דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
22/02/2016
"פולי!" צעק תומר מלמטה, "אתה בבית? איפה שאול?"
ניתקתי בחוסר רצון מהמחשב והצצתי אליו ממרום המדרגות, "שלום תומר, מה שלומך?"
"בסדר." אמר תומר, התיישב על המדרגות והחל לחלוץ את נעליו, "אכלתם כבר, איפה שאול?"
"לא אכלתי עדיין, חיכיתי לך. מה בא לך לאכול?"
"כלום, אני לא רעב." אמר תומר והעיף את נעליו לפינה, "כדאי שתאכלו בלעדי, איפה הילד?"
"לא בבית, עזב." אמרתי, ולראשונה מזה זמן רב הסתכלתי עליו באמת, לא סתם רפרפתי במבט אלא ממש בחנתי אותו ושמתי לב שהוא רזה ושהוא נראה עייף מאוד. "אתה בסדר תומר?"
"בסדר גמור." אמר תומר בשמץ קוצר רוח, "למה אתה מתכוון עזב? עזב לאן?"
"לא יודע בדיוק, לחיפה נדמה לי. אבא שלו חזר לארץ והוא החליט לעבור לגור אצלו, הרי לא חשבת שהוא יחיה איתנו כל החיים?"
"אבא שלו? אבא של שאול חזר לארץ? מה פתאום הוא חזר?"
"מאין לי לדעת? חזר וזהו, הגעתי הביתה ומצאתי את שניהם פה, אורזים. שאול הודיע שהוא הולך לגור איתו, שלום ותודה על הכול, והם הסתלקו. הוא לא סיפר לך שאבא שלו חוזר לארץ? חשבתי שאתה והוא…"
"מה אני והוא?"
"לא יודע בדיוק. מה באמת?"
הסתכלנו זה על זה בשתיקה ואני השפלתי את מבטי ראשון וחזרתי למחשב ולסיפור שלי. תומר הלך אחרי ונשכב על המיטה, נועץ מבט בגבי. הרגשתי את מבטו חורך את עורי בזמן שניסיתי לעבור שוב על הסיפור, ללטש אותו לפני שאכניס את הפרק האחרון לבלוג הסיפורים שלי, אבל לא הצלחתי, השתיקה שלו והמבט הזה… לא הצלחתי להתרכז.
"מה?"הסתובבתי אליו כאילו קרא לי למרות שהוא שתק, "מה אתה רוצה?"
"שתעזוב את המחשב הזה ותדבר איתי." טפח תומר בידו על המיטה, מזמין אותי להצטרף אליו.
"בשביל מה? לא עדיף שתתקשר לשאול שלך לקבוע איתו פגישה? תברר, אולי יש לאבא שלו מקום גם בשבילך."
"פולי…" הוא עצם את עיניו בלאות, "מה קרה?"
"דיברתי עם יריב והוא סיפר לי… סיפר לי עליכם."
"וזה מטריד אותך? אתה מקנא?" עלה רמז של חיוך על פניו.
"מה אתה חושב?" הטחתי בזעף.
"אני חושב שמאוד נוח לך לגור איתי, אבל שלא ממש אכפת לך ממני. לא כמו שלי אכפת ממך, לא כמו שהיה לך אכפת משלומי." התרגז תומר בחזרה והמריבה שצברה תאוצה במשך כמה ימים המריאה לחלל חדר השינה שלנו.
"אז בגלל זה אתה מזדיין עם ילד שצעיר ממך בעשרים וחמש שנה? כדי לנקום בי? כדי להשפיל אותי? כדי להחזיר לי? ומאין לך בכלל מה אני מרגיש ועד כמה אכפת לי או לא? אף פעם לא שאלת."
"הנה אני שואל." אמר תומר בפשטות עצובה מנחית במפתיע את סצנת הריב בחזרה אל המסלול.
"שואל מה?" התלהמתי, מתאמץ לשמור על מצב רוח משולהב.
"אם אתה אוהב אותי?" הפריח תומר לחלל החדר שאלה מבוישת שמעכה את ליבי, כמה פעמים שאלתי את שלומי את אותה שאלה, משפיל את עצמי ומביך את שנינו? למה הוא עושה לי את זה?
"אני חי אתך, לא?" אמרתי בעדינות וחייכתי כדי לנטרל את העוקץ, מנסה להפוך הכול לבדיחה.
"זו לא תשובה." התעלם תומר מניסיון ההתחמקות שלי.
