כחול עמוק – פרק י'

02/03/2011

הרוח נעשתה רק קרה יותר. נשארתי לעמוד מול אלה, מחוסרת רצון לחיות.
המים כבר לא היו קפואים, אבל זה לא מנע ממני לרעוד.
"אני יודעת שזה קשה, את לא יודעת איך לי היה קשה לקבל את ההחלטה!" אלה חבקה אותי, הזכירה לי את העובדה שאנחנו ערומות.
"את קיבלת את ההחלטה?" שאלתי בכעס.
"כן, אבל זה לא אומר שקיבלתי אותה ברצון רב! אל תכעסי, בבקשה! יהיה לי עוד יותר קשה לעזוב את אילת בידיעה שאת נשארת כעוסה עליי אי שם בקצה הרחוק של הארץ."
"לאן את עוברת?"
"לתל-אביב" היא לקחה נשימה "ההורים שלי שלחו את המכתב…"
קטעתי אותה "ומי היה הגבר שפגשת במסעדה?"
"זה היה אבא שלי, הם רוצים שאני אחזור לגור איתם, כמובן שבהתחלה התנגדתי לכך בגלל שלא רציתי לעזוב אותך ועדיין כעסתי עליהם, אבל אז נודע לי שיש לי אחות."
"אחות?" הפתיעה אותי הידיעה שאי שם בתל-אביב קיימת לה בייבי אלה.
היא חייכה כשהיא שמה לב, שהתגובה שלי לעניין האחות הייתה חיובית. "כן! היא נולדה לפני חודש והם החליטו לקרוא לה תמר!"
"ולמה את רוצה לעזוב?" חזר לי מיד המבט הזועף.
"את באמת שואלת? נולדה לי אי שם בתל-אביב אחות, איך את מצפה שאני אגיב?"
"את צודקת" נשבר לי הלב באותו רגע שוויתרתי לה ועליה.
היא חיזקה את החיבוק והרגשתי איך אני לא מחזיקה מעמד ואני בוכה לה כמו ילדה קטנה על הכתף.
"אני אוהבת אותך, את יודעת את זה?" היא לטפה את שערי.
"אני גם אוהבת אותך" המשכתי לייבב.
"זה לא סוף הקשר שלנו, את יודעת, נכון? אנחנו נדבר בטלפון ונכתוב אחת לשנייה ואולי יצא לנו גם להיפגש.
"ואת לא תשכחי אותי?" ניגבתי את הדמעות.
"למה נראה לך שאני אשכח אותך?!"
"מבטיחה?"
"מבטיחה" היא לטפה לי את הפנים ונגבה דמעה שזלגה לה מעיני.
"אלה?"
"כן?"
"אני אוהבת אותך."
היא חייכה וקרבה את שפתיה ונשקה את שפתיי בעדינות, מן נשיקה מרה שמרגישה כמו הנשיקה האחרונה.

