כלכלה ורודה – פרק א'

19/01/2015

נפגשתי לראשונה עם בועז בלוויה של נדב, אחי הגדול. הוא נהרג בדיוק כשהתחלתי להרהר באפשרות של יציאה מהארון. הייתי אז בתיכון, נער רזה, מבוהל עד מוות מהתחושות המשונות שעוררו בי התלמידים הבוגרים יותר. היחיד שידע את סודי היה נדב. "אם תמשיך להרגיש ככה גם בהמשך תצטרך לגלות את זה להורים." אמר לי אחרי שהתוודיתי בפניו. הבנתי מיד שהוא צודק ומרוב בהלה התחלתי לגהק, עצם הרעיון של שיחה על מין עם הורי שיתק אותי מרוב פחד. נדב הבין וליטף את ראשי בחיבה, הבטיח לי שזה לא נורא, הוא אף פעם לא יפסיק להיות אחי הגדול ותמיד יעמוד לצידי.

כל פעם שהייתי מנסה לדמיין איך אבוא אליהם ואגיד להם שאני הומו דמיינתי גם את נדב לצידי, מחבק את אימא הבוכייה, משקיט את אבא הזועם, מסביר להם שזה לא נורא, ומבטיח להם שיהיה בסדר, זה לא אסון, וגם אם עוזי לא יתחתן אף פעם, ולעולם לא יהיו לו ילדים אין צורך לדאוג, הוא פה, ומיד אחרי שישתחרר הוא יתחתן עם דפנה היפה ויספק להם חצי תריסר נכדים מקסימים.

המחשבה עליו הייתה מרגיעה את התקף הבהלה שלי, והייתי נרדם, רגוע, מאושר שיש לי אח מדהים ומגונן כזה.

ואז, קצת אחרי שעליתי לי"ב והיציאה מהארון הפכה מאירוע רחוק ומפחיד שיתרחש אי שם בעתיד למשהו ריאלי שבטח יתרחש בקרוב, קרה אסון, ונדב נהרג.

המוות שלו ריסק את המשפחה שלנו. אני לא אומר שהם לא אהבו אותי, ואת התאומים, רעות ואסף, אבל נדב היה היהלום שבכתר המשפחתי שלנו. הבן הבכור האהוב והמועדף על כולנו, לא רק על אבא ואימא, ואחרי מותו הכול השתנה והתפורר.

אני לא חושב שאימא הייתה שורדת את השבעה שלו בלי דפנה שעזבה הכול, את הלימודים שלה, ואת משפחתה, ונצמדה לאימא, משגיחה עליה, מנגבת את דמעותיה ומחזיקה אותה, פשוטו כמשמעו, מחבקת ותומכת, משגיחה שתאכל קצת לפעמים, ולא מניחה לה לקחת לבד כדורי הרגעה מחשש שיקרה עוד אסון.

"דפנה פשוט מדהימה עם אימא שלך, אבל אתה לא חושב שזה התפקיד של אבא שלכם, לתמוך בה בתקופה הקשה הזו?" שאל אותי בועז שהיה בהתחלה המ"כ של נדב, והפך אחר כך לחברו הטוב.

"אבא לא מסוגל לתמוך באף אחד, עוד כשנדב חי הוא בקושי תפקד." הסברתי לבועז שטעה, כמו כולם, וחשב שאם אבא נראה כמו גבר חזק וקשוח, הוא באמת כזה.

הוא לא היה כזה, האדם החזק במשפחתנו הייתה אימא, אבא רק העמיד פנים שהוא חזק, אבל מאז ומתמיד הוא נשען על אימא, ובלעדיה הוא לא היה שווה כלום. רק אני, אימא ונדב ידענו את הסוד הזה, ומעולם לא דיברנו עליו, אבל אחרי שנדב מת ואימא התמוטטה והפסיקה לתמוך בו אבא לא הצליח להעמיד פנים יותר, וחולשתו נגלתה לעין כל.

