ימי התום – פרק כו' (סוף חלק רביעי)

10/04/2014

בעצתה של נירה פניתי אל רופא שיניים שבדק אותי, נאנח והציע לי רסן סיליקון שאכניס לפי לפני השינה כדי להגן על שיני השחוקות.
"לא בא בחשבון." התמרדתי, "גם ככה קשה לי להירדם, אין סיכוי שאני אצליח לישון עם התותבת הזה."
"קשה לך להירדם? למה בדיוק?" חקר רופא השיניים בסקרנות.
"יש לי בעיות." עניתי, "בעיות אישיות." הוספתי בחיפזון כדי שלא יתחיל להציק לי.
"לכולם יש בעיות ורובן אישיות, אני לא חושב שיש מישהו שחורק שיניים וסובל מנדודי שינה בגלל בעיות גלובליות." צחק רופא השיניים, גבר שמן ועליז שניחן בקול עבה ומהדהד, חיוך זורח ושפע חוש הומור.
"אם אתה אומר." השבתי בקרירות, וקמתי ללכת.
"תשמע," הניח הרופא יד חמימה ועבה על כתפי, "אם אתה לא רוצה רסן אולי כדאי שתתחיל לעשות ספורט? לך ברגל, תשחה, תרכב על אופניים, או לך לחדר כושר, לא משנה מה, אבל תפעיל את השרירים, תזיע, תוציא קצת יותר אנרגיות, זה בטח לא יזיק." טפח על כרסי וצחק שוב בטוב לב.
"ומה אתך?" העזתי והחזרתי לו טפיחה על בטנו, "גם לך בטח לא תזיק קצת פעילות." הערתי ואפילו חייכתי.
"בהחלט, אבל לי טוב כמו שאני, אני ישן מצוין ולא חורק שיניים, ואתה… תנסה להתעמל קצת, מה יכול להיות? זה בטח יועיל לך."
"טוב, אני אנסה." הבטחתי וחזרתי הביתה.
בבית מצאתי את נירה צופה בטלוויזיה ומנסה לסרוג משהו שנראה כמו גרב פעוטה.
"נו, מה הרופא אמר?"
"שאני ארגיש הרבה יותר טוב אם חצי מיליון שקל ינחתו לי בחשבון הבנק."
נירה הסמיקה והניחה את המסרגות, "אימא שלך נתנה אותם לי בשביל התינוק שלנו."
"התינוק לא שלנו, הוא שלך, והכסף לא של אימא שלי, ולכן היא לא יכולה לתת אותו לאף אחד."
"עובדה שהיא נתנה." השיבה נירה, די בחוצפה, ואחר כך, נבוכה מעט, שאלה אם אני רוצה תה.
"לא, אני לא צמא. מה שאני רוצה זה שנחליט מה עושים, ואני רוצה גם את הכסף שלי."
"אני יודעת, אבל זה המון כסף, אולי נסגור אותו בחשבון חיסכון?"
"בשום פנים ואופן לא, חסכתי מספיק בחיים, עכשיו אני רוצה להתחיל לחיות."
"כן, אבל…"
"נירה, מספיק, זה לא הכסף שלך, ואני לא הבן זוג שלך, והילד בבטן הוא שלך, לא שלי, אז מספיק עם זה, תעבירי את הכסף חזרה לחשבון שלי וניפרד כידידים."
"אבל קניתי מכונית חדשה." השפילה נירה מבט לסריגה שלה, ומרוב מבוכה התחילה לפרום אותה.
"בכמה?" נאנחתי.
"בשלושים אלף ₪, המכונית שלי על הפנים ואי אפשר להסיע ילד בטרנטה כזאת."
"בסדר, שיהיה לך לבריאות, תתחדשי." נפרדתי בליבי משלושים אלף ₪.
"וקניתי גם חדר ילדים חדש, ועגלה, ונתתי מקדמה על הדירה."
"איזה דירה?" נבהלתי.
"הפנטהאוז." הרימה נירה את עיניה למעלה, אל הפנטהאוז ששכן שבע קומות מעלינו, וחייכה חיוך קטן של שביעות רצון. היא חמדה את דירת הפנטהאוז מאז שבעל הבית שיפץ את חדר הכביסה המיושן והפך אותו לדירה בת ארבעה חדרי שינה וסלון שנפתח לגינת גג מכוסה פרגולה.
"אם ככה אני מבין שלא נשאר כלום מהכסף שלי." גנחתי.
"לא נכון, על חלק מהמחיר לקחתי משכנתא שאני אשלם, ואת השאר שילמתי בעסקת חליפין."
"עסקת חליפין, מה נתת לו?"