לאחר כמה זמן שהתחבקנו לנו, עומדות ערומות בין הגלים, חזרנו אל החוף, לובשות בחזרה את בגדינו.
"רוצה להפליג איתי בסירה?" היא משכה את ידי וחיוך מעודד נפרס על פנייה.
"בטח! למה לא?" צלעתי אחריה אל הסירה ושתינו עלינו עליה.
אלה עזרה לי מעט עם הקביים והניחה אותם על רצפת הסירה. "אבל, אל תדברי על זה יותר מדי, זאת לא הסירה שלי."
"אז של מי?" שאלתי בסקרנות.
"היא של הבוס שלי, אני עובדת בחברה להשכרת כלי שיט ויש לי כמה וכמה מפתחות לכל מני אופנועים וסירות מנוע למיניהן, אבל אני לא חושבת שהוא מרשה שאני אשיט אותם בשעה כזו." היא התיישבה בכיסא על יד המנוע, הפעילה כמה וכמה כפתורים והסירה החלה לשוט בטיסה על פני הים.
"וואו!!!! איזה כיף לך שיש לך את זה כל יום!!!"
"אני יודעת!!! זה היתרון באילת והחיסרון בתל-אביב!!!" היא צעקה לי מבעד לרעש המנוע.
הבטתי על הים הפתוח, נהנית מהקור הלילי ומהנוף המדהים, לראות גל של אורות על החוף ולראות את שינוי הנוף במעבר לירדן.
אין, אילת אומנם נידחת, אבל אין כמוה.
אחרי ששקעתי בנוף הרגשתי איך הסירה נעצרת ואת מרקם ידיה של אלה המלטפות את גופי. הרגשתי איך היא מחבקת בחום את גבי, ידיה נכנסו מתחת לחולצה ולטפו את שדיי בעדינות, הרגשתי איך אני רוצה להתנפל עלייה ונשק את כל גופה בחושניות.
היא המשיכה במעשייה "זה היה מדהים לעשות איתך אהבה."
חייכתי, "אני לא אוכל לעמוד בזה, להיות רחוקה ממגע גופך."
"את תוכלי, תאמיני לי."
"אולי את תוכלי."
היא עזבה אותי. הסתובבתי אליה לראות אם מבטה כועס.
היא פשוט עמדה מולי והביטה עליי "אני אמות בלעדייך, את יודעת טוב מאוד שאני צריכה אותך יותר ממה שאת צריכה אותי."
"זה לא נכון, ההוכחה היא שלא אני היא שעוזבת אותך."
"אני לא עוזבת אותך! אנחנו נישאר בקשר ואולי אני אחזור לאילת, מי יודע…"
"את יודעת, את יכולה לבקר את אחותך ולחזור."
"אני לא רוצה שתגדל איתם לבד."
"את מעדיפה אחות קטנה שאת בכלל לא מכירה על פניי!"
"שלי, תפסיקי לבלבל את המוח! אני לא רוצה לריב איתך בפעם האחרונה שאני רואה אותך!"
"פעם אחרונה?!"
"אני נוסעת לתל-אביב בשש בבוקר."
"יופי שאת נזכרת להגיד לי גם את זה! תני לי להבין, אם לא הייתי רודפת אחרייך בכול העיר עם גבס, אז גם היית נוסעת בלי להגיד לי שלום?!?"
"כעסתי עלייך אז וחוץ מזה רציתי לעצור בבית שלך, כשאת מתעוררת לבית הספר ולהיפרד ממך."
הייתה שתיקה והרגשתי איך שוב הדמעות חונקות אותי ופרצתי בבכי.
לא יאמן, אני! שלי! זו שתמיד שמה פס אחד גדול על כולם ועושה מה שבא לה, זו שמנסה להסב לעצמה מראה קשוח, זו ששונאת קומדיות רומנטיות: יושבת ובוכה כמו איזו נקבה מסכנה בגלל מישהי ששברה לה את הלב.
"אני אוהבת אותך, שלי, אני בחיים לא רציתי ולא ארצה לפגוע בך, את האהבה הראשונה שלי והאהבה האמיתית שלי." היא הביטה בי ברוך ובמתיקות שאפיינו אותה כל כך. היא עצמה את עיניה הכחולות ונשקה לי נשיקה רכה שבאה מהלב וחושפת רגשות נחבאים.
