ימי התום – פרק כט'

21/04/2014

ביום חמישי מעונן אחד, בדיוק כשארז התניע את מכוניתו ועמד לנסוע מהעבודה הביתה התקשרה אחותו, התנצלה על ההפרעה ושאלה אם הוא מוכן לעצור בגן הילדים כדי לאסוף את המעיל של ארז.
"מיהרתי לסופר כדי לקנות חלב ושכחתי לקחת את המעיל שלו, ובתחזית אמרו שמחר בבוקר ירד גשם… אני כל כך מפוזרת בזמן האחרון."
ארז הרגיע את אחותו שזה בסדר, ונסע לגן הילדים של איתי. השעה הייתה רק חמש בערב אבל השמש התחילה כבר לשקוע, ורוח קרירה נשבה וגרמה לו להצטמרר. לפני שנעל את רכבו נעצר ארז לרגע להביט איך השקיעה הסתווית מוורידה את העננים הלבנבנים ונאנח, הנה חלף הקיץ והסתיו מגיע חשב לעצמו, ולרגע הרגיש בודד ועצוב ומלא געגועים למשהו לא מוגדר, ואז נזכר במעיל של איתי, חצה את הכביש ונכנס לגן.
הוא צלצל בפעמון ואחר כך דפק, אבל איש לא ענה. ארז כמעט שהסתלק בידיים ריקות אבל אז שמע מישהו דופק ומרעיש מאחורי הבית. הוא הלך בעקבות הרעש ועמד מופתע מול חממה גדולה ונאה עשויה עץ וזכוכית שנחבאה מאחורי הבית.
דלת הזכוכית הייתה פתוחה וכשהציץ פנימה נעתקה נשימתו וראשו הסתחרר. בבת אחת עבר מסתיו ישראלי קריר ואפרפר, לג'ונגל טרופי ירוק, לח חמים.
צלי עמד באמצע החממה, כפפות על ידיו והתעסק בשתילת צמח ורוד קטיפתי וענוג להפליא בתוך עציץ. הוא הרים אליו מבט חייכני, "תיכנס, ותסגור את הדלת, החום בורח." הורה לו.
ארז ציית ואילם מפליאה סקר בהנאה את המראה המרהיב – מדפים עמוסי עציצים הקיפו את קירות החממה סביב סביב. הפרחים שהיו שתולים בהם פרחו בכל גווני הקשת, וחלקם היו תלויים אפילו מהתקרה.
"איזה יופי, מדהים." התפעל, "ממש גן עדן, אתה גידלת אותם? מה אתה עושה?"
"אני מכין את החממה לחורף, ציפי הבטיחה לעזור, אבל החבר שלה הזמין אותה לטיול." צלי הצטחק בסלחנות, "לצערי הוא חשוב לה יותר ממני ומהסחלבים שלי, אולי בצדק אבל כנראה שהפעם אני אצטרך להסתדר לבד."
"אני אשמח מאוד לעזור." נידב ארז את עצמו בספונטניות, ובחן בעניין רב פרח ורוד מנומר שהיה תלוי מעל ראשו, ואפילו נגע בו בזהירות רבה בקצה אצבעו, "אני לא מאמין שזה פרח אמיתי, הוא כל כך מושלם, הוא נראה כאילו שהוא עשוי מפלסטיק."
"חס וחלילה, כל הפרחים אצלי אמיתיים לגמרי." הבטיח לו צלי בחיוך, "זה פלנופסיס מנוקד." הסביר.
"ומה זה?" בחן ארז את העציצים הריקים שצלי מילא במין תערובת של קש אפרפר.
"זה מצע לגידול סחלבים." הסביר צלי בסבלנות, "הוא עשוי בעיקר משברי קליפות קוקוס."
"באמת? מה, הם לא גדלים באדמה?" בחן ארז בסקרנות את המצע עליו גדלו הסחלבים.