"איזה תשובה אתה רוצה לקבל אחרי שגיליתי שאתה ושאול… שאתה מזדיין איתו?" חשפתי את קלפי, מצטער שבכלל התחלתי עם הדיון המיותר הזה.
תומר נאנח. "לא יודע, אתה צודק, אני אידיוט."
"ובוגד." לא יכולתי להתאפק.
"יכול להיות פולי," הישיר אלי תומר מבט עצוב, "אבל יש כל מיני סוגי בגידות, יש כאלו שבוגדים כי הם חרמנים שלא מסוגלים לשמור את הזין במכנסים, ויש כאלו שבוגדים כדי לנער את הבן זוג שלהם. הבגידה שלי היא מהסוג השני."
"הזדיינת עם הילד הזה כדי לנער אותי?" משהו בתיאוריה הזו קומם אותי מאוד, "מה אני, שטיח?" התרסתי.
"לא, אתה לא. אתה בן אדם סגור מאוד, לא נגיש, נכה רגשי שלא יודע לתת חום ולהראות אהבה. אני לא מאשים אותך פולי, אבל אתה בן אדם שקשה מאוד לאהוב, ניסיתי וניסיתי ובסוף נמאס לי. מגיע לי יותר מאשר להיות ברירת מחדל." הוא קם, לקח את הכרית שלו, את הפיז'מה ומברשת השיניים, ובעוד אני מביט בו, המום ומזועזע מהקלות בה קרא אותי, פנה לעבר הדלת.
"לאן אתה הולך?"
"למטה. אני לא רוצה לישון אתך יותר."
"וואלה? אתה לא רוצה? גם אני לא!" התרגזתי כל כך עד שדמעות עלו בעיני, "ולמה אתה מתכוון נכה רגשי? אני לא נכה רגשי ואני כן נגיש!" התוכחתי, רוקע ברגלי כמו ילד קטן.
"מה שתגיד, אני לא רוצה לריב אתך." אמר תומר בקול עייף והסתלק.
הוא ירד למטה והתחיל להסתובב בסלון ובמטבח, וכמו להכעיס לא יכולתי יותר לעשות יותר שום דבר חוץ מלהאזין לו, כפוי להקשיב לכל צעד שלו, מרוכז בו כפי שלא הייתי מעודי.
שמעתי אותו מדבר בטלפון – למרות רצוני צותתי לדבריו והבנתי שהוא מדבר עם שאול – מתקלח ואחר כך יושב בסלון ורואה חדשות.
הסתובבתי חסר מנוחה בחדר, מקלל חרש ביני לבין עצמי כדי לא לבכות מרוב עלבון. חשתי נרגז, נעלב, עצבני, ניסחתי במוחי תשובות שנונות וחריפות לכל הטענות שהופנו אלי, חיברתי כתב סנגוריה שלם שלא שכנע אפילו אותי, ניסיתי אפילו לעסוק בסיפור הכמעט גמור שלי, אבל לא הצלחתי להתרכז, הסימנים השחורים על המסך התערבלו מול עיני בלי שום היגיון.
לבסוף נכנעתי וירדתי למטה. מצאתי את תומר שוכב על הספה מול הטלוויזיה הדולקת, דמעות ניגרות על לחייו קופסת טישו מונחת לצידו. כשראה אותי התיישב במהירות, מוחה את פניו בשרוולי חולצתו.
התיישבתי לצידו וניסיתי לנסח פתיחה מוצלחת שתבטא את רגשותיי, "אל תבכה." היה כל מה שהצלחתי להגיד לבסוף, "אני לא שווה את זה."
"הלוואי וזה היה נכון, אבל אתה כן." אמרת תומר, שלף ממחטת נייר ומעך אותה לכדור, "סליחה שקראתי לך נכה רגשי, זו לא אשמתך שאתה לא אוהב אותי."
"אבל אני כן, אני אתך כי אני אוהב אותך ואתה לא ברירת מחדל."
"אולי לא, אבל אני גם לא שלומי, ואני אף פעם לא אהיה." גלשו עוד שתי דמעות טריות על לחייו.
"אני מאוד מקווה שלא, הוא לא היה מציאה כל כך גדולה. אהבתי אותו מאוד, אבל הוא עשה לי את המוות ובגד בי כל הזמן."
