ככה זה אצלנו – פרק א'

04/02/2016

אחרי ששלומי מת חלק ממני מת גם כן. כלפי חוץ התנהגתי כרגיל, אבל החלק החיוני, האמיתי ומלא החיים והרגש שבי ירד יחד איתו לקבר. מותו שיטח את רגשותיי – יותר לא יכולתי להתאהב עד כלות, או לקנא עד מוות, להתלהב ולצחוק, או לבכות ולשקוע לתהומות ייאוש, לשמוח בכל מאודי ובכל נפשי, או להתעצב ולהיות אומלל.

לא היה לי אומץ להתאבד, אבל גם להמשיך לחיות בלעדיו לא אזרתי כוח, ובמשך כמה חודשים אחרי מותו המשכתי לכתוב כרגיל את הבלוג המשותף שלנו, מעמיד פנים שאני עדיין חי איתו. זו לא הייתה רמאות, באמת הרגשתי אותו לצידי, מוחשי יותר מאשר אנשים חיים שניסו לנחם אותי ולגרום לי לחזור לעצמי.

את תומר הסכמתי לפגוש רק אחרי שאחותי מיררה את חיי והציקה לי כמו שרק בת ונכדה לפולניות מבטן ומלידה מסוגלת לעשות. במשך כמה שבועות התנגדתי וסירבתי להיגרר להעמדת הפנים הזו שאני ממשיך הלאה ואז, יום אחד, בעוד אנחנו מתווכחים בטלפון, העפתי מבט בראי וגיליתי שאני עדיין עם המשקפיים שהרכבתי על חוטמי בבוקר, משקפיים שבזמנו הייתי זקוק להם רק לקריאה. הבנתי שהסתובבתי אתם כל היום בלי שיפריעו לי וכשהסרתי אותם בבואתי היטשטשה מול עיני וחזרה להתייצב רק כשהשבתי אותם למקומם. אני צריך ללכת עם משקפים כל הזמן הרהרתי לעצמי, מבחין תוך כדי כך ששערי החל להלבין, ומעט הכסף שזרק ברקותיי מיד אחרי מותו של שלומי פלש כבר לכל ראשי. הדלקתי את האור וגיליתי שקמטים החלו להתהוות סביב עיני ופי, ושמץ קלוש של התרופפות מתחיל לרכך את קו המתאר של לסתי. על כורחי הבנתי שבעוד אני נחוש לקפוא על עמדי ולא לחיות יותר אחרי מותו של שלומי הגוף שלי ממשיך לשעוט קדימה, ממשיך לחיות ולהזדקן.

"בסדר, תני לו את המספר." אמרתי לאחותי, וזו הייתה הכניעה הראשונה שלי. אחריה באו עוד ויתורים ופשרות, ומעט מעט נסחפתי חזרה לחיים, לא חיים שרציתי לחיות, לא חיים שעניינו אותי במיוחד, אבל בכל זאת חיים – החיים שלי.

הצעדים הראשונים היו הקשים ביותר – להיפגש עם תומר שגם הוא לא התלהב כל כך לפגוש בי והיה חששן כמעט כמוני (ואפילו סגר לי את הטלפון בפעם הראשונה שדיברנו), להודות בשקט ביני לבין עצמי אחרי שכבר ראיתי את פניו שבעצם הוא די מוצא חן בעיני. להבין אחרי הפגישות הראשונות איתו שנוח לי במחיצתו, שיש לנו טעמים משותפים, קצב חיים דומה, ושהדרך שבה הוא מתנהל בעולם לא מפריעה לי במיוחד, אפילו נעימה לי פה ושם.

הוא היה סבלני איתי מאוד ולא האיץ בי, הראה לי שהוא מעוניין, אבל לא ממהר, ושמר על קור רוחו גם אחרי שגילה במפתיע שהאקס שלי – ששחררתי מעט מאוד מידע עליו – נהרג בתאונה. באותו ערב הוא הניח לי לישון איתו בלי שיהיה קודם סקס, וכשהגענו כבר לעניין הכול כך בעייתי הזה הפתיע אותי, וכנראה שגם את עצמו, בהנאה העצומה שהפיק מכל העסק הזה של קיום יחסי מין שבהתחלה לקחתי בו חלק מתוך נימוס ורצון לגמול לו על חביבותו כלפי. עם הזמן מצאתי את עצמי מבלה איתו במיטה ומחוץ לה כמעט כל יום ובכל פעם שניסיתי להפסיק את ההיסחפות הזו, שנגררתי לתוכה במעין השלמה פושרת עם הגורל, הסתבכתי עוד יותר.

