגשתי שאתה מציג אותי לראווה."
"לא נכון." מחה תום, "זה בכלל לא היה ככה, האנשים שם היו בעיקר חברים של גיא ונורי, לא כולם הכירו את סמי, אתה סתם מדמיין."
"אני בכלל לא מדמיין, הם הכירו אותך, ולפחות חצי מהם הכירו גם את סמי די טוב."
"נניח, אז מה? מה רע בזה שאני רוצה שכולם יכירו אותך? אתה כבר לא בארון, או שכן?"
"אני… אני לא יודע תום, די, מצטער שצעקתי עליך, מספיק, כואב לי הראש. בוא נלך לישון."
"אני לא יכול לישון כשאתה כועס עלי." אמר תום, וקולו היה רווי דמעות.
"אני לא כועס תום, באמת, אני פשוט… אני לא טיפוס מוחצן כמו סמי, מלחיץ אותי לפגוש כל כך הרבה זרים בבת אחת, ואני מצטער תום, אני באמת מצטער, אבל אני לא יכול להיות התחליף שלו."
"כן, שמתי לב שאתה לא יכול, סמי המסכן, הוא לפחות אהב אותי ואתה… אתה סתם סמרטוט." פרץ תום בבכי, התרחק לקצה המיטה וסירב לדבר איתי יותר עד הבוקר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il