ימי התום – פרק כה'

07/04/2014

כמה ימים אחרי שהתמקמתי בחדר האורחים של נירה – חדר קטן שהיא תכננה להפוך בעתיד לחדר ילדים – קיבלתי שיחת טלפון מפייגה. לא ראיתי אותה כבר כמעט שנתיים למרות ששוחחנו לעיתים בטלפון. מאוד התגעגעתי אליה, אבל רחל, גרושתי, הקפידה עליה הרבה יותר מאשר על הבנים, והתעקשה שפגישה איתי תזיק לילדה מבחינה רוחנית, ולכן הסתפקתי בשיחות טלפון פעם בכמה חודשים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא התקשרה ביוזמתה, בלי תיאום מוקדם עם רחל. היא בכתה והייתה נסערת כל כך עד שבקושי זיהיתי את קולה.
"פייגה, את בסדר? מה קרה? את חולה? משהו קרה לאימא?"
פייגה התייפחה, מגמגמת ששום דבר לא בסדר, ובבקשה שאבוא מהר לקחת אותה.
"מאיפה חמודה? איפה את נמצאת?"
"ביזרעאלי, ליד תחנת הרכבת. אבא, בוא תיקח אותי, בבקשה." יבבה פייגה בקול קורע לב. מבוהל מאוד עזבתי את ארוחת הצהרים באמצע, לקחתי את מפתחות המכונית של נירה המודאגת, וטסתי ליזרעאלי.
מצאתי את הילדה יושבת מתייפחת על ספסל, מתעלמת מבחור צעיר בג'ינס קרוע ובלורית משוחת ג'ל שניסה לשוחח איתה. הגעתי בדיוק כשהיא הדפה את היד שהוא הניח בחוצפה על כתפה, ולתימהוני הרב, למרות שאני אדם שוחר שלום, לא תוקפן ורחוק מאוד מאלימות, הסתערתי עליו והדפתי אותו, מוכן ומזומן להפוך אותו לגל של עצמות. הוא העיף בי מבט אחד, ומה שראה הפחיד אותו כל כך עד שהוא ברח כל עוד נפשו בו למרות שהיה גבוה, חזק, וצעיר ממני בהרבה.
פייגה נפלה לזרועותיי, מתייפחת ורועדת, והניחה לי להוביל אותה למכונית ולהסיע אותה לדירה של נירה.
בדרך, בעוד אני נאבק בפקקי התנועה של אחרי הצהרים, היא סיפרה לי בקול ספוג עלבון וצער מה קרה. היא יצאה לטיול שנתי יחד עם כל בנות האולפנה שלה, ובדרך, כשהן עצרו לאכול ארוחת בוקר באיזה חניון, הצליחה המחנכת הקפדנית מאוד שלה לנחש באיזה דרך מסתורית שהגרביונים שלה לא מחוברים.
"לא מחוברים? למה את מתכוונת לא מחוברים? לבשת גרביונים קרועים?"
"לא אבא, לא קרועים, אבל הם לא מתחברים למעלה לתחתונים, אלא מגיעים עד ה… נו, הם נפרדים, לא מחוברים."
"אז מה? למי אכפת? הרי את לובשת חצאית כל כך ארוכה, מה זה משנה?"
"זה משנה כי… לא יודעת, כי ככה זה. אלה התקנות החדשות, אסור ללבוש גרביונים לא מחוברים, אבל כל המחוברים היו בכביסה, ולא חשבתי שמישהו ירגיש ש…" היא התייפחה, לא מסוגלת להמשיך לדבר.
נאנחתי. כל כך שנאתי את התקנות הארורות האלה שהחמירו והלכו עם השנים, "ובגלל זה ברחת מהבית, כי לא היו לך גרביונים מחוברים נקיים?"
"לא אבא, אתה לא מבין, לבשתי גרביונים לא מחוברים כי מאוד רציתי לצאת לטיול ולא חשבתי שמישהו ירגיש, אבל המורה כן הרגישה, לא יודעת איך, וצעקה עלי נורא לפני כולם, אמרה שהטיול יתעכב עד שאחזור עם לבוש צנוע ושלחה אותי הביתה להחליף ו…"
"היא שלחה אותך באמצע הטיול להחליף גרביונים?" נדהמתי.
"כן, במונית, היא החליטה שכל הבנות יחכו לי עד שאחזור, וגם התקשרה לאימא שצעקה עלי שאני מופקרת, ולא צנועה, ובגלל זה… נמאס לי אבא, אני לא רוצה לחיות איתה יותר, היא יורדת לחיי עם החומרות שלה, אני נחנקת מרוב צניעות, בבקשה אבא, אני יכולה לעזוב את בני ברק ולגור אתך?"
"איתי? אבל… אבל פייגה…" פתאום שמתי לב, נבוך מאוד, שפייגה כבר לא הילדונת הצנומה עם הצמות שהתרפקה עלי בחיבה. היא גבהה והתמלאה, וגופה הדקיק והקל התמלא והפך לגוף של אישה צעירה וחטובה.