אפילו הניסיון שלי לעורר מריבה נגמר בפיוס לוהט שהשקיע אותי פתאום במה שהבנתי באיחור שהוא מערכת יחסים רומנטית. כמעט מבלי משים מצאתי את עצמי עושה את מה שנראה לכולם כצעד הכי הגיוני ומתבקש ומתחיל לחיות איתו, ואפילו אוהב אותו, אם אפשר לקרוא ככה לרגש הרדוד והפושר הזה שהיה שונה כל כך ממה שחשתי כלפי שלומי.

מההתחלה הוא היה גלוי הרבה יותר ממני, פחות עצור ברגשותיו, נתן בי אימון מלא ואהב אותי יותר מכפי שהייתי מסוגל לאהוב אותו. למרות שלא החזרתי לו מידה כנגד מידה מעולם לא מעלתי באמונו. תמכתי בו, הייתי נאמן לו, גם פיזית וגם נפשית, ולא ראיתי שום פסול בכך שהוא מקבל ממני רק את החלק שלא מת עם שלומי. לפעמים זה הטריד אותי, אבל מצד שני למה הייתי צריך לספר לו? הרי כשנפגשנו כבר לא היינו ילדים, לכל אחד מאיתנו היה עבר שחלקו היה נעים וחלקו פחות. סחבנו על עצמנו צלקות ושריטות לרוב, וכל אחד מאיתנו בחר איזה מהן ראוי להראות לבן זוגו ואיזה עדיף להשאיר חבויה.

אולי אני ראוי לגינוי על חוסר הכנות שגיליתי, אבל לא מצאתי שום סיבה להתעקש על יושר חסר פשרות. להגיד לו בכנות שאני חש כלפיו רק שמינית מהרגש שחשתי כלפי שלומי היה לדעתי מיותר. לא סבלתי איתו, נהניתי אפילו, חיבבתי אותו מאוד וחשתי אסירות תודה על הנכונות שלו לחלק איתי את חייו. לחשוף בפניו את הנכות הרגשית שלי נראה לי מעשה חסר טקט, לא מנומס, אפילו אכזרי, ובוודאי שלא מועיל.

מה שהוא לא יודע לא יזיק לו חשבתי, וחוץ מזה, במה אועיל למי מאיתנו אם אספר לו שהחלק האמיתי שלי, מה שהייתי באמת מת, ושהוא מקבל רק חיקוי עלוב שלי, שאני לא באמת האדם היציב והרגוע שהוא חושב שאני, אני סתם זיוף אדיש, רוחש טוב ומנומס, לא מזיק, אבל בהחלט לא אמיתי.

זו הסיבה שנשארתי רגוע אחרי שאדי גילה לי, מתייפח, שבמשך כמה חודשים נהגו תומר ורובי להזדיין בחשאי בקומה השנייה של הפייגלע. אחרי שאדי גילה במקרה את מעלליהם הוא קיים שיחה קשה מאוד עם רובי, ובגלל העניין המטופש הזה הם כמעט נפרדו. רובי היה מלא חרטה וצער וביקש שוב ושוב את סליחתו של אדי שהשתכנע בסופו של דבר לסלוח לרובי שנשבע לו להפסיק עם העניין. אדי אפילו הסכים לא לגלות לי כלום כדי לא לפגוע בי, אבל אחרי ששמר את העניין בליבו במשך כמה ימים לא הצליח להתאפק יותר וסיפר לי הכול.

"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי אותו, מגלה שאני כועס יותר עליו בגלל שהתוודה לפני מאשר על תומר. הניסיון לזייף קנאה שלא חשתי העיק עלי ושעמם אותי.

"אני רוצה שתדרוש מתומר שיפסיק לעבוד בפייגלע."

"למה אני? למה שרובי לא יפטר אותו ודי."

"רובי מסרב. ביקשתי ממנו, אבל הוא אומר שאין לו סיבה, שתומר ברמן מצוין ונוח להם לעבוד יחד, ושהדרישה שלי מוכיחה שאין לי אימון בו."

"יש בזה משהו. אם הוא הבטיח שהוא יפסיק אתה צריך לתת בו אמון."

"למה לי? למה שאני אתן אמון בבוגד הזה?" התפרץ אדי, ודמעות עלבון וזעם הכתימו את פניו היפים.

