דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
22/01/2015
הרופא שבישר לנו על מותו של בועז חש מן הסתם במתח ששרר ביני לבין דפנה, ולא יכול היה שלא להבחין בתגובות המוזרות שלנו לבשורת האיוב. אני, חברו של המת, דומע ומזועזע, ואילו אשת המנוח שומרת על ארשת פנים אטומה, בעוד ביתו מחייכת חיוך קר ורגוע. הוא העביר מבט יגע על פנינו, טפח קלות על שכמו של נדבי – היחיד שהגיב בצורה נורמאלית על מות אביו ובכה כמו ילד – והסתלק בזריזות, משאיר אותנו לפתור לבד את התסבוכת שהותיר אחריו המנוח.
"אני אטפל בסידורי הלוויה." אמרה לי דפנה, ונתנה טישו לנדב הדומע, "ואני אשמח מאוד אם אני לא תטריח את עצמך לביקור ניחומים בזמן השבעה. האמת היא שאני לא רוצה לראות לעולם לא אותך ולא את שאר החברים של בועז."
"אני מצטער דפנה." לחשתי, "באמת, אני מבקש סליחה."
היא נופפה את ידה בקוצר רוח, "עזוב, מי שבאמת היה צריך להתנצל זה בועז, והוא קיבל את מה שמגיע לו, אז בוא נעזוב את זה."
"למה את מתכוונת קיבל את מה שמגיע לו? למה את מדברת ככה אימא?" חקר נדב, מביט בה בעיניים דומעות.
"לא חשוב, אימא פשוט בהלם, מספיק נדב." השתיקה אותו נטע, אחותו, בזריזות, ורמזה לי בעיניה לצאת משם.
נרמזתי ויצאתי. ראיתי אותה שוב רק בלוויה של בועז, אירוע מכובד ורב משתתפים, כראוי לאיש עסקים עשיר ומקושר שהשאיר אחריו אישה וילדים אבלים, ומאות מכרים ושותפים לעסקים שהטריחו את עצמם ברוב נימוס ללווייתו של מי שהיה עד מותו בטרם עת איש עסקים מכובד.
רק מעטים מהמתאבלים ידעו מה היה הקשר האמיתי שלי לנפטר, והבינו מי הוא הצעיר הבלונדיני ויפה התואר שבכה בזמן שנדבי קרא בגמגום את הקדיש, ולמה הג'ינג'י הקודר שעמד לצידו הזעים את פניו לשמע בכיו.
אין ספק, בועז זכה ללוויה שהלמה את הדרך בה חי וקהל המתאבלים שיקף בדייקנות את הדרך הנפתלת בה ניהל את חייו.
"אתה הולך לניחום אבלים." שאל אותי מועלם אחרי הטקס, כשהשתרכנו לאט לעבר שער בית הקברות.
"לא, דפנה הבהירה לי עוד בבית החולים שהיא מוותרת על ניחום האבלים שלי ושל שאר החברים ההומואים של בועז."
"אוי!" העווה מועלם את פניו באהדה, "לא נעים."
"אי אפשר להאשים אותה." חיווה סמי את דעתו.
"לא, אי אפשר." הסכמתי, ובאמת לא האשמתי אותה. חזרתי לדירה שחלקתי עם בועז בשנים האחרונות והתאבלתי עליו בדרכי שלי, בלי תפילות וטקסים, אבל מוקף בחברים שהכירו אותו ואהבו אותו כמוני.
"הוא היה בחור טוב, אהבתי אותו. לא הצלחתי לכעוס עליו גם אחרי שהבנתי שהוא נשוי ושהוא לא מסוגל להיות נאמן לאף אחד." התוודה גיא, ואחר כך שלף את התמונות החדשות של התאומים המקסימים שלו ושל עודד, והשוויץ בהם כמו כל אב גאה.
גיא ועודד הולידו את התאומים עם בחורה לסבית חביבה שהסכימה להיות מופרית מתערובת זרע שלו ושל עודד, והשלושה הסכימו לא לבדוק אף פעם מי האב הגנטי של הילדים, אם כי לפי הפרצופים הקטנים והמתוקים שלהם היה די ברור שהבן האדמוני השובב הוא של עודד, והמלאכית הבלונדינית היפה היא של גיא.
"אז איך זה להיות הורים?" שאלתי אותם.