"ועכשיו גם אני." תומר משך את ברכיו אל חזהו חיבק אותן בזרועותיו והתחיל להתנדנד הלוך ושוב, וכששב ודיבר רעד קולו, "כולם אמרו כל הזמן ששאול נורא דומה לשלומי, זה שיגע אותי, כל הזמן רק חיכיתי שתגיד לי שאתה מעדיף אותו… השגחתי עליו, ניסיתי להבין מה היה באקס שלך שאין בי, למה אהבת אותו כל כך… עם הזמן התקרבנו, התחלנו לעבוד יחד על ההופעה שלו ו… ודברים קרו… " הוא התיישר, הפסיק להתנדנד, הוריד את רגליו לרצפה. "ידעתי שזה רעיון גרוע, אני מצטער פולי, באמת. בגילי, אחרי מה שעברתי… הייתי צריך להיות יותר חכם…"
"עזוב, זה בסדר. בוא לא נדבר על זה יותר."
מצב רוחו של תומר השתנה בבת אחת. הוא קפץ על רגליו כאילו מישהו הצית תחתיו אש, כיבה את הטלוויזיה ונעץ בי מבט נרגז. "לא, זה לא בסדר, ואני כן רוצה לדבר על זה."
"לדבר על מה?"
"על מה שלא בסדר איתנו, על זה שאתה כזה… כזה…"
"לא נגיש, נכה רגשי שלא יודע להראות אהבה?" הערתי בקנטרנות.
"פגעתי בך מאוד? סליחה."
"זה בסדר, סלחתי." אמרתי, ושנינו ידענו שאני משקר.
אחר כך עלינו למעלה. הלכנו למיטה, החשכנו את החדר, ושכבנו זה לצד זה בחדר האפלולי. "דיברתי עם שאול בטלפון, אבא שלו חזר לארץ כי הוא חלה בסכרת, יש לו בעיות רציניות מאוד, הרופאים חושבים שאולי יצטרכו לקטוע לו את הרגל." סיפר לי תומר, "מסתבר שיש בארץ מרפאה מעולה שמתמחה בטיפול בחולי סכרת. שאול הבטיח לאבא שלו לגור איתו ולעזור לו להציל את הרגלים שלו."
"מאוד יפה מצידו לטפל באבא שלו למרות שהוא נטש אותו, מוזר שהוא לא כועס עליו."
"מה הטעם לכעוס על בן אדם חולה שסובל גם ככה? אחרי הכול זה אבא שלו, כל החיים הוא חשב שהוא יתום ופתאום הוא גילה שיש לו אבא ועוד אחד שמבין אותו ולא כועס עליו שהוא הומו. שאול הוא אחד שתמיד רואה את החצי המלא של הכוס, פתאום יש לו אבא והוא מאושר."
כן אבל… הם בעצם זרים."
"לא ממש, הם בקשר כבר כמה חודשים, מאז שהוא גר אצלנו הם מתכתבים ומדברים דרך המחשב… בגלל זה הוא לא שכר לעצמו דירה, הוא חיכה שאבא שלו יגיע לארץ ושהם יתחילו לגור יחד."
"והזיון אתך היה פשוט דרך להעביר את הזמן?" התחברתי לפולנייה המרירה שבתוכי, מניח לה לבטא את עצמה.
"אל תאשים את הילד, זה לא הוא, זה אני, הכול קרה בגללי, בגלל שאני חרמן מגעיל."
"באמת? חשבתי שהכול בגללי, שחיפשת חום ואהבה שאני לא נתתי לך, עכשיו אתה אומר שסתם היית חרמן?"
"גם חרמנים זקוקים לאהבה."
"נו, די כבר עם זה. אני יודע שלפעמים אני מעצבן תומר, אבל היית צריך לדבר איתי, להגיד לי מה אתה מרגיש, לא ללכת לזיין ילד מתלהב שמחפש אבא."
"אתה צודק, אני אשם. אתה רוצה שניפרד? הייתי מסתלק ומשאיר לך את הבית, אבל בגלל טלי… אתה רוצה שאני אעבור לגור אצל נינה ותולי?"
"השתגעת? מה הן צריכות אותך שם? אתה רוצה לתת להן עוד סיבה לריב?"
"לא, חס וחלילה. טוב, אז מה נעשה פולי?"
"לא יודע, מה אתה רוצה שנעשה?"
"שנשנוץ קצת ביחד, אני הרוס מעייפות ואני עוד צריך ללכת לעבוד הלילה."
"לא התכוונתי היום, התכוונתי בכלל."