ניסיתי להסביר לבועז את יחסי הכוחות במשפחה שלנו, ופתאום הבנתי שעכשיו, בלי נדב, אני היחיד שנשאר לאימא, ועד שהתאומים יגדלו יהיה עלי לדחות את היציאה מהארון ולמלא את מקומו, והתחלתי לבכות.

בועז חיבק אותי, מלטף את גבי, קודם על החולצה ואחר כך מתחתיה. ידיו החמות נגעו בעורי, ואחר כך חשתי גם את הזין שלו, מתחכך בבטני. וכמובן שגם הזין שלי הגיב באופן דומה, מתעלם באדישות מהנסיבות האיומות.

דקה אחר כך נרתענו זה מזה, מבוישים, והוא גמגם סליחה וברח, אבל חזר למחרת, בשעת לילה מאוד מאוד מאוחרת, אחרי שכל האורחים כבר הלכו וכל בני הבית ישנו, מותשים, ובמקרה של אימא ואבא גם מסוממים מתרופות הרגעה.

"אני מצטער שהגעתי כל כך מאוחר." התנצל בועז, ואני אמרתי שזה בסדר, בין כה וכה לא הצלחתי לישון. הסתכלנו זה על זה באפלולית חדר השינה שלי ושל נדב, שנעשה מעכשיו רק שלי, ואחר כך שבנו והתחבקנו, והפעם לא נרתענו זה מזה.

בועז המשיך לבוא לבקר אצלנו במקביל לשירות הצבאי שלו, מתבונן בשתיקה איך המשפחה שלנו מתפרקת לאט. אחרי מותו של נדב והתמוטטותה של אימא אבא הלך והתרחק מאיתנו, מבלה פחות ופחות זמן בבית. אימא התרחקה גם כן, אבל לתוך עצמה, ויצאה פחות ופחות החוצה, מבלה את רוב זמנה במיטה, צורכת כדורי הרגעה לרוב, והתאומים הפכו מילדים חמודים ומפונקים למתבגרים זועמים.

למרות הכול ניסיתי להציג, לפחות כלפי חוץ, חזות של משפחה מתפקדת, ובהדרכתה של דפנה למדתי בשנה האיומה שאחרי מותו של נדב, לבשל, ולנהל משק בית. בועז לימד אותי איך לאהוב גבר, וכמובן שהייתי מאוהב בו עד למעלה מאוזני, כל כך מאוהב עד שלא שמתי לב שגם דפנה מאוהבת בו. אולי, אם לא הייתי עסוק כל כך במילוי מקומם של הורי הלא מתפקדים, מנסה לגדל את התאומים וגם ללמוד לבגרות, הייתי מבחין איך בועז רוקד על שתי חתונות, ומנהל במקביל יחסים גם איתי וגם איתה, אבל הייתי אז רק ילד מבוהל ובודד, ומאוד מאוד עסוק, ולא הרגשתי מה קורה סביבי עד שהם באו וסיפרו, מחייכים, שהם מתחתנים.

כשבועז ודפנה הכריזו על נישואיהם כבר הייתי חייל, לא קרבי כמו שרציתי תמיד, אלא סתם ג'ובניק עלוב שמשרת ליד הבית כדי שיוכל לעזור למשפחה הלא מתפקדת שלו. שמעתי את הבשורה בשקט, חייכתי בנימוס ואמרתי מזל טוב, אבל אחרי שדפנה הלכה להתעסק בענייני החתונה התפרצתי. בועז נשאר רגוע והסביר לי בהיגיון ובסבלנות שככה זה בחיים, דברים כאלה קורים, והוא תמיד רצה להתחתן ועדיף שזה יקרה עם דפנה שאהבה גם היא את נדב. נכון, הוא לא רצה להתחתן כל כך מהר, אבל היא בהיריון ואין ברירה, חייבים, ומזל שהיא בחורה מקסימה כל כך, גם יפה וגם חכמה, הוא בטוח שיהיו להם ילדים נהדרים. "לבן הראשון נקרא נדב." הבטיח לי, מחה את דמעותיי, הסביר שהוא תמיד רצה ילדים ומשפחה, וכשאני אגדל אני אבין גם כן, ואחר כך סתם את פי בנשיקה ומשך מעלי את מכנסי.