צלי שזרח מנחת לשמע השבחים שהורעפו על פרחיו שמח להסביר שסחלבים גדלים על מצע מאוורר שיש להוסיף לו דישון, ושאדמה רק מזיקה להם, ושמקור השם אורכידאה הוא במילה היוונית אורכידוס שפירושה אשך, וזה בגלל שהיוונים שגילו ראשונים את הסחלבים סברו שהפקעת שלהם מזכירה צורת אשך. "ואם השם הזה נראה לך משונה כדאי רק שתזכור שהפריחה היפה של הסחלבים שאנחנו כל כך אוהבים היא בעצם איבר מין שנועד לפיתוי חרקים שיאביקו את הסחלב." הרצה צלי בעיניים בוהקות, והיה ברור שהוא נהנה מאוד לשוחח על תחביבו.
ארז הקשיב לו בתשומת לב, שאל שאלות, ספג מידע מרתק על גידול סחלבים ולא ידע שבעה. אחרי שעה שחלפה חיש קל התקשרה אחותו מודאגת ושאלה מה קורה ואיפה הוא?
ארז הסביר והבטיח לחזור עוד מעט, אחרי שיסיים לעזור לצלי עם הסחלבים.
"אבל כבר נורא מאוחר, ועוד לא אכלת ארוחת ערב, אתה לא רעב?" התמלאה אלה דאגה.
"לא, אני בסדר, אל תדאגי, אני לא אמות ברעב." ענה ארז בקוצר רוח, מרגיש, לראשונה מאז עבר לגור אצל אחותו, שנמאס לו מהפיקוח המשפחתי ההדוק הזה. מיד אחר כך התחרט והתבייש בעצמו, הרי כוונתה הייתה לטובה, אבל מתי היא תבין שהוא כבר בן אדם מבוגר? מילא אימו אבל למה גם אלה מתעלמת מגילו, ונוהגת בו כאילו היה בגילו של איתי?
"תאכל אצלי, תגיד לאחותך שאני אשמח אם תצטרף אלי לארוחת ערב." התערב צלי בשיחה, וארז הודיע לאחותו שהוא אוכל הערב בחוץ, ושהוא לא יודע מתי ישוב, אבל שלא תדאג, מחר בבוקר המעיל של הילד יהיה בבית, וסגר.
"אני אוהב אותה מאוד, אחותי באמת נהדרת, אבל לפעמים היא שוכחת שאני לא אחד מהילדים שלה." סיפר לצלי.
"כן, שמעתי שככה זה עם אחיות גדולות." הנהן צלי לעומתו, ולקח אותו למטבח, לאכול ארוחת ערב. צלי התנצל שוב ושוב על כישרונות הבישול הלקויים שלו, אבל לדעתו של ארז הארוחה הייתה מוצלחת מאוד. הוא התענג על האוכל למרות שהצלחות לא היו תואמות, חסר סכו"ם, , וצלי התנצל באריכות שהפתיתים רכים מידי. הם שתו יין אדום בכוסות פלסטיק של ילדים, לצלי לא היו כוסות יין, ושוחחו שיחה ממושכת, מספרים זה לזה על עצמם ועל חייהם.
היין שחרר את חרצובות לשונו של ארז שהבין רק עכשיו עד כמה התגעגע לשיחה עם בן אדם מבוגר ואוהד שיתעניין בו באמת, יקשיב לדבריו, יביט בו במבט סקרני ונבון ויעיר הערות חכמות. הוא סיפר לצלי על החתונה המבוטלת, והתוודה שהוא עצוב ומתאבל, וחש בודד ומתגעגע, ורק בקושי הצליח להתאפק לא לגלות למה באמת ברחה ממנו כלתו המיועדת.
צלי מצידו סיפר בגילוי לב שחי שנים כחרדי עד שלא יכול היה יותר וברח, משאיר את אשתו והילדים בבני ברק החרדית. הוא הודה שהוא מתגעגע אליהם מאוד, ומרגיש אשם שהותיר אותם מאחוריו, אבל שמח שנפטר מעול החיים המחניקים כחרדי, וסיפר כמה שמח שלפחות ביתו הצעירה חזרה אליו.