"אני אהיה טובה אבא, אני לא אפריע, ואני אלמד ואעבוד, ואני אתנהג יפה, אני מבטיחה." התחננה הילדה, ושוב זלגו דמעות על לחייה.
"בסדר חמודה, עוד נראה, אני חייב להתקשר לאימא שלך ולספר לה איפה את, היא בטח נורא דואגת."
"אל תכריח אותי לחזור אליה, היא שוב תכה אותי." יבבה פייגה.
"היא מכה אותך?" נחרדתי, "למה לא סיפרת לי כלום?"
"התביישתי." התייפחה פייגה, "אימא אמרה שהכל באשמתי ושגם אתה תכעס."
"שום דבר לא באשמתך, את ילדה טובה, אני מבטיח לך שאף אחד לא יכה אותך יותר." ליטפתי, נסער וכועס את שערותיה.
נירה קיבלה את פניה בחמימות רבה, ומיד הציעה מקלחת ובגדים להחלפה, וצלחת מרק חמה. בזמן שהיא טיפלה בפייגה התקשרתי לרחל שהייתה מודאגת וכועסת מאוד, ורבתי איתה מריבה קשה ומרה.
"אני מכה אותה לטובתה!" צעקה עלי כשאיימתי עליה שאתלונן עליה במשטרה.
"את משוגעת, ומה הטירוף הזה עם הגרביונים? זו סיבה לאמלל ילדה? את וכל הרבניות והרבנים שלכם פסיכים על כל הראש, פייגה נשארת אצלי."
"אתה משוגע, היא לא יכולה להיות אצלך, מי ירצה להתחתן אתה אם היא תעזוב את הבית ואת האולפנה?"
"עדיף שלא תתחתן מאשר שתחייה אצל המטורפים הדתיים שלכם, תשלחי לי את הדברים שלה ותני לה לנשום קצת, חנקת אותה מספיק שנים, ואני מזהיר אותך רחל, אם תעשי לי בעיות אני לא אתבייש להתלונן עליך במשטרה ובמועצה לשלום הילד."
"בסדר, שתגור אצלך, אבל מה אני אגיד לכולם אם ישאלו אותי לאן היא נעלמה?" יללה רחל.
"תגידי להם ששלחת אותה לדוד באמריקה." השבתי וסגרתי, רותח מכעס.

נירה השכיבה את הילדה המותשת בחדר האורחים, והיא נרדמה מיד, נאנחת מתוך שינה.
העברתי את הלילה במיטתה של נירה, ישן מעט ורע.
"אתה יודע שאתה חורק בשיניים?" שאלה אותי נירה למחרת בבוקר.
"לא, לא ידעתי."
"אז תדע שאתה חורק בשיניים ממש חזק. זה הורס אותן, כדאי שתלך לרופא שיניים, אתה לא סובל מכאבי ראש?"
"האמת שכן, אבל… חשבתי שזה סתם, שזה יעבור."
נירה הרימה את גבותיה בפליאה ואמרה שאין דבר כזה סתם, ושום דבר לא עובר מעצמו, ואנשים היו חוסכים לעצמם המון צרות אם היו לומדים להקשיב לגוף שלהם.
"בסדר." הסכמתי, כי לא היה לי כוח להתווכח איתה, "מה נעשה עכשיו עם פייגה? היא לא רוצה לחזור לאימא שלה ובצדק, וברור שהיא לא יכולה להמשיך לגור אצלך, יש לך איזה רעיונות?"
"למה היא לא יכולה לגור אצלי?" שאלה נירה, פגועה.
"כי… נו… כי יש לך רק שני חדרי שינה ו…"
"מה? כל כך מפריע לך לישון איתי?"
"לי לא, אבל… זאת אומרת… נו, די נירה, בעוד שלושה חודשים את תלדי והדירה שלך לא מספיק גדולה לכל כך הרבה אנשים. אגב, מה סיפרת עלינו לפייגה?"
"סיפרתי לה שאנחנו יחד, מה עוד יכולתי להגיד?"
"אני לא יודע. אולי עדיף שהיא תחשוב ככה, תגידי, מה אפשר לעשות אתה? ברור שהיא לא יכולה לחזור לאימא שלה, אבל היא צריכה ללכת לבית ספר, והיא צריכה בגדים וכל מיני דברים של בנות ו… אני נורא מצטער שאני מפיל אותה עליך נירה."
"שטויות, היא ילדונת מתוקה מאוד, ומאוד נבונה. יהיה בסדר, אל תדאג." פסקה נירה בשלווה, "ועכשיו תכין משהו לאכול, ואני אלך להעיר אותה."
בזמן ארוחת הבוקר הודיעה לי נירה שהיא לקחה יום חופש מהעבודה כדי לעשות קניות עם פייגה שנשארה בלי בגדים, ופייגה הודיעה שהיא רוצה שמהיום נקרא לה ציפי כי השם פייגה לא מוצא חן בעיניה.
