כחול עמוק – פרק ו'

16/02/2011

עמדתי כל כך חסרת אונים מול אחי הגדול תומר.
אחד החברים שלו סימן לו שהם הולכים, בקיצור שנסתדר לבד ונשארנו רק אני, אלה ותומר.
תומר לקח נשימה ונראה עצבני מכל העניין "אז מה?! את הפכת לי ללסבית עכשיו?!"
הבטתי בו לרגע וחשבתי איך לעכל את השאלה ששאל אותי, בחיים לא חשבתי שלהתאהב באלה יהפוך אותי ללסבית…
התחלתי לצחוק מעט והבטתי באלה שהייתה בהלם מוחלט מכל מה שקורה.
תומר נהייה אדום מעצבים ותפס לי חזק את היד "אני יכול להבין מה מצחיק אותך במה ששאלתי?!"
"לא יודעת, בחיים לא חשבתי על זה בצורה כזאת."
"מה?!"
"אתה יודע, לסבית…"
הוא עזב אותי והתקרב לאלה.
"תתרחק ממנה!" עכשיו כבר הוא התחיל לעצבן אותי.
אלה נראתה רגועה "זה בסדר" היא הביטה בי במבט שלו.
"לא, זה לא בסדר!" תומר התקרב ממש קרוב לאלה "את גררת אותה לזה?!"
היא שתקה מעט "אני לא מבינה איך זה מפריע לך?"
הוא כבר איבד את העשתונות ונתן לאלה סתירה חזקה שהפילה אותה לרצפה.
הייתי בשוק מהתגובה של אח שלי, לא האמנתי שהוא כזה מגעיל.
באותו רגע הוא הרתיח אותי ואני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל נתתי לו בעיטה לביצים. הוא התפתל מרוב כאבים ומיד עליתי עליו והתחלתי לסטור לו "חתיכת אידיוט!!! איך אתה מעז?! אתה זבל!!!" כל האדרנלין התפשט בכל גופי והרגשתי איך הכעס שולט בי.
לפתע הרגשתי זוג ידיים מאחור, אוחזות בי שלא אזוז "תירגעי" זאת הייתה אלה.
תומר קם מהמדרכה, מוכה הלם ועצבים "אני בסך הכול דואג לך! את יודעת איך החברים שלי מהכיתה ירכלו?! את יודעת איזה נזק חברתי זה יכול לעשות לך?!"
"אתה אטום!!!" צעקתי לו, מנסה להיחלץ מזרועותיה של אלה.
תומר הביט בנו לרגע ומיהר להיכנס לבית הספר.
אלה חיבקה אותי "את מטומטמת?! זה אח שלך!"
"את שומעת את מה שאת אומרת?! הוא פגע בך!"
"זה כלום, והוא עשה את זה בגלל שאת חשובה לו."
"איזה בגלל שאני חשובה לו?! בגלל שהוא פנאטי!" הרגעתי את עצמי לרגע "תגידי… את חושבת שאנחנו נחשבות ללסביות?"
אלה הביטה בי במבט מחויך "אני לא חושבת שזה באמת משנה."
התחלתי ללכת בהליכה מהירה.
"שלי? מה קורה?" אלה ניסתה להשיג אותי בריצה קלה.
"כלום…" ניסיתי להתרחק ממנה "אני מעדיפה להיות עכשיו לבד, אני עצבנית."
נתתי מבט אחד לאחור וראיתי איך אלה עומדת כשעל פניה נראה מבט מדוכדך "אני באמת מצטערת שנישקתי אותך באמצע הרחוב!" היא העירה בציניות.
עצרתי "אני לא התעצבנתי על זה! אני התעצבנתי על אח שלי!" המשכתי ללכת.

בכיתה חיכו לי צליל ועומרי כשהם כמעט בולעים אחד את השני.
"שלום" ניסיתי להכריז על קיומי.
צליל הבחינה בי ודחפה את עומרי מעט "היי שלוצ'קה! מה קורה?" "אולי תקראי לי סווטלנה וזהו?!"
"מה קרה שאת נשמעת מצוברחת על הבוקר?"
מדהים איך היא מכירה אותי בקושי שבוע והיא כבר יודעת לזהות מתי אני מצוברחת… כשאני חושבת על זה, גם את אלה אני מכירה פחות משבוע וכבר הספקתי להוציא את שתינו מהארון ולהכריז על אהבתי…
אני נוראית!!! אין פלא שהיא דברה איתי על כל הקטע הזה על הגשרים והעולמות, נחמד… רגע, אולי אני… לא!
