ימי התום – פרק כז'

14/04/2014

הם עשו הכל כמו שמקובל – שכרו אולם, הזמינו קייטרינג, סגרו על די. ג'יי. וצלם, בחרו טבעות תואמות, ודפדפו בכרכים עבים עד להפתיע של מגזינים לכלות עד שהצליחו לגבש יחד רעיון לגבי שמלת הכלה (נופר עמדה על כך שארז יהיה שותף מלא לעיצוב) ואפילו רבו מעט בגלל התעקשותה של נופר שארז ילבש חליפה תואמת לשמלתה.
אחרי שהיא הזילה בחינניות כמה דמעות בגלל סירובו להכניס את צווארו, שלא ידע טעם עניבה מימיו, בעולו של האבזר הגברי ההכרחי הזה שבלעדיו גבר לא יכול להינשא בימינו, ויתר ארז באנחה חרישית, והסכים שאם נופר מוכנה לחנוט את עצמה במחוך בגזרת נסיכה, ולצעוד לצידו בעקבים, הוא יכול לעשות ויתור קטן אחד למענה.
למחרת הם נפגשו מיד אחרי העבודה בבית הדפוס שבעל האולם המליץ עליו, ובחרו בזריזות הזמנות ומעטפות תואמות בגווני אפרסק עדין – הגוון החביב על נופר – ובילו ערב נעים בהדבקת בולים על המעטפות, מתווכחים תוך כדי כך בעצלתיים על הרכבה המדויק של רשימת המוזמנים. התכנון היה שהם ירשמו עוד באותו ערב גם את הכתובות אבל ארז היה עייף מאוד, והיה עליו לקום מוקדם ולצאת למחרת לכמה ימי מילואים, ולכן נופר החליטה שתשלים את הטיפול בעניין ההזמנות בכוחות עצמה, ושילחה את ארז לישון כדי שיוכל לקום רענן בבוקר.
ארז עשה הכל כמו שתוכנן מראש – הלך למילואים, בישר לחברים שהוא מתחתן בעוד חודשיים, והבטיח שכולם יקבלו הזמנות, משוכנע שההזמנות האפרסקיות עושות את דרכן ברגע זה ממש לייעודן.
הוא גילה את טעותו כמה ימים אחר כך כשחזר הביתה, מאובק עייף ועצבני מעט בגלל שלא הצליח להשיג את נופר בנייד. החתן לעתיד הגיע הביתה ונדהם לגלות את הוריו ממתינים לו בפנים רציניות מידי בסלון הדירה שלו ושל נופר.
"מה קרה?" נדהם ושמט על הרצפה את תרמילו, "איפה נופר? היא בסדר? אימא, אבא?" ארז העביר את מבטו מאחד לשני, "נו, מה קורה?" האיץ בהם, נסער, וליבו מנבא לו רעות.
אימו שנראתה כאילו בכתה הגישה לו דף נייר מקופל והציעה שישב קודם. ארז צנח על כסא וקרא את השורות הספורות בהן בישרה לו נופר שצר לה מאוד, אבל היא לא מסוגלת להתחתן איתו, לא אחרי שנודע לה מה שנודע לה עליו ועל טל, ואולי היא טועה וחושדת בכשרים, אבל היא לא יכולה לעשות צעד כל כך גורלי וחשוב בלי להיות בטוחה לגמרי, ואחרי השיחה שניהלה עם טל ברור לה שזה כבר לא יקרה יותר לעולם, ולכן היא מבטלת הכל, ומפצירה בו שלא ינסה ליצור איתה קשר מפני שזה לא יעזור, היא נוסעת לדודה שלה בניו יורק להתאושש, והיא מתנצלת ומאחלת לו חיים נפלאים.
ארז קימט את המכתב בזעם, חבט באגרופו על השולחן, והוסיף עוד כמה קללות שגרמו לאימו להירתע בבהלה.