"נתתי לו את הדירה הזאת." הסבירה נירה.
"אז כמה כסף נשאר לי?" שאלתי באנחה.
"נשאר לך מספיק בשביל לקנות רכב חדש."
"אני לא רוצה רכב חדש, אני רוצה להירשם לחדר כושר."
"רעיון מצוין." קרנה לעברי נירה.
"תודה." עניתי בקדרות.
"אל תעשה פרצוף כזה צלי, הפנטהאוז הוא השקעה נפלאה, הוא יכפיל את הערך שלו תוך כמה שנים."
"יופי לך, בעוד כמה שנים תוכלי למכור אותו ולקנות פנטהאוז עוד יותר גדול."
"אל תדבר שטויות, רשמתי אותו על שם שנינו."
"באמת? איזה נדיבות מופלאה, תודה רבה לך." הערתי בסרקסטיות, תוהה למה אני לא מסוגל לצעוק ולהתרגז עליה, הרי היא בעצם גנבה לי את הכסף, היא ואימא אבל הרגשתי סמרטוטי ועייף מידי ואיכשהו, אחרי שציפי חזרה, כל עניין הכסף נראה פחות חשוב.
"נו, די כבר צלי, תפסיק, עשיתי השקעה מוצלחת מאוד, גם אתה תהנה ממנה, ואל תדאג, שלושתנו נוכל לגור בפנטהאוז ברווחה בלי להפריע זה לזה."
"ומה אם אני רוצה לגור ברווחה לבד?"
"אל תדבר שטויות, למה שתגור לבד כמו כלב?" הניחה נירה יד מפייסת על ברכי, "לא עדיף לך לגור איתי ועם הילד?"
"לא יודע." הזעפתי פנים, אבל לא סילקתי את ידה, "יש לך מושג למה אומרים תמיד לבד כמו כלב? הרי כלבים בדרך כלל לא חיים לבד, הם חיים עם בני אדם, או בלהקות."
"ובצדק, מה טוב בחיים לבד? אתה יודע כמה זה מדכא לחזור תמיד לבית ריק? אם נגור יחד תמיד יהיה מי שיגיש לך כוס תה אם תרגיש לא טוב, יהיה לך עם מי לאכול ועם מי לדבר, ואני לא אפריע לפרטיות שלך צלי, תגור בחדר נפרד עם שירותים פרטיים, ותוכל להביא הביתה את מי שתרצה." היא הציצה בי מהצד, "אם תרצה כמובן, הרי לא תחייה כמו נזיר כל חייך."
"די נירה, זה שנעשית שותפה לחשבון הבנק שלי, ולדירה שלי לא אומר שיש לך זכות להיות שותפה גם לחיי המין שלי."
"אבל אין לך חיי מין." עקצה אותי נירה שהבינה שהסכנה חלפה והשלמתי עם החלטותיה.
"ולך יש?" השבתי לה כגמולה.
"תתפלא." השיבה נירה בחיוך מתגרה.
"אבל נירה, את בהיריון." הזדעזעתי.
"נו, אז מה?" נעלבה נירה, "ואתה הומו."
"אז מה? מה זה שייך בכלל." התעצבנתי.
"לא שייך, אבל בסוף אני אפסיק להיות בהיריון, ואתה, אתה תמיד תישאר הומו."
רוחי נפלה, וגל של עצב הציף אותי לפתע. "תודה רבה על התזכורת." אמרתי, מנסה להישמע עוקצני ומשועשע, אבל לא הצלחתי, הפער בין מה שהרגשתי בפועל, לאיך שחיי נראו מהצד היה גדול ומדכדך מידי.
"צלי, בצלאל," קמה נירה ממקומה בתנועה מסורבלת ונוגעת ללב, נתמכת קלות בכתפי, "סליחה, לא רציתי לפגוע בך. אני מצטערת, תשמע, אם תרצה אני אבטל את העסקה, אני… אני אפילו אחזיר את המכונית, רק אל תכעס עלי, התכוונתי לטובה, אבל אולי טעיתי… נדמה לי שכל הכסף הזה סחרר אותי." התוודתה, מביטה בי במבט מלא חרטה.
"באמת? לא שמתי לב." רטנתי בניסיון לזייף ציניות. זה לא הצליח, והיא חשה בכך.
"בבקשה צלי, תפסיק להיות כזה." ביקשה נירה וחיבקה אותי, כרסה התפוחה נמעכת ביני לבינה, "החברות שלך והתמיכה שלך חשובות לי יותר מהכסף." אמרה ברגשנות, משכה אליה את ראשי ונישקה את לחיי.