התחלתי לדפוק את הראש על אחד השולחנות בכיתה "לא! אני סתם סטוץ!!!"
צליל הייתה בשוק "על מה את מדברת?"
ניגשתי אליה כולי דביקה מבכי "סתם…" משכתי באף.
היא חייכה "אני יודעת מה ישפר לך את המצב רוח!!!"
ניגבתי את הפנים מהדמעות "מה?…"
"הפגנה, מול הבניין של בית החולים נגד ניסויים בבעלי חיים."
התפוצצתי מצחוק "מה?! את רוצה שלא יהיו לך תרופות?" עצרתי את עצמי כשראיתי את מבטה העצבני של צליל.
"אני צוחקת" ניסיתי להרגיע את הרוחות.
צליל חזרה לחייך "יופי! כמעט חשבתי שאת רצינית…"
לאור המקרה הזה הבנתי שבכל הנוגע לבעלי חיים וטבע, לא כדאי לצחוק על זה ליד צליל…
"אני צריכה לדבר איתך ביחידות" משכתי בידה של צליל.
שתינו הבטנו בעומרי שבכלל היה עם הראש בעננים.
"נראה לי שהוא בכלל שכח מקיומינו" צליל סמנה לי שנלך.
"גם אנחנו שכחנו מקיומו…" התחלתי ללכת בעקבותיה של צליל.
כשהגענו למקום שהיה מספיק רגוע ושקט כדי לדבר בו התחלתי את שיחת הבנות "צליל, אני חושבת שאני מאוהבת!" תפסתי לה בשרוול חולצתה.
היא ניערה את אחיזתי "נו? זה לא דבר טוב?"
הבטתי בה במבט אומלל כמה שניות ונראה כאילו קלטה במה מדובר רק ממבט אחד.
"אל תגידי לי שזאת אני!!!"
הייתי בהלם… היא חושבת שאם עשיתי לה מבט מעורר רחמים, אז זה אומר שנדלקתי עליה?!
"סתם צחקתי!" היא נראתה מרוצה מעצמה.
"אני מקווה בשבילך" נתתי לצליל מבט אדיש של ממש(מה שנחשב אצלי לפחות).
"נו… תמשיכי."
"בקיצור, אני מאוהבת מעל לכל הראש על הבן-אדם הכי מיוחד בעולם הזה, אבל אני כמובן טיפשה ואני לוקחת את הרגשות שלי קדימה מדי."
צליל חייכה "למה את מתכוונת כשאת אומרת קדימה מדי?"
"את יודעת… הוא כבר יודע שאני אוהבת אותו… ו…"
"ו…?"
"והתנשקנו!" צעקתי את זה מהר ככול שאפשר.
"אז מה? מה, אתם בכתה ז' שזה נראה לך כזה ביג דיל?"
"לא, אבל זה שונה, הוא בן-אדם מיוחד ואצלו גם הכול איטי והוא לוקח את הזמן."
"נו, בנים למה את מצפה?"
לקחתי נשימה אחת ענקית. צליל בטח תבין את זה "זאת למען האמת בת."
צליל לא הראתה תגובה כל שהיא לעניין "אני חושבת שאהבה אינה נמדדת בזמן, היא נמדדת במעשים."
חייכתי, ברגע זה קיבלתי את הרושם הכי טוב שיכולתי לקבל מצליל.
היא נראתה לי כמו הפיה צלילי שירדה אליי מגן העדן.
חיבקתי אותה חזק "תודה, זאת העצה הכי טובה שנתנו לי אי פעם!"
היא חייכה חיוך מתנשא "אני יודעת, זה התחום שלי" היא נראתה מסוקרנת "תגידי… מי בת המזל?"
כמעט עמדתי להגיד לה שזאת אלה מהכיתה שלה, אבל עצרתי את עצמי "אני לא יודעת אם זה בסדר מבחינתה."
"אני מבינה… טוב איך שבא לה."
"אני שמחה שאת מבינה אותי."
"זה בסדר, היה לי ניסיון עם בנות."
הופתעתי לגלות את המידע החדש "היה כיף הניסיון?"