היא המשיכה להביט בי וחייכה, "אני חושבת שכדאי שנחזור לבית שלי כדי לסיים לארוז את כל החפצים שלי. אה! איך שכחתי!" היא הוציאה מהכיס מפתח. "לפני שנפלת מהעץ וגיליתי את הצד הסטוקרי שלך, שכפלתי לך את זה כי רציתי שתעברי לגור אצלי. זה כבר הרבה זמן בכיס של הג'ינס, בגלל שהביך אותי לתת לך את זה עם הצהרה כזו וגם השתנו כל התוכניות. אבל אני בכול זאת נותנת לך את המפתח כדי שיהיה לך לאן לברוח." היא פתחה את ידי והניחה את המפתח במרכזה.
החזקתי את המפתח, מביטה בו כאילו היה אבן יקרה ומיוחדת. הכנסתי אותו לכיס, "את לא יודעת איך אני הולכת להתנחל שם." ניסיתי לשדר לה כל מני שדרים: "הבית שלך עוד יהפוך לבריכה."
"שלי, אני אוהבת אותך ואל תשכחי את זה בחיים." היא התניעה את הסירה והרגשתי איך הרוח הקרירה שעפה על פניי שוטפת לי את גל העצבות ולוחשת לחישות 'מחר יהיה טוב', אבל אני יודעת שהיא משקרת. איך יהיה טוב? אלה לא תהיה כבר באילת. אני אירקב בבית עם כל הדיכאונות שלי והיא לא תצא לי מהראש, אבל אצלה? אצלה זה בטח סיפור אחר. לה תהיה אחות חדשה שהיא תשחק איתה כל הזמן ותשכיח לה בן רגע את הזיכרונות.
"שלי, הכול בסדר? הגענו" אלה ליטפה את פניי וניגבה את הדמעות שזלגו לי. היא עזרה לי לרדת מהסירה ולעלות על הקביים.
ניסיתי מעט לחייך ולחזור לעצמי השמחה, להסתיר מעט את העצב כדי להתנחם בזה שהרגע שהוא אולי האחרון שלנו ביחד, יהיה רגע שייזכר כטוב.
"את באמת הולכת לדבר עם ההורים שלך? את לא כועסת עליהם?"
היא הביטה לכוכבים וחשבה מעט, "אני חושבת שאני בחיים לא אסלח להם, אבל כמו שאת יודעת, אני אעשה הכול כדי שלאחותי יהיו חיים יותר טובים."
עלינו לבית שלה שותקות, מה שבכלל לא אופייני לנו… זאת אומרת לי, לשתוק זה הצד החלש שלי בדרך כלל, אבל עכשיו הצטיינתי בזה. כמובן שלא שתקתי כי לא היה לי מה להגיד, היה לי הרבה מה להגיד, אבל הייתי עסוקה בלחשוב.
הגענו לבית של אלה שעכשיו גם שייך לי באיזושהי צורה. אלה הושיבה אותי על הספה, נעמדה מולי ונעצה בי מבט מתוק כל כך… "תאמיני לי שאני לא רוצה לעזוב אותך."
"לא אמרנו שאנחנו לא מתעסקות בזה?"
המבט שלה פתאום הפך למבט מתחנן, אבל עדיין חמוד(כרגיל). "תלווי אותי לאוטובוס."
"את נוסעת באוטובוס?! את יודעת איזה סיוט זה לנסוע לאילת באוטובוס?!"
"תאמיני לי שאני יודעת, אבל יש לי ברירה אחרת?! אני בטוח לא אקח מטוס." היא התיישבה לידי וחיבקה אותי חזק. הבטתי עליה, ונראה שדמעות זלגו להן על לחייה הסמוקות. אני יודעת שזה ישמע הכי אגואיסטי בעולם, אבל באותו הרגע שראיתי את הדמעות, ירדה לי מן אבן מהלב, אבן שלחשה לי בלי הפסקה 'היא לא אוהבת אותך, היא לא אוהבת אותך…'