"טוב, טוב." רטנתי, "אל תיסחפי, אני מודה, עשית עסקה טובה, ובאמת הגיע הזמן שתחליפי את הטרנטה שלך. נו, די, אל תבכי, אני לא כועס עליך." ליטפתי את גבה בניסיון מגושם לפייס אותה, "מתי אנחנו צריכים לפנות את הדירה הזאת?"

אימא שלי שבעה נחת מהפנטהאוז, והיללה את החושים העסקיים המעולים של נירה ואת טעמה הטוב בעיצוב, ואפילו החמיאה לי שרזיתי, ומאז שאני הולך לחדר כושר אני נראה מצוין. גם ציפי התלהבה מאוד מהפנטהאוז. "החברים שלי ימותו על הגינה." פרשה הילדה את ידיה והסתחררה סביב עצמה, נהנית מהנוף הנפלא ומחצאיתה הצבעונית החדשה שנפרשה סביב גזרתה הדקה, חושפת רגלים ארוכות ושזופות, נטולות גרביונים כמובן.
"אבל'ה," הביטה בי ציפי במבט מתחנן שלא יכולתי לעמוד בפניו, "אני רוצה לעשות פה מסיבה לכבוד סוף שנת הלימודים, אפשר?"
"אני מסכים בתנאי שאף אחד לא יגע בחממת הסחלבים שלי." העפתי מבט גאה בחממה הקטנה והמטופחת שהשקעתי בה את רוב הכסף שנותר לי מהירושה של אימא.
"ושאף אחד לא ישתה אלכוהול, ושהמוזיקה תהיה בווליום אנושי, ושאני אשגיח עליכם שלא תעשו שטויות." הוסיפה נירה איסורים והגבלות.
"אוף אתכם." רטנה ציפי, "אתם כאלה כבדים."
"זה התפקיד של הורים, להיות כבדים." הסבירה אימא, "אז תהיי ילדה טובה ותגידי תודה לאבא ולנירה."
"תודה אבא ונירה." השיבה ציפי בצייתנות, אבל העוותה את פניה במרדנות מאחורי גבה של סבתה.

שנה אחרי שעברנו דירה לפנטהאוז יכולתי לסקור את חיי ולחוש בצדק שביעות רצון. נירה ילדה תינוק חמוד, ונהניתי לעזור לה לגדל אותו. צפיתי בעונג ובשמחה בציפי שהפכה לעלמה מודרנית, משכילה ובטוחה בעצמה. הצלחתי אפילו לקיים שביתת נשק יציבה עם אימי שהייתה סבתא מוצלחת יותר מאשר אימא. נכון, ישנתי לבד, אבל הייתה לי הגינה הנהדרת שלי, וחממת הסחלבים היפה והמטופחת שלי, והייתה העבודה בגן הילדים שאהבתי והצלחתי בה, ומאז שהתחלתי להתעמל במכון הכושר ולשחות בברכה הפסקתי לחלום חלומות מפחידים, ואפילו מצב שחיקת השיניים שלי השתפר.
פה ושם אפילו פגשתי גברים שגילו בי עניין ככה שגם חיי מין היו לי, לא מסעירים במיוחד, אבל מספקים בדרכם הצנועה. היו במכון הכושר כמה ארוניסטים דיסקרטיים שנהגו לחמוק לחדרי פעם בכמה זמן, ובכך היה לי די. מאז שתום העיף אותי מחייו לא התאהבתי יותר, וגם לא חיפשתי זוגיות, הסתפקתי במה שהיה לי והייתי מרוצה בדרכי הצנועה, ואז, קצת אחרי יום הולדתו הראשון של עומר הקטן ביקשה ממני אימא שהזדקנה מאוד בשנה האחרונה לקחת אותה לבית קברות לאזכרה.
אימא הרבתה ללכת לאזכרות של כל מיני מכרים וידידים, ומאחר ולאחרונה ויתרה על מכוניתה מצאתי את עצמי מלווה אותה תכופות לבתי קברות, ולכן, רק כשראיתי לפתע את תום, עומד לצידו של עורך דין נוריאל, הבנתי שהגעתי, מבלי משים, לאזכרה של סמי.
לטשנו זה בזה מבטים מופתעים. "מה אתה עושה פה צלי?" שאל תום, סוקר אותי בהערכה מלמעלה למטה, "אתה נראה ממש טוב." העיר.
"אה… גם אתה תום." גמגמתי, "מה שלומך?" הוספתי, נבוך מאוד פתאום.
"בסדר." הפטיר תום שנראה נבוך עוד יותר ממני, ואז הרב התחיל לסלסל בקולו, ושנינו השתתקנו והקשבנו בנימוס.