היא חייכה חיוך רחב "את לא יודעת כמה…"
צליל הזאת, תמיד ידעתי שיש בה משהו מיוחד…

למדנו שעה של מתמטיקה מייגעת עד שהגיע הצלצול הגואל שהציל אותנו מצלו של השעמום הכבד.
יצאתי מהכיתה והבטתי במתרחש סביבי, איך חבורות של ילדים מתאגדים ביחד, מדברים, צוחקים, משחיטים איזה רכוש ורק אני עומדת לבדי בתור הצופה שלהם.
צליל לא הייתה איתי כי היא הלכה לחלקו השני של בית הספר, לאיזו שיחת חולין עם המחנכת.
כמה דקות עמדתי שם בתור הילדה החדשה, המסכנה והבודדה כשלפתע הרגשתי על כתפי מגע של יד מוכרת.
בלי להביט אחורה הכרזתי "אלה…"
"איך זיהית אותי?" הקול הסגיר אותה סופית.
הסתובבתי לכיוונה "אני מצטערת."
"על מה?" היא חייכה חיוך מעודד, לא מבינה על מה יש לי להצטער.
התיישבתי על הספסל שנכח לידינו "אני יודעת שאני דפוקה, ושאני אומרת דברים בלי הכנות ואני רצה בלי באמת לחכות לך. אני לא תמיד כזאת, אז תסלחי לי על הטמטום שלי."
היא חייכה "אני חושבת שזה דווקא מה שמוצא חן בעייני."
"מה? הטמטום שלי?"
היא צחקה "איך שתקראי לזה, אני לא חושבת שזה טמטום."
הבטתי בה במבט זעוף "למה הברזת מהשיעורים הראשונים? זה בגללי?"
היא התיישבה לידי והניחה את ראשה על כתפי "טיפשה! אני אוהבת להיות בחברתך."
"אם תבריזי מעוד שיעורים אני איעלם לך."
"אל תעשי לי את זה!"
נעמדתי מולה בעמידה של בעלת סמכות "את קולטת שאת הורסת לך את העתיד?!"
"בולשיט!" היא הזעיפה את פנייה כמו ילדה קטנה "חוץ מזה אני לא יכולה לשבת ארבעים וחמש דקות על כיסא אחד."
חשבתי על מה שהיא אמרה כמה שניות. זה הזכיר לי התנהגות של מישהו שאני מכירה… כן! זאת ההתנהגות של תומר שהוא מנסה ללמוד.
לתומר אחי, גילו לקויות למידה כשהיה בכיתה ג'. הוא היה מקבל ציונים נמוכים בבחנים, החוברות לימוד שלו היו ריקות והמורה טענה שהוא היה כל הזמן זז בכיסא ולא היה מסוגל לשבת שיעור שלם כמו בן-אדם.
"יש לי שאלה" ניסיתי לחקור אותה.
"כן?" היא נראתה מעוצבנת.
"עשו לך אבחונים?"
היא הסתכלה עלי כאילו דברתי סינית "אבחונים למה?"
"אבחונים, לבדוק אולי יש לך לקויות או הפרעות קשב."
היה לה מבט מיואש "למה אני צריכה את זה עכשיו?"
"לא הלכת אף פעם לעשות אבחון, אני צודקת?"
"לא."
"אני מבינה" תפסתי לה ביד "את יכולה לפחות להשתדל, להיות נוכחת בשיעורים, מצדי תפריעי ותעשי בלגן, אבל רק לעכשיו."
היא נאנחה "בסדר, אבל זה רק כי את מבקשת."
חייכתי מרוצה מעצמי "תשבי לידי בכיתה" הנחתי יד אחת על המותן שלה.
היא הסמיקה "בסדר."

התחיל שיעור תנ"ך ואלה ואני ישבנו אחת ליד השנייה.
היא חייכה חיוך נבוך ולחשה לי "כולם מביטים בי כאילו אני איזה יצור."
"מה את רוצה? זה נדיר שאת נוכחת בשיעורים" לחשתי לה חזרה.
היא הביטה לי לתוך העיניים "שלי?"
"כן?"
היא נראתה מובכת מעט "למה כל כך חשוב לך שאני אלמד?"
חייכתי "זה לא ברור? אני דואגת לך."
היא שתקה והשפילה את ראשה "חלמתי עלייך הלילה."