"מי זו הטל הזאת שלכלכה עליך?" שאל אביו, סוקר את ארז בחשדנות.
"מה זה משנה אבא? עזוב, צריך להתקשר לאולם ולקייטרינג ו…"
"כבר התקשרנו לכולם, ביטלנו הכל, חילקנו את הנזק הכספי עם ההורים של נופר, שאגב רותחים מכעס על שניכם, ואפילו התחלנו לארוז את הדברים שלך."
"למה?" הופתע ארז.
"מה למה? הרי לא תישאר לגור בדירה הזאת?"
"למה לא? איפה עוד אני יכול לגור?"
"אבל…" הוריו החליפו מבטים נבוכים, והחליטו במין טלפתיה זוגית מסתורית – שהוא לא הבין מעולם אם כי רצה תמיד שתהיה לו אחת כזו עם מישהי – שאימו תדבר ותסביר לו ברוך שנופר לא חידשה את החוזה על הדירה כמו שהייתה אמורה לעשות, ולכן עליו לפנות אותה.
"מה, ולחזור לגור אצלכם?" נחרד ארז שאהב את הוריו, ושאף מאז שעמד על דעתו לחיות כמותם, בזוגיות הרמונית נעימה, אבל לחזור לגור אצל הוריו בגיל שלושים פלוס, כמעט עשר שנים אחרי שעזב את הבית, נראה לו לא לעניין ולא מתאים.
הם שוב החליפו את המבט הזוגי והפרטי הזה, ושאלו אותו בעדינות מה דעתו לעבור לגור בדירת הקרקע אצל אלה.
"אבל יש להם דייר?"
לא, הוא עזב לא מזמן אחרי איזה אי הבנה לא נעימה בקשר לתשלום הארנונה הסבירה אימו, ולאחותו ולגיסו נמאס לגמרי מעניין השכרת דירת הקרקע שהם בנו בקומת העמודים מתחת לביתם היפה, ולמעשה הם חשבו להחזיר אותה ליעודה המקורי כמחסן למרות שחבל, דירה כל כך נחמדה ומושקעת… בקיצור, הוא יעשה להם טובה אם ילך לגור אצלם, הם לא ייקחו ממנו שכר דירה גבוה, ותהיה לו פרטיות ושקט, וזה גם קרוב לו יותר למקום העבודה, ו….
"בסדר." נכנס ארז לדברי אימו, והסכים בתנאי שהוא ישלם שכר דירה כמו כל אחד כי זה שאלה אחותו לא אומר שהיא צריכה להפסיד עליו כסף.
"טוב, תדבר על זה כבר עם אלה ומיכה." פטרה אימו בקוצר רוח את הנושא הכספי, ויום אחר כך כבר התמקם ארז בדירה הקטנה והנחמדה מתחת לביתה של אחותו אלה, גיסו מיכה, ושלושת ילדיהם, אחייניו האהובים.
אלה ומיכה לא רצו כמובן לקחת ממנו כסף, ואחרי ויכוח ידידותי אך נחוש הם הסכימו שהוא ישלם להם שכר דירה קטן עד גיחוך, וישלים אותו בעבודה – יטפל בגינה המוזנחת שלהם, יטייל עם הכלב, ובשעת הצורך ישמור על הילדים.
אחרי שגם העניין הזה הוסדר נסע מיכה להחזיר את מעין, הבת הגדולה מהחוג לבלט, ואלה שילחה את שני בניה הצעירים יותר, איסי ואיתי, לראות טלוויזיה, ושאלה חרש את אחיה הצעיר מה בדיוק סיפר טל נוימן לנופר שגרם לה לבטל את החתונה.
"אין לי מושג." שיקר ארז, "וחוץ מזה, מאין לך שזה היה טל נוימן? יש עוד אנשים ששמם טל בעולם וחלק מהם בכלל בנות, אולי זו הייתה טל מועלם שלמדה איתי במכללה?"