"למה זה בכלל משנה לך כל כך?" ניסיתי לפייס אותו, "אז מידי פעם הם מזדיינים קצת, אז מה, למה זה מפריע לך?"

"כי אני אוהב אותו." צעק אדי, "אתה לא אוהב את תומר?"

"כן, בטח שאני אוהב אותו." אמרתי, מרגיש שאני לא נשמע משכנע כל כך, "כנראה שאני פשוט לא קנאי." הוספתי בשלווה שהוציאה את אדי מדעתו. הוא התרגז וקילל, כעס ושוב בכה, ולא נרגע עד שהבטחתי לו לדבר עם תומר ולשכנע אותו להפסיק לעבוד בערבים בפייגלע כדי שיהיה לו יותר זמן לבלות איתי.

קיימתי את הבטחתי, ולמרבה הפלא תומר הסכים איתי שזה לא בסדר שהוא עובד כל כך הרבה לילות, והבטיח לי שבעוד כמה חודשים, מיד אחרי שיסיים את הטיפול הפסיכולוגי שלו אצל ד"ר פאנוב, ולא יזדקק להכנסה נוספת הוא יפסיק לברמן בפייגלע ויהיה יותר איתי. נדמה לי שהוא אפילו הוחמא מבקשתי, אולי אפילו חש מעט אשמה שהוא מזניח אותי. חבל שלא גיליתי לו שאני מסתדר עם עצמי יפה מאוד, ושאני מעדיף לכתוב את הסיפורים שלי כשאני לבד בבית. אחר כך, אולי כדי להצדיק את ההשקעה הכספית שלו בטיפול הנפשי התחיל לספר לי שוב על התובנות שנגלו לו עקב השעות היקרות שבילה אצל ד"ר פאנוב.

ההנאה שהוא הפיק מהטיפול הפסיכולוגי, וההתלהבות בה ניתח את עצמו ואת חלומותיו שעשעו אותי וגרמו לי לחוש כלפיו רוך לא צפוי. הוא היה כמו ילד שקיבל צעצוע חדש, בטוח שמעכשיו כל חייו יראו אחרת לגמרי. בקרוב הוא יגלה שזה לא עובד ככה, התובנות החדשות שהוא רוכש יהפכו אותו לאדם מודע יותר, אבל לא ישנו אותו.

"הייתי קרוב מאוד להיפרד מדייב ולחזור לארץ אחרי שויקטור נפטר, אני זוכר את עצמי עומד מול הקבר שלו, מקשיב למספידים ומנסח מכתב פרידה לדייב, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע אותי שנחזור, שנה אחר כך התברר שהשפעת החזקה שחטפתי היא דלקת פרקים ורק אז התחלתי את תהליך הפרידה ממנו, תהליך שהמוות של אבא היה הסוף שלו. חבל שלא הבנתי הכול עוד קודם, הייתי צריך ללכת לטיפול מזמן… תחשוב כמה זמן הייתי חוסך, הייתי יכול לפגוש אותך הרבה קודם."

"אולי, אבל אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו." אמרתי, ואז טלי התעוררה והתחילה לצרוח.

עזרתי לו לעשות לה אמבטיה ונהניתי לראות איך היא נרגעת ויוצאת ממצב הרוח הרע שלה ומתחילה ליהנות מהמים החמימים ומהצעצועים שצפו סביבה. מובן שעד שהיא פסקה לבכות המים התקררו והגיע הזמן לצאת, עוד מעט היא שוב תיילל ותקטר ותבכה שהיא לא רוצה שנוציא אותה מהמים… מדהים איך ילדונת פצפונת שעוד לא מלאו לה שנתיים יכולה לקטר ולנדנד בצורה נשית כל כך.

"ילדים זה שמחה." גנח תומר והניח את הצרור המפרכס והבכייני שעטפנו במגבת על המיטה שלנו.

טלי מחתה וייללה, וכמובן עשתה פיפי על המגבת לפני שהספיק לחתל אותה, אבל בכוחות משותפים הצלחנו להרגיע אותה, להלביש לה את האוברול הורוד שהלם אותה כל כך, לסרק את תלתליה הסבוכים ואפילו לקשור לה קוקיות. היא חזרה לחייך אחרי שנעלתי לה את נעלי ההתעמלות הזעירות שלה – יבורך מי שהמציא את הסקוטצ'ים – ורצה לראי, הסתובבה מולו הלוך ושוב, מתנועעת בגנדרנות מתוקה, רק אלוהים יודע מאין היא קלטה את התנועות הללו, בטח לא מנינה או מאיתנו.