"לא יודע. אני רק רוצה לעבור את סוף השבוע הזה בשלום. פולי, בבקשה, אתה מוכן לחבק אותי קצת, עצוב לי כל כך."
הסתובבתי על צידי ונכרכתי סביבו, דוחף את זרועי מתחת לעורפו. הוא חיכך את לחיו בזרועי, נדחק אלי ואחר כך הסתובב וטמן את פניו בחזי. חשתי את כתפיו רועדות כשבכה חרש.
ליטפתי את גבו בתנועות קצובות, ממלמל באוזניו מילות הרגעה עד שגופו התרפה כנגד גופי והוא נרדם.
נמנמתי מעט גם כן, ואחרי שעה התעוררתי פתאום, מלא מרץ ושמח. התגנבתי בזהירות למחשב ובלי להדליק את האור התיישבתי מולו וכתבתי את סוף הסיפור שלי – אפילוג שסופר בפי בן זוגו הצעיר של הסופר, גיבור הסיפור.
הצעיר שקיבל ממני רשות דיבור סיפר איך אחרי כמה חודשים של חיים ביחד הוא גילה שהגבר שהציל אותו, הביא אותו לביתו וכתב סיפור המבוסס על חייו ממשיך להיפגש בחשאי עם האקס שלו, ומבין שהוא היה רק קראש זמני, דרך להתגבר על מעצור הכתיבה שלו ושהאקס שלו הוא אהבת חייו.
במקום לכעוס הצעיר חש שרווח לו, תפקיד המוזה שהוטל על כתפיו העיק עליהן מאוד והוא שמח לוותר עליו. הוא כותב לסופר מכתב פרידה נוגע ללב ומסתלק.
הסופר שלי נשאר לבד, נפגש מידי פעם עם האקס הוותיק שלו ומשתעשע ברעיון לחזור לגור איתו, אבל בינתיים ממשיך לטייל בלילות ברחובות ובגנים מחפש הרפתקאות. כשהוא מוצא אחת הוא כותב עליה סיפור, ואם הוא לא מוצא הוא ממציא אחת וגם עליה הוא כותב סיפור.
למחרת בערב היינו רגועים הרבה יותר ושבנו לדבר, הפעם בנחת, בלי עצבים. "אתה זוכר פולי, כשרק התחלנו לגור יחד אמרנו שננסח מין זיכרון דברים כזה, סוג של חוזה עם כללי התנהגות." הזכיר לי תומר כשהתכרבלנו יחד מול הטלוויזיה.
"כן, משהו כזה זכור לי במעורפל." הודיתי.
"אז למה לא עשינו את זה."
"היינו עסוקים, למה נזכרת בזה היום? עכשיו אנחנו כבר בסדר, לא?"
"כן, אבל… עדיף שנחשוב על זה קצת, ננסח כמה כללים, שלא נריב שוב."
"חוזה או לא חוזה, אין מצב שאנשים שחיים יחד יפסיקו לריב, אבל אם זה מה שאתה רוצה אז בסדר, אין לי התנגדות."
הוא שלף בזריזות עט ודף ניר והשעין אותם על ספר שכנראה הוכן מבעוד מועד, "תתחיל אתה." אמר והביט בי בציפייה. "מה הסעיף הראשון?"
מוחי התרוקן ממחשבה נוכח מבטו. "אה… לא יודע, שנתחלק בעבודות הבית ובהוצאות?"
"בסדר." רשם תומר. "ושנתחייב לתמוך ולעזור זה לזה תמיד." הוסיף.
לדעתי הסעיף הזה היה מאוד כוללני ולא מפורט, אבל הוא נשמע הוגן למדי ובטח לא היווה סיבה לריב, ולכן הנהנתי ואמרתי בסדר.
"ועכשיו," לקח תומר נשימה עמוקה, "בוא נדבר על זיונים מהצד."
"איזה זיונים? שלך או שלי?"
"של שנינו."
הבטנו אחד בשני, הוא נראה מעט נבוך, אני הייתי עצבני. "תומר, אם אתה רוצה שיהיו לנו יחסים פתוחים פשוט תגיד."
"אני לא רוצה, זאת אומרת אני… לא יודע."
"אתה רוצה לפעמים לגוון, לזיין גם אחרים?"
הוא השפיל מבט, ברור שהיה לו לא נעים ממני, אבל הוא התגבר והנהן.
"אם ככה אז גם לי מותר?"
"לא."
זה לא שבא לי לבגוד, אבל איך אפשר לשתוק על דבר כזה? "נו, באמת… זה נראה לך הוגן?"