"היה לך משהו עם טל מועלם?" נדהמה אלה, "אבל היא…"
"היא מה? לא בליגה שלי?" התעצבן ארז, "יפה מידי, וחכמה מידי בשביל להתייחס לאפס כמוני?"
"אל תדבר שטויות, איזה ליגה בראש שלך? ותפסיק לקרוא לאחי אפס, יא אפס שכמוך." פרעה אלה בחיבה את שערו, "מה שהתכוונתי להגיד זה שהיא לא הטיפוס שלך, היא נורא מתוקתקת כזו, תמיד אלגנטית וזוהרת ואתה…"
"ואני אפס מוזנח ולוזר." הרשה ארז לעצמו שמץ של רחמים עצמיים.
"לא נכון." מחתה אלה, "למרות ש… מתי הסתפרת בפעם האחרונה?"
"תכננתי ללכת להסתפר אחרי המילואים, אבל לא הספקתי, ועכשיו כבר אין טעם, מזל שלא קניתי את החליפה שנופר רצתה."
"חליפה? תכננת לקנות חליפה?" גיחכה אלה.
"כן, לחתונה, הייתי אמור לקנות חליפה תואמת לשמלה שלה, בחרנו שמלת כלה נהדרת, ואני הייתי אמור לשים עניבה…" הוא נאנח, "אני עוד לא מאמין שזה באמת קורה לי." התוודה, והסתלק מדוכדך לדירתו, לארגן מחדש את חייו.
למרבה הצער הוא התקשה בכך מאוד. מאז ביטול החתונה התנהל ארז בעולם כהלום רעם, עשה כל מה שצריך, אבל לאט יותר, ובמין חולמנות עייפה. מאז ומתמיד היה בחור מופנם ורציני, אבל מאז שנופר עזבה הוא נעשה קודר ומסוגר, לא צחק יותר, אפילו לא חייך, וסירב בעקשנות לדבר עם חברים בטלפון, מניח לתא הקולי שלו להתמודד אתם, וכל פעם שטל התקשר וניסה שוב להתנצל ולהסביר שהוא לא התכוון, הוא היה קצת שיכור, ונופר משכה אותו בלשון וסליחה… הוא מחק בחמת זעם את קולו, עד שלבסוף הבין טל את הרמז, נואש והפסיק להתקשר.
במשך כמה שבועות יצא ארז החוצה רק לעבודה ולטיולים עם הכלב מומו, היחיד שהצליח להעלות חיוך על פניו בתעלוליו, ואז התקשרה אליו יום אחד אלה מהעבודה, הסבירה שצץ משהו נורא דחוף, והפצירה בארז לגשת לגן לאסוף את איתי הקטן מפני שהיא לא תספיק להגיע, ומיכה תקוע באתר בניה בדרום, ומעין בחזרות חשובות בחוג, ואיסי צעיר מידי ואי אפשר לסמוך עליו, וחוץ מזה הוא בחוג כדור רגל ולכן…
"זה בסדר, אין בעיות, אני אביא את איתי." הבטיח ארז, "בין כה וכה יש לי יותר מידי ימי חופשה שצריך לנצל."
ואכן, כבר בשלוש וחצי יצא ארז ממשרדו, משאיר את ניהול המחסן בידי אלכס, עוזרו הנאמן, ונסע לפעוטון של איתי, מחייך לעצמו כשחשב כמה יופתע וישמח אחיינו הקטן למראה ההפתעה.
הפעוטון של איתי שכן בבית גדול וישן מחופה אבן ירושלמית, מוקף גן נאה, גדוש במתקני שעשועים לפעוטות. השער הנאה העשוי ברזל מחושל צבוע צהוב עליז היה פתוח וארז נכנס ופסע לעבר הבית מביט כה וכה, תוהה היכן כל הילדים. הם היו בתוך הפעוטון שתפס את כל הקומה התחתונה של הבית, מתארגנים ליציאה, אבל לתדהמתו ולמרבה כעסו הוא לא הורשה להיכנס פנימה. גבר רחב גוף ועגלגל פנים שהציג את עצמו כמנהל הפעוטון, נעמד בפתח כמו שומר סף קשוח, והתחיל לחקור אותו בחשדנות מי הוא? ומה פתאום הוא בא לאסוף את איתי? מה לו ולילד?