"טלי יפה." הודיעה לנו בשביעות רצון.

"טלי הילדה הכי יפה בעולם." הסכמתי איתה וזכיתי לנשיקה.

"ומה איתי?" התרעם תומר, "לי לא מגיעה נשיקה?" היא קפצה לחיקו וכיסתה את פניו בנשיקות ופניו נהרו מאושר, ואני נחפזתי לצלם את שניהם במצלמה שתומר נתן לי ליום הולדתי ובעוד אני מביט בשניהם דרך עינית המצלמה תפסתי פתאום בפליאה נדהמת שאני ותומר יחד כבר שלוש שנים, ושעוד כמה חודשים ימלאו לי ארבעים וכנראה שהקשר הזה, הזמני והלא משמעותי שהתחלתי בו בעיקר כדי לרצות את אחותי המודאגת הפך לחלק משמעותי מאוד של חיי.

כמה ימים אחרי יום הולדתה השני של טלי חזרתי הביתה עייף ומרוט כרגיל. "הנה אתה!" התנפל עלי תומר כשנכנסתי, תפוס הרהורים, הביתה, וכמעט שנפלתי על הבינבה החדשה של טלי.

"הנה אני." הסכמתי והזזתי את המכונית הוורודה והקטנה מדרכי.

"הנה פולי!" צעקה טלי ורצה אלי בזרועות פרושות.

קלטתי אותה בזרועותיי וכיסיתי את פניה בנשיקות. "מה את עושה כאן חמודונת?"

"אימא חולה." גילתה לי הילדונת, "ותולי חולה ואני פה."

"ואיפה יותמי?"

"אני פה." צרח יותם וקפץ עלי גם כן, חונק אותי מרוב שמחה.

"יותמי זה לא יפה." נחפז אדי להציל אותי, "אתה בצרות." הודיע לי ברוסית, מה שגרם לתומר להזעיף את פניו עוד יותר.

"מה קרה?" שאלתי, מוריד מעלי את הגמדים הדביקים ומפקיד אותם בידי אדי שסיפר לי ברוסית כדי שהילדים לא יבינו (אם הוא ימשיך לדבר איתי ברוסית מעל ראשיהם הם ילמדו בסוף רוסית כמו שאני למדתי יידיש) שתולי ונינה שוב רבו בגלל משהו שאף אחד לא מבין, ושהן ביקשו שנטפל בילדים בעוד הן מטפחות ומחזקות את הזוגיות שלהן.

אחרי שאדי לקח את הקטנים החוצה לשחק הגיש לי תומר פתק. "מישהו בשם קובי חיפש אותך." אמר במין קול, כאילו אדיש, שעורר את דאגתי.

לקחתי את הפתק שהיה רשום עליו – קובי בשרי מבקש שתתקשר דחוף ומתחת מספר טלפון.

"בשרי, זה לא שם המשפחה של שלומי ז"ל?" שאל תומר בלי להיות כנראה מודע כמה מתוח וחשדני נשמע קולו.

"כן, וקובי הוא אחיו הגדול." סקרתי את פניו של תומר, "נו, מה? למה אתה לחוץ כזה?"

"אני לא לחוץ, אני פשוט לא אוהב שיחות טלפון מסתוריות."

"מה מסתורי פה? הוא אמר את השם שלו, כולל שם משפחה, זה לא מספיק?"

"אבל הוא לא רצה להגיד לי מה הוא רוצה ממך, אמר שזה עניין דחוף וסודי, ממתי יש לך עניינים דחופים וסודיים?" חקר תומר בקול נרגן.

"אני אדע אחרי שאני אדבר איתו." אמרתי והתקשרתי.

קובי ענה מיד, כנראה ישב והמתין ליד הטלפון. "שרגא." אמר במעין לחישה מתוחה, "אני צריך את עזרתך, אני יכול לדבר אתך?"

"בטח, דבר חופשי."

"אני לא יכול, אני אצל הורי עכשיו וחוץ מזה זה לא לטלפון. אנחנו יכולים להיפגש?"

"למה שלא תבוא אלינו הביתה? הגיע הזמן שתפגוש את תומר."

"לא יודע, נראה לי שהוא קצת עצבני עלי." היסס קובי.

"זה לא בגללך קובי, הוא פשוט בגיל הזה של עצבנות." התבדחתי, וחטפתי אגרוף בצד מתומר שכאילו לא הקשיב.