אני מופיע בהרבה מתמונות החתונה שלהם, מחזיק את מוט החופה, רוקד עם הכלה, שותה לחיים עם החתן. גם הורי מופיעים שם, זו הייתה הפעם האחרונה שהם הופיעו בציבור כזוג. זמן קצר אחר כך, עוד לפני שדפנה ילדה, אבא ארז מזוודה והסתלק לחיות עם אחיו בקנדה, מפזר הבטחות, שאיש לא האמין להם, שהוא עוד יחזור. אימא החזיקה מעמד עוד כמה שנים לפני שפרשה גם היא מחיינו. התמונה האחרונה שנותרה לי ממנה צולמה בברית של נדב הקטן, בנם של דפנה ובועז. היא נראית שם כמו צל של האישה שגידלה אותי. מי שלא מכיר את הנפשות הפועלות יכול לחשוב שהיא סבתם של ההורים המאושרים וסבתא רבה של הרך הנולד. היא נפטרה זמן מה אחר כך, ובלוויה שלה, שאבא לא נכח בה, העמדנו פנים שהיא מתה ממחלה למרות שבסתר ליבנו ידענו שהיא מתה מעודף כדורי הרגעה ואלכוהול שנועדו לעזור לה להתגבר על הגעגועים לנדב, והמוות שלה היה בעצם התאבדות.

אני בטוח שאם יש אלוהים הוא סלח לה והכניס אותה לגן עדן כדי שתוכל להתאחד שם עם נדב. החזקתי את הבית עוד כמה שנים אחרי מותה של אימא, אבל אחרי שהתאומים השתחררו מהצבא כבר לא היה בזה טעם. אבא לא הביע שום התנגדות שנמכור את הבית, ואחרי שהוא נמכר ואנחנו חילקנו את הכסף בין שלשתינו – הוא סירב לקבל את חלקו – פנינו איש לדרכו. רעות התחתנה עם בחור שחי במושב מרוחק בנגב, ובנתה איתו את חייה, ואסף נסע ללמוד בבריטניה. אחרי שהם עזבו לא נשאר לי בפני מי לצאת מהארון, נשארתי לבד, חופשי לחיות את חיי כרצוני.

המשכתי להיות בקשר עם דפנה ובועז שעברו לגור בבית מפואר בקיסריה. הם רכשו את הבית אחרי שבועז הצליח מאוד בעסקיו והפך לאיל נדל"ן עשיר, מוכר וקונה בתים וקרקעות, בונה בתי דירות וקניונים. אחרי נישואיו של בועז ניסיתי להמשיך הלאה, אבל בכל פעם שעוד מערכת יחסים שהצלחתי לבנות בעמל רב הייתה מתמוטטת ומשאירה אותי עם לב שבור הייתי בא אליו לחפש כתף להישען עליה. מלאכת ההתעשרות גזלה ממנו זמן רב והיה לו מעט מאוד פנאי להקדיש לאשתו ולילדיו, אבל בשבילי תמיד היה לו זמן. הוא היה מנחם אותי, ומרגיע אותי, ואחר כך מצליח לסחוף אותי שוב לסקס.

בהתחלה עוד התביישתי, והייתי אכול רגשי אשמה בגלל דפנה והילדים, אבל עם הזמן התברר לי שאני לא היחיד, יש עוד גברים בחייו, רובם צעירים מאוד, ודפנה מודעת לכך היטב, ומשלימה עם המצב. לא העזתי אף פעם לשאול אותה מה היא מרגישה בנוגע לכך, אבל כן העזתי לשאול את בועז, וכדרכו הוא השתמט מתשובה רצינית, ופטר אותי בטענה שככה זה בחיים, וגם היא חופשייה לעשות כרצונה.