"טוב, אז… פולי, תגיד את האמת, יש לך מישהו מהצד?"
"כן."
"מי?"
"לא עסקך."
"אם ככה אז זה לא עסקך עם מי אני מזדיין."
"זה עסקי אם אתה לא נזהר מספיק וכולם יודעים. אני שונא שחברים באים ומספרים לי שאתה עושה אחרים מאחורי הגב שלי."
"זאת אומרת שלא אכפת לך בתנאי שאף אחד לא ידע?"
עלי להודות שהיה בזה משהו ויש מן האמת בדבריו – לא כל האמת אבל בהחלט היה בהם משהו. "תראה תומר, אנחנו יחד כבר כמה שנים, עם הזמן יש שחיקה, יש רצון לחידוש, כנראה שאצלך יותר מאשר אצלי, אני מבין, אני לא רוצה לפרק הכול בגלל זיון סתמי, אבל אני גם לא רוצה שיצחקו עלי, ואני ממש לא רוצה לדעת מה אתה עושה ועם מי."
"גם אני לא רוצה לדעת מה אתה עושה עם אחרים."
"יופי, כי אין מה לדעת."
"באמת? אז למה אמרת שכן?"
"סתם, כדי להחזיר לך."
"וואלה! אז מה יש בינך לבין מקס?"
אז זה מה שהציק לו כל הזמן!
"יש ביני לבינו חברות חזקה, יש הרבה כבוד וחיבה, יש היסטוריה משותפת, יש משחקי שח מאוד ארוכים, סקס לצערי כבר אין."
"לצערך?" משום מה ההערה הזו עצבנה את תומר כהוגן, "קיבינימאט אתך פולי, למה דווקא מקס? מה יש לך ממנו? מילא איזה כוסון מדליק, אבל מה יש לך מהקשיש הזה?"
התקשיתי להסביר לו את המקום של מקס בחיי, ולא מתחשק לי להתנצל, לא עשיתי שום דבר שמחייב התנצלות. "היית מעדיף שאני אעשה צחוק מעצמי כמוך וארוץ אחרי בשר טרי?"
"לא עשיתי צחוק מעצמי ולא רדפתי אחרי שאול, זה הוא ש… הוא רצה את זה בדיוק כמוני."
"היית צריך להפעיל שיקול דעת תומר, לשים גבולות, לפחות להיזהר שלא כולם יראו."
"אתה צודק… אני לא אעשה את זה יותר, נשבע לך."
"אז מונוגאמיה?"
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"כן, אני בטוח, ואני יודע מה תגיד תומר, כבר שמעתי את זה קודם, אנחנו הומואים, אנחנו לא צריכים לחקות את הזוגיות של הסטרייטים, חיים בזוג זה לא בית סוהר, אפשר לשמור על מסגרת זוגית וגם לעשות חיים מהצד, אנחנו צריכים לעצב זוגיות שמתאימה לנו, ואנחנו גברים וגברים מטבעם הם לא מונוגאמיים וזה עוול לאלץ אותם להיות כאלה. אני מכיר את כל התירוצים ובמידה מסוימת אפילו מסכים אתם, אבל לי זה לא מתאים. אני עייף מריגושים, אוהב שגרה, לא אוהב לזיין סתם זרים, לא מרגיש טוב עם סקס בלי רגש."
"מה עם יזיזים? לא צריך זרים, אפשר סידור קבוע עם יזיזים?"
"הכול אפשר, יש כאלו שזה אולי מתאים להם, אבל אני לא יכול לחלק את עצמי בצורה כזו, בעצם כן יכול, אבל לא רוצה, לא מוכן. זה לא בכבוד שלי לשקר, להתגנב, להגיד ככה ולעשות אחרת, לא מתאים לי לחיות ככה תומר."
"כן, אבל… באמת? היית מסוגל להיות רק עם בן אדם אחד כל החיים?"
"אם הבן אדם הזה הוא אתה אז כן."
"באמת? אתה רציני?" הצלחתי להדהים אותו וגם להפחיד אותו קצת. "ואוו! זו מחמאה רצינית, אבל גם… אני לא בטוח שאני מסוגל לעמוד בנטל כזה."
"גם אני לא, אבל אני מוכן לנסות."
"באמת פולי? כאילו… באמת? לא היית עם אף אחד אחר מאז שנפגשנו? אתה לא רואה לפעמים מישהו שבא לך עליו?"