"אני הדוד שלו." ניסה ארז להסביר, חש אי נוחות בגלל ההסבר הלא מוצלח שלו שנשמע פתאום חשוד ולא אמין. המנהל שהציג את עצמו כבצלאל, הנהן בספקנות ושאל אם יש לו אישור מהורי הילד לאסוף את בנם?
"מה אישור? אלה אחותי ביקשה שאני אאסוף את איתי כי היא נתקעה בעבודה, מה, אתה לא מאמין לי?"
"כל אחד יכול להגיד לבוא ולהגיד שהוא דוד של אחד הילדים, ומה אם אתה חוטף או משהו כזה?"
כן, אתה צודק, אולי אני פדופיל?" הציע ארז בעוקצנות, וניסה להציץ מעבר לכתפו הרחבה של מנהל הפעוטון, ולמרבה שמחתו ראה את איתי שהגיח בהליכה על ארבע מבית בובות ורוד, מעמיד פנים שהוא חתול. "תראי ציפי, אני חתול!" קרא הילד לעבר הגננת הצעירה והנאה שמחאה לו כפיים, ושיבחה את החתוליות המשכנעת שלו.
ציפי, ככה קוראים לגננת שלו! נזכר ארז בשמחה, וקרא לילד, מנופף בידו כדי למשוך את תשומת ליבו.
"ארז!" הזדקף איתי, חוזר באחת להיות ילד בן שלוש, ורץ לעברו בשמחה, "מה אתה עושה פה? איפה אימא?"
"בעבודה, היא תחזור יותר מאוחר, ובינתיים אני ואתה נלך לגן שעשועים, בא לך?" הרים את הקטן בזרועותיו, נהנה לחוש איך הוא כורך ידיים קטנות וחמימות סביב צווארו.
"גן שעשועים, יש!" הריע הקטן, "ואחרי גן שעשועים נלך לאכול גלידה?" שאל בלהיטות.
"נראה." סירב ארז להתחייב, הפך את גבו למנהל וחייך את חיוכו המשכנע ביותר לעבר הגננת, "אני דוד של איתי." הסביר, "ואימא שלו בקשה שאני אאסוף אותו היום כי היא תקועה בעבודה."
ציפי חייכה אליו חיוך חמים והנהנה, והביטה לעבר בצלאל, "אבא?" שאלה חרש.
"לכי תתקשרי לאימא של איתי." הורה לה בצלאל, והיא נחפזה לציית, מעלעלת בחיפזון בזיכרון הנייד שלה.
"אתה אבא של ציפי?" הופתע ארז, המנהל לא נראה לו מבוגר דיו להיות אביה של אישה צעירה.
"כן, אני מנהל הגן והיא הגננת, זה עסק משפחתי." השיב בצלאל בהדרת כבוד שהתפוגגה מיד כשאחד הילדים מעד על קובייה, נפל ופרץ בבכי קורע לב. בצלאל חש אליו בזריזות, זונח את כל גינוני המנהל שלו כרע על ברכיו לפני הילד, בחן את ברכו הפצועה, נישק וחיבק, ליטף והרגיע, והכל ברוך ובנעימות של גננת מנוסה.
ארז הביט בו בהשתאות, וגם אחרי שאחותו ענתה לטלפון ואישרה שכן, ארז אחיה והיא מאשרת לו לאסוף את איתי, והוא והילד יצאו לדרכם, הוא המשיך לתהות על השינוי המפתיע שחל בהתנהגותו של מנהל הפעוטון שהפך באחת ממנהל קשוח לגננת עדינה ומסורה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il