חיבקתי אותה חזק אליי, לא רוצה שתיסע ממני, לא רוצה להפסיק להרגיש אותה, לא רוצה להפסיק לראות אותה, לא רוצה שתהיה שייכת למישהו אחר מלבדי. יש לי אובססיה אליה, אין ספק. אם לא היה לי אובססיה לא הייתי עוקבת אחריה וקנאית לה כל כך. אני מרגישה שאנחנו מכירות כבר הרבה זמן, אני מרגישה שאני כבר מכירה את העיניים האלו מילדות, אלה העיניים של סתיו ללא ספק.
לפני שעברתי לאילת היו לי תמיד חלומות על העיניים האלה, העיניים הכחולות שבוחנות אותך בסקרנות בלי הפסקה, עיניים שמזכירות את הים. לפני שעברתי לאילת הרגשתי איך יש משהו רקוב בלב שלי, משהו שכבר לא פועל כמו פעם, הרגשתי ריקנות. את הריקנות הזו הייתי מסתירה באמצעות צחוק, ככה אנשים הכירו אותי 'המצחיקה הזאת'. זאת הרי הדרך הכי קלה להסתיר את הריקנות שלך, כי רק ככה אף אחד לא לוקח אותך ברצינות. אני התגעגעתי לסתיו ורציתי לפגוש אותה שוב, היא הייתה כמו דמות חלומית וזה הרגיש כאילו היא הייתה פרי דמיוני ומעולם לא הייתה חלק מהמציאות שלי, אבל מאז שהכרתי את אלה, החלק שהיה לי בלב חזר לתפקד, כאילו מעולם לא נפגע. פתאום סתיו נראתה לי כל כך מציאותית ונראה שלא מתה בכלל, וזה נורא כל כך שאני חושבת ככה. למען האמת אני אפילו מזועזעת מעצמי. כאילו בגלל המראה הזהה שלהן אני מתייחסת אליהן כאל אותו בן-אדם.
"הגבס שלך ריק" מעירה אותי אלה ממחשבותיי.
"כן, הוא חדש אז הוא ריק."
"ואת לא חושבת שצריך למלא אותו?"
"את רוצה לצייר לי עליו?"
אלה חייכה וקמה מהר אל פינת האוכל כדי להביא כמה טושים. כשחזרה משם היא התיישבה לידי שוב על הספה. "מה את רוצה שאני אצייר לך?" העיניים הכחולות שלה נצצו מהתרגשות.
"את יודעת לצייר עירום?"
"שלי…"
"טוב… אני רוצה שתציירי לי חוף, אבל לא סתם חוף את החוף של אילת," חייכתי אליה.
היא הביטה בי בהלם "למה?"
"מה זאת אומרת למה?"
"למה את רוצה שאני אצייר לך דווקא את החוף של אילת?"
"כי אני יודעת שזה מה שאת אוהבת וזה יזכיר לי אותך תמיד."
היא חשבה כמה שניות והתחילה להחליק את הטושים על גבי הגבס, כאילו היא מציירת ברגע זה ציור שיגיע ללובר. היא נתנה מעט מבטים סורקים על גבי הגבס עם עיניה הכחולות והמשיכה לצייר בהתלהבות. לאחר מכן, כשהחליטה שסיימה לצייר, היא כתבה הקדשה ליד ונתנה בי מן מבט מתוק של ניצחון "סיימתי!"
הבטתי על הגבס והציור הזכיר לי נופי ילדות שהספקתי לשכוח, איך שאני וסתיו ישבנו לנו וציירנו את אותם הנופים. קראתי את ההקדשה של אלה, היא לא הייתה ממש ארוכה. היא כתבה לי בכתב החרטומים שלה, 'כשאת מחפשת תשובות, תביטי אל הים. אוהבת מאוד אלה.'
באותו הרגע, מבלי לחשוב פעמיים, קפצתי עליה במן חיבוק דוב שמעט הבהיל אותה, אבל מיד היא התחילה לצחוק ואני הצטרפתי אליה.
עברו כמה שעות שדיברנו, בכינו, צחקנו והעלנו רעיונות לעתיד ואז קרה מה שקרה, נרדמנו לנו מחובקות על הספה, שמחות שיש לנו עדיין אחת את השנייה.