"בטח שכן, רואה כל יום, ולפעמים אפילו פעמיים ביום, אז מה?"
במקום לשמוח תומר התעצב, אולי נלחץ, נעשה עצבני ואמר שהוא צריך לחשוב על זה, שהוא לא בטוח, שזה גדול עליו.
"מה גדול? אנחנו גרים יחד כבר כמה שנים, עכשיו נזכרת?"
"כל הזמן הייתי בטוח שאתה מזיין מהצד."
"כמוך אתה מתכוון?"
"אל תלכלך פולי, בהתחלה בכלל לא עלה בדעתי להסתכל על אחרים, אבל עם הזמן… אתה יודע איך זה."
"מעדיף לא לדעת."
"כן, בטח."
"מה? אתה לא מאמין לי?" זה באמת הפתיע אותי, גם העליב קצת. "אתה חושב שיש לי זיונים מהצד?"
"מאין לי לדעת? אני לא עוקב אחריך, אתה כל הזמן במחשב, בטח יש לך כרטיס באטרף, הרבה ערבים אני לא בבית…"
איזה מניאק!
"אין לי, מה פתאום שיהיה לי?"
"אז מה אתה עושה כל הזמן במחשב?" שאל תומר בחשדנות.
"בעיקר כותב סיפורים, וגם קורא בלוגים." נעלבתי קצת מהחשד שלו, שואל את עצמי איך זה שכולם חוגגים ורק אני יושב כל היום מול המחשב, משקיע את כל האנרגיות שלי בכתיבה במקום בחיים.
עליתי לחדר השינה והתיישבתי מול המחשב, שחזרתי את הבלוג הישן שכתבתי פעם כשחייתי עם שלומי, עברתי עליו קצת, קיללתי את עצמי שאני תמיד בוחר בגברים כאלה שמבאסים אותי ועושים ממני צחוק.
אחר כך הזכרתי לעצמי שאין טעם להתעצבן, כל הגברים כאלו ואחרי היסוס קל התחלתי לכתוב על הסיפור שלי עם תומר.
"מתי תבוא כבר למיטה?" שאל תומר שעלה בסופו של דבר לחדר השינה.
"עוד מעט."
הוא נעמד מאחורי והביט, "אז שוב יהיה לך בלוג?"
"אם לא אכפת לך."
"ואם אכפת לי?"
"גם אז."
"אתה כועס?"
"כן, קצת."
"אתה צודק, דיברתי שטויות והעלבתי אותך, שכחתי שאתה לא כמו האקס שלי, אני דביל."
"נו, מה עוד חדש?"
זה הצחיק אותו והוא החל לעסות את כתפי בעדינות ופתאום רכן ונשק על פדחתי. "אחרי שתגמור לכתוב אתה מוכן לבוא לישון איתי?"
מי שמקדיש זמן לפנק אותי בעיסוי יכול להשיג ממני כמעט כל דבר. "בטח, תמיד."
"אז בוא." הפציר תומר והגביר את לחצן של אצבעותיו על עורפי.
סגרתי את המחשב והלכתי למיטה. הוא התרפק עלי, ניסה לפייס, כדי לשמור על כבודי נשארתי מסויג. "נו, די, אל תהיה כזה." ביקש תומר ודחף ברך בין ירכי.
"אני לא יכול להיות אחר."
"אני יודע, גם אני לא יכול, אבל אני בטוח שאני לא רוצה לישון עם אף אחד חוץ ממך."
"גם אני לא."
הוא נשכב עלי, מביט ישר בעיני, "אז מה עושים? שננסה בכל זאת להמשיך?"
שתקתי כמה שניות מאוד ארוכות, מעמיד פנים שאני חושב (ידעתי את התשובה עוד לפני שהוא סיים את השאלה, אבל לא רציתי שיתפוס עלי תחת) ובסוף אמרתי שכן. "בסדר, מה כבר יכול להיות? בוא ננסה, ובבקשה, אם אתה מוכרח לזיין אחרים תעשה מאמץ שאני לא אדע, אני עייף מכל הקטעים האלו של קנאה והאשמות, היה לי די והותר מזה עם האקס."
"בסדר." הבטיח תומר וירד מעלי, "האמת שגם לי כבר הספיק." דחף לעברי את ישבנו ואמר שהבטן שלי מתאימה בדיוק לגב שלו ושהוא ישן נהדר איתי, אילץ אותי להבטיח לו שאבוא לתחרות הדראג ונרדם.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il