"בסדר." נכנעתי, "אבל ממחר את חייבת ללכת ללמוד באיזה מקום, את לא יכולה סתם להסתובב בלי לעשות כלום."
"אני רוצה לעשות בגרות." הדהימה אותי פייגה, "ואני רוצה להתקשר לסבתא."
"לסבתא?" הופתעתי, "לאיזה סבתא?"
"לאימא שלך, טיפשון." צחקה פייגה שמצב רוחה השתפר מאוד מאז אתמול, "מה המספר?"
"תראי פייגה, אני לא חושב ש…"
"ציפי." תקנה אותי הילדה בקפדנות, "מעכשיו אני ציפי."
"כן, אבל…"
"צלי, אתה מאחר לעבודה, לך כבר, אני אטפל בציפי." הפסיקה נירה את הויכוח וזירזה אותי לצאת.
עד שחזרתי מהעבודה הכל כבר היה מסודר. ברגע שקיבלה את הטלפון מפייגה אימא שלי עזבה הכל, הגיעה לדירתה של נירה והשתלטה בדרכה הנמרצת והמעשית על המצב – ראשית רשמה את הילדה לבית ספר אקסטרני, הבטיחה לממן לה את הלימודים כולל שיעורי עזר כדי שתוכל להשלים את כל החומר החסר לה, התקשרה לרחל ודרשה שתשלח את חפציה של פייגה לדירתה, ואחרי שהילדה חזרה עם נירה עמוסה בגדים חדשים במימונה של סבתא הנדיבה היא הציעה לה לבוא לגור איתה כי יש לה שפע מקום פנוי, ובית הספר החדש שלה נמצא ממש קרוב.
"יהיה לך חדר גדול וטלוויזיה ומחשב, ותוכלי להיפגש עם אבא מתי שתרצי." פיתתה את פייגה, ליטפה את שערותיה הארוכות והבטיחה שמחר תיקח אותה לספר שלה.
"אני אוכל לעשות גוונים?" התלהבה פייגה.
"בטח ציפי, ואחר כך נלך לקוסמטיקאית."
"אימא, היא רק בת שש עשרה." מחיתי.
"אני יודעת זה בדיוק הגיל להתחיל ללמוד איך להיות מטופחת." פסקה אימא.
"נכון." הסכימה נירה, "חבל שלי לא הייתה אימא נחמדה כזו." התחנפה לאימא שזרחה מנחת.
אחרי כמה ימים פייגה שהפכה לציפורה השילה מעליה את כל סממני הדתיות, לבשה בגדים חילוניים, עשתה גוונים בשער, ובמקום גרביונים מחוברים מתחת לחצאית ארוכה לבשה ג'ינס הדוק, התאפרה כמו כל הבנות בכיתה שלה, ושקדה על לימודיה בהצלחה גדולה, עושה נחת רוח לסבתא ולנירה שראו בהפיכתה לעלמה מודרנית ומעודכנת משימה קדושה.
אימא שלי הגדילה לעשות, רכשה לה נייד משוכלל והבטיחה לממן לה לימודי נהיגה ליום הולדת שבע עשרה.
"מאיפה הכסף לכל הדברים האלה?" שאלתי את אימא, מזועזע מעט מהשינוי המהיר שעבר על פייגה, כלומר ציפי.
"מהירושה שלך." ענתה אימא בלי היסוס, "העברתי את הדירה שסבתא הורישה לך על שמה של הילדה, והשכרתי אותה, את הכסף אני שומרת בחשבון שפתחתי לה ומממנת ממנו את ההוצאות שלה, ואת הכסף המזומן העברתי לחשבון של נירה, היא תצטרך אותו אחרי שהילד שלכם ייוולד, אני רוצה שכל הנכדים החילוניים שלי יהיו מסודרים בחיים."
"לחשבון שלה, למה לא לחשבון שלי?" נזעקתי.
"מה זה משנה? הרי אתם בני זוג, ברגע שתתחתנו הכסף יהיה של שניכם."
"ומה אם לא נתחתן?"
"אז תפסיד את הכסף." השיבה אימא ללא היסוס, ונעצה בי מבט קשה.
"אבל זו הירושה שלי," צעקתי נרגז, "סבתא הורישה אותו לי!"
"סבתא הורישה לך כסף בשביל לפרנס את המשפחה שלך." פסקה אימא, "לא בשביל לבזבז על שטויות, ובטח לא בשביל לזרוק על דוסים בטלנים, ואתה, במקום להגיד תודה צועק עלי, מתי תתחתן עם נירה?"
"לא יודע, מתי תפסיקי להתערב לי בחיים?" צרחתי, מתוסכל, והסתלקתי בטריקת דלת.
מה פלא שלמרות ששוב ישנתי לבד המשכתי לחרוק בשיניים, ואם לא די בכך התחלתי לחלום חלומות מלאי תשוקה על סקס עם תום.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il