התמלאתי שמחה "מה חלמת???" נשטף בכל גופי גל של אנרגיות כששמעתי את דבריה.
היא נראתה מעט עצובה "אני מעדיפה לא לדבר על זה."
"אני מבינה" ניסיתי לא להתאכזב ולפי הבעת פניה, נראה שהחלום היה רע.
היא נאנחה "טוב, אם אני לא אספר זה לא ירד לי מהלב."
"נו?" רציתי כבר לשמוע את תוכן החלום.
"חלמתי שהפלגנו בסירה, היה יום שמש יפה והים היה רגוע, עד שהגיעה סערה, הים כבר לא היה רגוע והסירה התחילה להתנדנד. כשניגשתי לראות את מצב המים גיליתי כי ממול לסירה שלנו התחילה מערבולת ענקית שאיימה לבלוע אותנו יחד עם הסירה."
"זה לא נשמע חלום טוב" התאכזבתי לגלות כי התחושה שלי בקשר לחלום הייתה נכונה.
"אבל, לא פחדתי מזה בחלום, ידעתי שאת לידי ואין לי ממה לפחד וכשרציתי לספר לך מה ראיתי, הבנתי שאת לא על הסירה, חיפשתי בכל מקום בסירה ולא מצאתי אותך, כאילו לא היית מעולם על הסירה. כך המשכתי להיסחף יחד עם הסירה לתוך המערבולת, בלעדייך." היא השעינה את ראשה על השולחן "אני מצטערת אם החלומות שלי מדכאים אותך."
חייכתי "זה בסך הכול חלום, אני בחיים לא אנטוש אותך, בטח שלא במצב של סכנה."
"אני לא יכולה להגיד בחיים לא."
המורה נכנסה לכיתה ומיד הפסקנו לדבר.
היא בחנה את הכיתה והתחילה להקריא שמות. כשהיא הגיעה לשם של אלה היא הביטה בה במבט מורתי ומפחיד "יש לך הרבה חיסורים."
היא השפילה את ראשה "אני מצטערת."
"אפשר לדעת למה?" היא שאלה בנזיפה.
אלה שתקה, נראה שלא ידעה מה להגיד להגנתה.
"אני מבינה" היא המשיכה להקריא את הרשימה השמית ואני ידעתי שהיא לא באמת מבינה.
כשהמורה התחילה להכתיב מיד פניתי למחברת והפניתי את מבטי לאלה כדי לוודא שהיא גם כותבת, ואז תפסתי את אלה בוהה בי וחולמת בהקיץ.
היא קלטה שתפסתי אותה והפנתה מיד את ראשה לכיוון הלוח, פתחה את המחברת במהירות הבזק והתחילה לכתוב.
השיעור עבר בכיף כשידעתי שאלה לידי.
סרקתי את הכיתה כשהמורה התחילה להטיף לנו על משמעת והבחנתי בצליל מביטה בנו במבט של ניצחון.
היא סימנה לי כל מני סימני ידניים לא מובנים, אבל הבנתי כבר שהיא קלטה שאלה היא מי שדברתי עליה מקודם. טוב, לפחות לא אמרתי שום דבר והיא הבינה את זה לבד.
כשניגמר השיעור צליל תפסה בידי "בואי איתי, אני צריכה לדבר איתך" היא חייכה לאלה "אני שמחה לראות אותך בכיתה."
אלה חייכה חיוך מובך "תודה באמת."
צליל חייכה "סתם אני צוחקת, תבואי היום לרחבה מול בית החולים, יש שם הפגנה נגד ניסויים בבעלי חיים."
אלה חייכה "אין בעיה אני אבוא."
צליל פנתה לכיוון הדלת וקרצה לאלה "גם שלי תהייה שם, אז זאת בכלל תהיה סיבה טובה בשבילך לבוא."
נתתי לצליל מרפק ולחשתי לה בעצבים "מה את חושבת שאת עושה?"
"מה? לא התכוונתי במובן כזה" היא לחשה לי בחזרה.
אלה הבינה שמשהו מסריח "למה את מתכוונת כשאת אומרת שזאת תהייה סיבה טובה בשבילי לבוא?"
צליל תקנה את עצמה "אתן חברות טובות, לא?"
אלה בחנה אותי "אני לא יודעת, תשאלי את שלי לגבי זה."