השעון העיר אותנו בלי רחמים. לקח לו כמה דקות לצפצף עד שאלה החליטה לכבות אותו.
"מה השעה…?" ניסיתי לפתוח עיניים בקושי רב, מתמתחת לי על הספה.
"חמש וחצי, אנחנו צריכות להתחיל להתארגן" היא נראתה חסרת אנרגיות ועייפה.
"למה את עוזבת בשעה כל כך מוקדמת?"
"אני רוצה להגיע לתל-אביב בשעה נורמאלית, לא?"
"אוף… אז למה הכול בא על חשבוני?"
"כי את אוהבת אותי" היא התקרבה ונשקה לי נשיקה קצרה וחמודה על השפתיים, "קדימה, תתחילי להתארגן." היא הקימה אותי מהספה.
"מה שתגידי, בוס…" התהלכתי לשירותים בחוסר רצון.

אחרי חצי שעה שאלה זירזה אותי להתארגן, עזבנו את הבית כשאלה עם המזוודות שלה.
הלכנו לנו על הכבישים של אילת כשכל אחת מחזיקה מזוודה אחת בידה, אני החזקתי את הגדולה אחרי שהתעקשתי שאני לא מוכנה שתסחב עליה משקל כבד מדי. כמובן שעכשיו אני מתחרטת.
בסופו של דבר, אחרי הליכה מעייפת שמלווה בצפירות ואין ספור של הסעות טרמפים, הגענו ליעד הסופי, תחנת האוטובוס.
הנחתי את המזוודה על הרצפה והתחלתי להתמתח, "אני לא מאמינה שהתעקשתי לסחוב את המשקל הזה…"
"תלמדי להבא, לא להטיל על עצמך משימות שלא בטוח שתעמדי בהן."
"תלמדי להבא, לא להקשיב לי כשאני מדברת שטויות."
"עדיף לי, פשוט לקנות אטמי אוזניים לפעמים כשאני נפגשת איתך."
"אאוץ'…"
אלה התיישבה על הספסל בתחנה "אני לא מאמינה שאני עוזבת, כמה זמן כבר לא ראיתי את הפנים של ההורים שלי…"
"אני לא מאמינה שזאת הפעם האחרונה, שאני אזכה לראות אותך."
פתאום נשמע רעש מנוע כבד ואי שם באופק של הכביש, צץ לו אוטובוס ישן ורעוע של אגד.
לא רציתי להאמין שהוא בא, רציתי להאמין שאני מדמיינת. הבטתי אל הנגב הצחיח והתפללתי שלא ייקח ממני את אלה.
אלה תפסה במזוודות והעמידה אחת מכל צד. האוטובוס נעצר מולנו ודלת האוטובוס נפתחה ברעש מצמרר של צירים חלודים.
"שלום לכן בנות יקרות ובוקר טוב!" חייך הנהג הקשיש, שלשם שינוי היה נחמד בניגוד לשאר הנהגים במדינה.
"תוכל לחכות כמה שניות? אני פשוט נפרדת מחברה" אלה עשתה פרצוף מתחנן.
הנהג, שלא הצליח להיות אדיש למראה זה, פשוט המשיך לחייך "בטח, אבל תמהרו בבקשה."
אלה הביטה בי ואני כמעט התפוצצתי מרגשות געגוע. איך אני יכולה להיפרד ממנה?! אני רוצה אותה לעצמי ורוצה אותה חזק. היא כמו הרואין בשבילי.
התחלתי לבכות בפרץ של דמעות ואלה חבקה אותי חזק אליה "בבקשה אל תבכי בגללי, אני לא שווה את זה."
"את לא יודעת עד כמה את כן…" ניסיתי לנגב את הדמעות, אבל בכול פעם הגיע מלאי חדש ששטף את הפנים.
היא הוציאה מכתב בשלוף מהמזוודה "כתבתי לך משהו."
"אל תעזבי אותי…"
"הלוואי וזה היה קל כל כך."
"זה באמת קל כל כך, זאת רק את שעושה את זה קשה."
היא המשיכה לחבק אותי והביטה עליי עם עיניה הכחולות. "שלי, אני אוהבת אותך ואנחנו ניפגש שוב, זאת ישראל אחרי הכול, לא אמריקה." היא עלתה על האוטובוס עם המזוודות והשאירה אותי בוכה.
אני עומדת ורואה את האוטובוס הרעוע חולף על פניי כשפניה של אלה מציצות עליי מהחלון והיא מנופפת לי.
לא יכולתי לנופף לה, בכלל לא יכולתי לזוז. הרגשתי איך גל של חנק תוקף אותי ואני ממשיכה לבכות על גורלי המר.
אלוהים, איך יכולת לקחת ממני את אלה? איך יכולת לקחת ממני את הבן-אדם היחידי שמילא לי את הריקנות?
נשארתי לשבת בתחנת האוטובוס, מביטה במעטפה שקיבלתי, אבל לא פותחת אותה, רק מביטה.
'מה את אומרת שלי? לפתוח או לא?' הקול הפנימי שלי שאל אותי.
'זאת הרי הדרך היחידה שלי להקפיא את הזמן שהיינו ביחד, לא? לשמור את הזיכרון הזה קר ולדעת שיש לי עוד למה לצפות בקשר הזה' השבתי לקול הפנימי.
הקול הפנימי חשב קצת ואמר 'אני מקווה שאת לא חושבת שהמעטפה תקפיא לך את הזמן, אלה עזבה ואין לך איך להשיב את הזמן לאחור. בטח ובטח שלא עם מעטפה מטופשת.'
'טוב, בסדר קול פנימי. אני אפתח את המעטפה אם זה מה שאתה רוצה.'
ידיי רעדו וקרעתי לאט ובעדינות את פיסת הנייר. הוצאתי משם שני דפים מקופלים. על הדף הראשון היו כתובות מילים רבות בכתב החרטומים המוכר של אהובתי.
הרחתי את הנייר, לבדוק אם אלה השאירה את ריחה עליו והדמעות המשיכו לזלוג על מורד לחיי.
התחלתי לקרוא את המכתב וקולה המתוק של אלה קרא אותו באוזניי.