בדרך חזרה למגרש החנייה שאל תום אם נוכל להיפגש, מניח את ידו כבדרך אגב על שכמי.
גל של חום הציף את גופי, ורגלי כמעט כשלו. הנהנתי, לא מסוגל לדבר, והוא נתן לי כרטיס ביקור עם שמו ותוארו – סמנכ"ל של משהו, ומספר הטלפון שלו.
"אתה בסדר?" שאלה אימא, בוחנת אותי בחשדנות, "למה אתה אדום כזה? בגלל הצצקע של סמי? מה, לא ידעת שהוא חזר לארץ?"
"לא ידעתי שהוא עזב את הארץ."
"כן, הוא מכר את הדירה שסמי הוריש לו, נסע לחו"ל לשנה, וחזר לא מזמן. הוא גר עכשיו אצל העורך דין הזה שהוא בא איתו, עוד אחד מהחבר'ה האלה של סמי ז"ל." העירה בזלזול, ולרגע תהיתי מה יקרה אם אגיד לה שגם אני אחד מהחבר'ה של סמי ושכל החיים האלה שהיא גררה אותי לתוכם בערמומיות הם בעצם זיוף אחד גדול. אני לא ישן עם האישה שהיא כינתה בחיוך שובב – בת זוגתך, והילד שהיא ראתה בו נכד הוא לא שלי, ולפעמים אני מרגיש שאני מוכן לוותר על כל התפאורה הזו, אפילו על חממת הסחלבים שלי, בשביל עוד לילה אחד עם תום.
"מה בעצם יש לך נגד החבר'ה האלה של סמי אימא?" שאלתי, והחניתי את המכונית מתחת לדירתה.
היא משכה בכתפיה, "כלום, אישית מגעיל אותי לחשוב עליהם, אבל כיום אומרים שזו לא אשמתם שהם כאלה… נו, טוב, מסכנים, בסוף הם ימותו לבד כמו כלבים." פסקה, והניחה לי לעזור לה לצאת מהמכונית, התלוננה שכל הגוף כואב לה בזמן האחרון, ועלתה בפסיעות קטנות ונמרצות לדירתה.

אפילוג
עוד באותו ערב התקשרתי לתום ואפילו נפגשתי איתו בבית קפה אפלולי אחד, לא רחוק מדירתם של עורכי הדין נוריאל וכוכבי, ידידיו הותיקים.
"הייתי די מגעיל אליך צלי." הודה תום שהתבגר יפה מאוד, ונראה נהדר גם אחרי גיל שלושים, "אני מתנצל."
הנהנתי בנוקשות ושתקתי כי לא ידעתי מה להגיד.
"אל תשכח שזה קרה רק כמה חודשים אחרי שסמי מת, הייתי עדיין מאוד מבולבל ועוד לא התאפסתי על עצמי אז." המשיך תום להסביר, מביט בי במבט רך ומפציר, והניח יד חמימה על ברכי, "אני יודע שנפגעת, ובצדק, אבל אני מקווה שאתה מבין למה התנהגתי ככה."
"כן, אני מבין." הצלחתי לפלוט, "ומה קורה אתך עכשיו תום?"
"עכשיו אני כבר לגמרי בסדר, הייתי שנה בחו"ל, ניקיתי את הראש, והיום אני מוכן להתחיל לחיות שוב." חייך אלי תום, וידו החלה להחליק לאיטה במעלה ירכי.
"לחיות איך?" שאלתי ותפסתי את פרק היד המפתה, עוצר בעדה להמשיך במסעה לעבר מפשעתי.
"איך שתרצה צלי, אני זורם." נעץ תום מבט חודר בעיני, ולא ניסה לשחרר את ידו הלכודה בידי. "בעוד שבוע אני עובר לדירה שקניתי עוד לפני שעזבתי, ואם בא לך אתה מוזמן לחדש את ההכרות שלנו." הציע בקול חרישי, מקרב את פניו לפני.
הבטתי בפניו שכבר לא היו צעירות ותמימות כל כך, אבל עדיין יפות, טבעתי בעיניו, מוצף זיכרונות מתוקים ו… "לא, לא בא לי תום, אני מעדיף את החיים שלי כמו שהם היום, טוב לי ככה, ואני פוחד שאם אני אחזור אליך ואזרום אני אפסיד הכל, ואחרי שניפרד אני שוב אהיה לבד כמו כלב, אז לא, תודה, אבל לא." קמתי בלי שסיימתי את הקפה שלי, עזבתי אותו וחזרתי הביתה, אל החדר היפה שלי, ואל חממת הסחלבים שלי, ואל המשפחה שלא הייתה שלי, אבל לפחות לא זרמה לשום מקום.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il