"אבל זה לא מפריע לה?"

"כנראה שלא עוזי, עובדה שהיא לא מתנגדת." ענה בועז באדישות, וסתם את פי בנשיקה כדי שלא אמשיך להציק לו.

אני לא יודע כמה שנים המצב הזה היה ממשיך, אולי עד שכולנו היינו מתים בשיבה טובה, אבל יום אחד, כמה חודשים אחרי שבועז פתח את בית הקפה 'ורוד' שהתפרסם כבית הקפה הכי הומואי בתל אביב, הוא התקשר אלי ושאל בנמיכות רוח מאוד לא אופיינית לו, אם הוא יכול לבוא לגור אצלי.

"אתה רוצה לבוא לגור אצלי?" נדהמתי, "מה קרה, דפנה זרקה אותך מהבית?" שאלתי, מבודח.

"כן." אמר בועז בשפל קול, "הנישואים שלנו נגמרו."

"אבל למה? מה קרה? נמאס לה מיחסים פתוחים?"

בועז נאנח, "לא יודע, אולי, אבל בעיקר נמאס לה ממני."

"כן, אבל למה דווקא עכשיו, לפני הבר מצווה של נדבי?" התפלאתי, "מה בוער לה פתאום?"

"זה לא לטלפון." אמר בועז באותו קול נמוך, מדוכא, שנשמע מאוד לא מתאים לו, ורק אחרי שהגיע לדירתי ונחת באפיסת כוחות על הספה שלי גילה לי שהוא נשא.

"נשא? נשא איידס?" גמגמתי, "מתי? איך? כמה זמן אתה יודע?"

"אני לא בטוח מתי, אבל כנראה שזה קרה לפני שנתיים, כשהייתי בפסטיבל הזה בברלין, הייתי קצת מסטול, וכנראה ששכחתי קונדום, או שהוא נקרע? לא זוכר בדיוק, ואולי אני בכלל טועה וזה קרה קודם, בביקור שלי בניו יורק? מה זה משנה עוזי? עובדה שאני נשא. קיבלתי את התשובה רק לפני כמה שבועות, וברגע שדפנה גילתה שאני חיובי היא נכנסה לפאניקה ודרשה שאעזוב מיד את הבית." הוא אמד אותי במבט חודר, "הייתי יכול ללכת לגור במלון, אבל לא רציתי להיות לבד, ולא יכולתי לחשוב על אף אחד שאני רוצה להיות איתו חוץ ממך, אבל אם אתה רוצה שאני אלך אין בעיה…" התחיל להתרומם למחצה מהספה.

"אל תהיה טיפש." משכתי אותו חזרה, וחיבקתי אותו, "אני שמח שבאת בועז, טוב עשית."

"תודה עוזי." אמר בועז בקול חנוק, טמן את פניו בכתפי והחל להתייפח, "אל תעזוב אותי." ביקש, ונצמד אלי.

"אני לא אעזוב אותך." הבטחתי, וקיימתי את ההבטחה הזו כמעט עד הסוף. ביממה האחרונה לפני מותו לא הייתי איתו כי אחרי שהוא לקה בדלקת ראות ואושפז, חסר הכרה, בטיפול נמרץ, הם לא הניחו לי לשבת לצידו מפני שרשמית לא הייתי קרוב משפחתו.

דפנה גרושתו, ונטע ביתו, היו בטיול בסין, ונדב, בנו הצעיר, היה בבסיס מרוחק, ועד שהצלחתי לאתר אותם ולהזעיק אותם לבית החולים בועז כבר מת, נפטר מהעולם בלי שהספקתי להיפרד ממנו, ושוב הייתי לבד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il