"שלי, אהובת נפשי ותאומת ליבי. היית מאמינה לי אם הייתי אומרת לך שהכרתי אותך כבר? בימים, שבהם היית הולכת לך עם צמות בלונדיניות שסרטים קשורים לך לכל צמה. אני זוכרת אותך בברור, איך אפשר לשכוח? היית נראית כמו עולה חדשה מרוסיה למרות היותך ילידת הארץ. את נערה מיוחדת, שלי. את לא מפחדת מכלום וכשאת רוצה להגיד משהו, המילים פשוט נשפכות לך מהפה. אני מתארת לעצמי שכשאת קוראת את המכתב, אני עכשיו יושבת לי באוטובוס ובוכה כמו ילדה קטנה וכל האנשים מסתכלים וחושבים להם, אם כדאי לדבר איתי ולשאול לשלומי, או פשוט להניח לי לבכות. את בטח יודעת את התשובה. פשוט להניח לי לבכות. אני לא רוצה שתהיי עצובה בגללי, כי אני אוהבת אותך ורוצה בטובתך. את בטח שואלת את עצמך, איך אני זוכרת אותך מהיסודי. אז כנראה שיצא לנו להתראות כמה פעמים כשנפגשת עם סתיו, אבל אל תאמצי את עצמך להיזכר כי את לא תצליחי לזכור. אני ברגעים אלה עוצמת את עיניי ונזכרת בשפתייך המפתות, באפך החמוד, בנמשים ובסומק שעל לחייך, בשערך הזהוב ובעיני הדבש היפות שלך. נזכרת ברגע זה איך עשינו אהבה על החוף ואיך גרמת לי להרגיש דברים שמעולם לא דמיינתי שארגיש.
אני אוהבת אותך מאוד- מאוד ומקווה שנזכה להיפגש שוב. אני מקדישה לך באהבה שיר שאני מאוד אוהבת, שיר שמזכיר לי אותך." הידיים שלי רעדו והעברתי דף.
בדף השני נכתב שירה של גלי עטרי 'שיר שיביא לך אהבה' בכתב ידה של אלה:

קחי מה שתרצי, מי יסרב לך
קחי את העולם כולו
מי יוכל לומר לך לא
אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך
מי שאת רוצה יבוא
אל תלכי עם מי שלא.

תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.

יש לך זמן לגדול, כמה יפה את
קחי את העולם כמו פרי
קחי כל מה שאפשרי
אין אחת כמוך, את כבר יודעת
שתוכלי תמיד לבחור
כל מה שתרצי לזכור.

תעשי רק מה שאת אוהבת…

יום אחד יבוא מי שחיכית לו
מי שאת רוצה יבוא
עם מה שאת אוהבת בו.

תעשי רק מה שאת אוהבת…

ככה הלכתי כל הדרך הביתה, כשהשיר הזה מלווה אותי במחשבות על אלה שלי שנמצאת עכשיו בדרך לבירתה השנייה של ישראל, הרחק ממני…

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il