הוא סיפר על אימו השתלטנית ששנאה את חזרתו בתשובה, ועל הדרך בה ניסתה לכוון את חייו באמצעות כספה, ואיך לא היססה לשקר לו ולבדות ירושה שלא הייתה ולא נבראה מסבתו כדי לפתות אותו להתחתן עם אישה חילונית, והודה שהבית שהוא גר בו הוא ירושה ממנה.
"כל השקרים והתחבולות שלה לא עזרו. נירה נשואה עכשיו לבחור אחר, וחיה איתו ועם הילד שאימא חשבה שהוא שלי בבית שחצי ממנו נקנה בכסף שאימא נתנה לה." סיכם צלי את סיפורו המסובך בגיחוך סלחני.
"אז הילד לא שלך?" תהה ארז שהתבלבל לגמרי מסיפורי הירושה שהייתה או לא הייתה.
צלי צחק, "לא, הכל היה שקרים, היא שיקרה לי ולנירה, וגם נירה שיקרה לה. אחרי שאימא נפטרה התברר שסבתא מתה ענייה ולא הורישה לנו שום דבר חוץ מחובות, אימא ידעה שאני לא ארצה לקחת ממנה כסף ולכן המציאה שסבתא הורישה לי את הכסף כדי לפתות אותי להתחתן שוב, מזל שהיא לא גילתה שהילד נולד מבנק הזרע… לא משנה, בסופו של דבר אימא מתה ולא לקחה איתה שום דבר לקבר, לציפי יש דירה, נירה גרה באושר עם בעלה ועם הילד בפנטהאוז שלה, ואני הקמתי לי חממה נהדרת של סחלבים, ויש לי גן ילדים פרטי כמו שתמיד רציתי, והכי חשוב, ציפי שלי מאושרת וחופשייה, ואפילו הבנים בסדר גמור. ראובן החליף את השם שלו לרובי ונעשה אתיאיסט אדוק, והוא חי עכשיו בניו יורק עם אשתו הגויה והילדים המתוקים שלהם, וחנן אומר שהוא עדיין מאמין באלוהים, אבל האמת, בקושי אפשר לקרוא לו מסורתי, הוא נשוי לאישה חילונית, נוסע בשבת וחובש כיפה רק כשהוא נוסע פעם בשנה לבקר את אימא שלו."
"ומה עם גרושתך?"
"היא נשארה חרדית, התחתנה עם איזה חוזר בתשובה אחר, בקיא גדול בגמרא שיושב ולומד כל היום, ונותן לה לדאוג לכל השאר. היא אפילו ילדה עוד ילדים, אבל זה כבר באמת לא עסקי, אני את נפשי מילטתי."
"אז מה, אתה כבר סבא?" התפעל ארז.
צלי חייך ואמר בגאווה שכן, הוא סבא צעיר וגאה, ורק חבל שהנכדים גרים רחוק כל כך.
"אבל למה אתה חי לבד? אתה לא רוצה להתחתן שוב?"
"מה, עם אישה?" צחק צלי, "לא חושב, אני מסתפק בסחלבים שלי, ואתה, אתה לא רוצה לנסות שוב להתחתן?"
ארז הסמיק והשפיל את מבטו לתוך כוס היין שלו, "אני רוצה, אבל אני לא חושב שזה יקרה… אני ונשים…" הוא רוקן בחופזה את כוסו ושינה בבהילות נושא, שאל על החממה, ומה צריך לעשות כדי להתכונן לחורף, וחזר והבטיח שהוא רוצה לעזור לצלי, וללמוד כמה שיותר על הפרחים המופלאים הללו ששבו את ליבו.
צלי נרמז, הפסיק לדבר על דברים אישיים ומאותו רגע הם דיברו רק על סחלבים וחממות.
במשך כל אותו חורף התמיד ארז לבוא לבקר אצל צלי, ללמוד ממנו את רזי גידול הסחלבים, ולעזור לו עם החממה. הם התיידדו מאוד, למדו לחבב זה את זה ולבטוח אחד בשני.

אחותו וגיסו שבהתחלה התבדחו מעט על התחביב המוזר של ארז החלו להיות מוטרדים מהחברות המוזרה שפרחה בין השניים. יום אחד לקח אותו גיסו הצידה ושאל את ארז אם הוא יודע מה מספרים על אבא של הגננת של איתי.