חייכתי אליה, מובכת מהסיטואציה ואני וצליל יצאנו החוצה.
צליל ישבה על אחד הספסלים, בוחנת אותי "נו? תשפכי."
לא הבנתי מה היא רוצה בדיוק שאני אשפוך "מה?"
צליל נראתה חסרת סבלנות "נו, זה ברור כשמש! זאת אלה!"
כחכחתי בגרון בחוסר נוחות "על סמך מה את אומרת את זה?"
צליל שתקה כמה שניות "רואים פשוט… לא יודעת! אינטואיציה!"
"אני מבינה, אינטואיציה."
צליל נראתה עוד יותר עצבנית ועוד יותר חסרת סבלנות "נו?!"
לא הצלחתי להבין מה היא רוצה שאני אגיד "נו, מה?"
"אני צודקת, נכון?"
שחררתי אנחה קטנה ואמרתי ללא רצון "כן."
צליל עברה לטון חוקר "איך זה קרה?"
התיישבתי ליד צליל "זה קרה לפני כמה ימים כשהלכתי למסיבה והשתכרתי קצת ו…"
"ו…?" צליל זירזה אותי להגיע לפואנטה.
"יצאתי לטייל ואז פגשתי אותה גוררת עגלה עם כיסאות שיזוף, רציתי לעזור לה, אבל במקום זה פשוט התחלתי להקיא ונרדמתי על החוף… למחרת התעוררתי בבית שלה ואחרי זה גם פגשתי אותה בבית הספר ולא יודעת… משם זה המשיך."
"את משהו" צליל עברה למצב חיוך.

הגיע סוף הלימודים ובדרך הביתה נזכרתי בתקרית הבוקר.
לא ידעתי מה לעשות ופשוט עשיתי פנייה חדה, שיניתי את כיוון הליכתי לביתה של אלה.
כשניצבתי מול דלת ביתה נשמע קולה מבפנים. הקול שלה נשמע מעט חלש, אבל כשקרבתי את אוזני לדלת שמעתי בברור את מילותיה.
"כן… אני לא יודעת אם אני רוצה לפגוש אותך עכשיו, אני קצת עסוקה… אני אראה… בטח, אתה רוצה לראות אותי כדי שתוכל להמשיך להתעלם ממני כמו פעם… תקשיב, אני אחשוב אם אני בכלל רוצה לחדש את הקשר הזה… תן לי טיפה זמן לעצמי… ביי."
הבנתי לפי השיחה שהיא דברה עם מישהו בטלפון.
סקרן אותי עם מי היא דברה בטלפון שהיא נשמעה כל כך לחוצה. עצרתי לרגע וחשבתי עם עצמי האם כדאי להיכנס, השיחה נשמעה בסגנון רומנטי, כאילו היא דברה עכשיו עם המאהב שלה. רציתי לבכות כשחשבתי על זה באותו הרגע, איך היא יכולה? מה, הסגנון שלה זה מונוגמיה? שתלך להזדיין! מצידי אפילו עם זה שדיברה בטלפון.
אחרי כמה שניות של תסכול, כמו מזוכיסטית החלטתי להיכנס לביתה.
דפקתי על הדלת שלוש פעמים וחיכיתי לה שתפתח.
אלה פתחה את הדלת כשפניה נראות עסוקות במשהו אחר החולף בראשה. היא הביטה בי בחיוך חמוד, החיוך האהוב עליי התפשט על פניה. אותו החיוך שאומר לי שניצחתי.
"שלום" אמרתי לה בעוד אני נכנסת לביתה.
היא הביטה בשעון שתלוי על קיר המטבח "אין ספק שלראות אותך עושה לי מצב רוח טוב."
חייכתי וחיבקתי אותה חזק אליי "אני כל כך שמחה לראות אותך."
היא החזירה חיבוק "את לא יודעת עד כמה אני שמחה לראות אותך פה."
אני מחייכת מרוב מתוק, עסוקה בטוב שיש לי בתוך הגוף כשלפתע עיניי ננעלות על מעטפה שנחה לה בפינת האוכל.
על המעטפה כתוב 'לאלה היקרה' ליד הכתוב מצויר לב.
ליבי חוטף זעזוע באותו הרגע וההרגשה המתוקה הופכת בשנייה אחת להרגשה מרה.
ככה היא רוצה לשבור לי את הלב? כל כך מהר?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il