מרחוק שמעתי אישה מדברת מהר במבטא עיראקי כבד, נשמעת נרגזת מאוד, וזיהיתי מיד את הקול. "תמסור דרישת שלום לאימא שלך."

"עדיף שלא." נאנח קובי, לקח ממני את הכתובת, הקשיב להסבר שלי איך להגיע וניתק.

כל הנשים במשפחה של שלומי שנאו אותי. גם אביו לא התלהב ממני, אבל אימו ממש שנאה אותי, האשימה אותי שהפכתי את בן הזקונים שלה להומו ודאגה נורא שאדביק אותו באיידס. אחיותיו הלכו בעקבותיה ובפעמים הנדירות בהן נפגשנו הן הראו כלפי תיעוב ובוז ומיררו את חייו של שלומי בגללי.

היחיד שהיה לי קשר טוב איתו היה קובי, אחיו הגדול. בניגוד לשאר בנות משפחתו קובי לא העריץ את שלומי ולא היה עיוור למגרעותיו. הוא אהב אותו כמובן, אבל הבין שאחיו הומו ושאם זה לא היה אני זה היה מישהו אחר. במשך הזמן התיידדנו ולא פעם אמרתי לו שחבל שהוא לא יצא ההומו במשפחה כי איתו אני מסתדר טוב יותר מאשר עם אחיו. קובי דמה לשלומי וכמוהו היה שחום ומתולתל, אבל היה בעל גוף מגודל יותר ולא היה בו את החן הקליל ששלומי ניחן בו. לעומת אחיו הוא היה מגושם ושקט מאוד, דיבר לאט ושקל היטב כל מילה.

באופיו הוא דמה יותר לאביו המופנם והשמרן מאשר לאימו הרגשנית והחולנית ולאחיותיו הנמרצות, ומאחר והיה הרבה פחות דתי מהם העדיף לחיות רחוק ממשפחתו שחבריה אהבו להביע את דעתם על כל דבר ועניין ולא ניחנו בשמץ טקט או כבוד לפרטיותו של הזולת. אבא אומר שלקובי יש אופי אשכנזי היה שלומי מתבדח, ואם הכוונה בכך לזה שקובי היה בחור רציונאלי שסלד מהפגנת רגשות ומהתלהבות יתר הוא צדק. קובי היה זה שבישר לי על מותו של שלומי והוא זה שחיבק אותי בזרועותיו כשהתמוטטתי לשמע הבשורה, וספג את זעמי כשגיליתי שהם קברו את שלומי יום לפני שנודע לי על מותו. הוא שכנע אותי לא ללכת לאזכרה שלו כדי לא לחולל שערורייה ובפעם הראשונה שפקדתי את קברו, שנה אחרי מותו, זה היה בחברתו של קובי.

אחר כך קובי – שעבד בחברת הייטק גדולה – נסע עם אשתו הצעירה ושתי בנותיו הקטנות לעבוד בהודו, וחוץ מכמה מיילים קצרים לא שמעתי ממנו כלום במשך שנתיים. הוא חזר לארץ אחרי שכבר התחלתי לחיות עם תומר וכשבישרתי לו בחשש מה שאני כבר לא לבד הוא נחפז לברך אותי, ואמר לי בחמימות רבה שזו בשורה מצוינת ושהוא מקווה שאהיה מאושר מאוד.

נפרדנו בברכת להתראות למרות שלא ידענו מתי זה יקרה כי הוא חי בתל אביב והיה עסוק מאוד בעבודתו ובמשפחתו. אני מניח שיכולתי לעשות מאמץ ולנסוע לבקר אותו או לקבוע איתו פגישה בקריות כשהוא היה מבקר מידי פעם את הוריו (שהזדקנו מאוד אחרי מותו של שלומי וכמעט שלא יצאו מדירתם), אבל לא עשיתי זאת.

חיבבתי אותו מאוד והייתי אסיר תודה לו על תמיכתו ונדיבותו כלפי, אבל עצם הדיבור איתו העלה בי זיכרונות מרים. קולו דמה מאוד לקולו של שלומי – היה להם אותו מבטא מזרחי קל ומלבב ששבה את ליבי – והדמיון בתווי פניהם הכאיב לי. גיליתי שכל פגישה עם קובי גוררת אחריה לילות מסויטים בהם הייתי חולם על שלומי ומתעורר עם דמעות בעיני. לכן העדפתי לשכוח אותו ולא סיפרתי עליו אף פעם לתומר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il