"אתה מתכוון לצלי?" התפלא ארז.
"כן, אני יודע שאתה מחבב אותו ארז, אבל שמעתי עליו כל מיני דברים לא נחמדים ושמתי לב שאתה מבלה איתו המון זמן, מה יש לך ממנו?"
"אנחנו חברים, אני לא יודע מה שמעת עליו, אבל הוא בן אדם נחמד, אני נהנה לדבר איתו, הוא מלמד אותי על סחלבים ואני עוזר לו עם החממה." הסביר ארז, ולמראה חיוכו הספקני של גיסו עבר להתקפה, "למה, לך אין חברים?"
"כן, בטח, חברים זה אחלה, אבל בכל זאת… תשים לב להתנהגות שלו כשאתם לבד, ובשום פנים ואופן אל תפנה אליו את הגב." גיחך מיכה גיחוך מתועב.
"על מה אתה מדבר?" נשאר ארז רציני והביט בקרירות בגיסו. למה הוא חשב תמיד שאחותו נשואה לבחור נחמד, פתאום הוא נראה לו טיפש, עילג וגס רוח.
"אני מדבר על זה שהוא הומו ארז, מה, אתה לא רואה לבד שהוא כזה?"
"לא, וגם אם הוא כן, אז מה?"
"אז כלום, אבל פשוט תיזהר ממנו. אתה בחור צעיר ויפה, עדיף שלא תבלה איתו כל כך הרבה זמן, שלא יקבל רעיונות מוטעים."
"אתה מדבר שטויות מיכה, ומי שיש לו רעיונות מוטעים זה לך, לא לצלי." נפגע ארז, עלה על אופניו ונסע במהירות לביתו של צלי, וכל כך נחפז להסתלק מהבית עד שלא שם לב שמטפטף בחוץ ושכח לקחת מעיל.
"מה, באת בלי מעיל, אבל מטפטף, ועוד מעט ירד גשם ממש חזק." התמלא צלי דאגה, "תשמע את הרעמים, איך תחזור ככה הביתה? טוב, לא נורא, אני אקפיץ אותך חזרה במכונית."
"אבל באתי באופניים." אמר ארז, והעביר יד בשערו, מגלה מופתע שהוא לח.
"נכניס אותם למחסן שלא יירטבו, ותיקח אותם בהזדמנות אחרת. הנה, קח מגבת, תנגב את השערות שלך שלא תתקרר, רוצה תה?"
"כן, רק רגע צלי, חכה שנייה עם התה." התעלם ארז מהמגבת המושטת, "אני חייב לספר לך משהו חשוב."
"מה כל כך חשוב פתאום?" חייך לעברו צלי בתום לב, רמז לארז לרכון אליו והחל לנגב את שערותיו הלחות בקפידה.
"די כבר עם המגבת הזו." תלש ארז את המגבת מידו של צלי, והשליך אותה על הרצפה, "נמאס לי כבר שכולם מתייחסים אלי כמו אל ילד קטן!" קרא בקוצר רוח, לפת את כתפיו של צלי, רכן לעברו ונישק אותו על פיו בחוזקה, "רק שתדע, נופר עזבה אותי כי היא שמעה שאני אוהב להזדיין עם גברים."
"כן, אני יודע." השיב צלי בשלווה, "החבר של האקס שלי סיפר לו עליך, ותום סיפר לי."
"תום, תום של טל הוא האקס שלך?"
"כן, בערך… סוג של אקס, אחרי שסמי מת אנחנו… עזוב, זה מסובך."
"אז אתה באמת הומו?"
"כן, ואתה?"
"אני… אני… אני לא יודע צלי, נכון שאני וטל… אבל גם עם נופר היה לי טוב, באמת רציתי להתחתן אתה, אז איך יודעים?"
"אין לי מושג, גם לי לקח המון שנים להבין, אבל אולי זה יעזור?" אחז צלי בראשו של ארז, נעמד על קצות אצבעותיו והחזיר לו נשיקה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il