"קשה, אבל נהדר." זרח עודד, ואפילו גיא הצליח להפיק חיוך חיוור וסיפר שמאז שלאימא של התאומים יש בת זוג שחיה איתה ועוזרת בגידול הילדים הכול נעשה נוח יותר.
"חבל שאי אפשר היה לעשות דברים כאלה כשאני הייתי צעיר." הביט סמי, נפעם, בתמונות. "הם כל כך מתוקים, אני בטוח שהייתי יכול להיות אבא נהדר."
"יכולת להתחתן כמו בועז וכמו מועלם, המון הומואים עשו את זה ועדיין עושים."
סמי נאנח. "כן, יכולתי, האמת, כמעט עשיתי, והיא כן ידעה עלי, ולא היה לה אכפת כי היא רצתה ילדים, אבל ברגע שהיא קראה איזה מחקר שיש סיכוי גדול שלאבא הומו יצא ילד הומו היא ביטלה הכול והעדיפה את בנק הזרע, ואני לא מאשים אותה." הוא חיכך מהורהר את כף ידו השמנמנה בפדחתו המגולחת, "אולי, אם הייתי סותם את הפה ולא מגלה שאני מעדיף זין הייתי יכול להתחתן ולהפוך לאבא, אבל אני לא בנוי לזה, לא הוגן לשקר לאישה שיולדת את הילדים שלך, שום דבר טוב לא יצא מזה שבונים את החיים על שקר, בסוף כולם שונאים אותך, ובצדק."
"יכול להיות, אבל עובדה שהרבה עשו את זה ויצאו מזה בשלום, נדבי נראה שבור לגמרי מהמוות של אבא שלו." אמר מועלם שהצליח להתפייס לאחרונה עם בנו, הבנות שלו וגרושתו עדיין כעסו עליו.
"נדבי לא יודע למה באמת ההורים שלו התגרשו." הערתי, "הוא היה רק ילד כשהם נפרדו, ולקח את העניין די קשה ולכן דפנה החליטה להסתיר ממנו את הסיפור האמיתי."
"אני מתאר לעצמי שבעתיד זה ייוודע לו, הוא כבר לא ילד ודפנה בטח לא תחמיץ את ההזדמנות ללכלך על בועז, הכלבה הזו, הוא בטח השאיר לה את כל הרכוש." אמר מועלם בנבזות, "היא בטח תסגור מיד את הקפה והפיצוצייה, אני לא אתפלא אם נהיה מובטלים בקרוב."
"אתה חושב ככה?" נבהל סמי, "לא, לא יכול להיות, הוא בטח שינה את הצוואה שלו אחרי הגירושים."
הם נפנו והביטו בי בשאלה. משכתי בכתפי, "לא יודע." הודיתי, "אף פעם לא דיברנו על זה, גרנו יחד ולפעמים גם ישנתי איתו, אבל אני לא יודע כלום על העסקים שלו. התחלקנו בהוצאות, ושילמנו יחד את שכר הדירה וזהו, אף פעם לא שאלתי אותו לאן הוא הולך ומה הוא עושה כשאנחנו לא יחד."
"עשית בחוכמה." התערב עודד הג'ינג'י בשיחה.
"נו, די עודד, אז הוא לא היה מונוגאמי, אז מה? לא הגיע לו למות בגלל זה." מחה גיא.
"ממה בדיוק הוא מת בגיל כל כך צעיר." תהה אמיר ששתק עד כה, המום ממותו הפתאומי של הבוס שלו.
שתיקה מעיקה השתררה, ואף אחד מאלו שידעו שגם אמיר נשא לא העז להגיד מילה.
"הוא מת מדלקת ראות." אמרתי לבסוף, כשהשתיקה נעשתה מעיקה מידי.
"דלקת ראות, מי מת מדלקת ראות בימינו?" השתומם ניצן, בן זוגו של אמיר, שמאז שעיצב את 'ורוד' חזר לעבוד עם בועז על רבים מהפרויקטים שלו.
"נשאי איידס." הטיח נדב שצץ במפתיע בדירה שלי, "אימא אומרת שאבא שלי היה חולה איידס," פנה אלי, "זה נכון עוזי?"
"כמובן שלא." אמרתי, חש איך פני מתלהטים, "הוא היה חיובי, אבל לקח תרופות. אבא שלך לא היה חולה איידס, בשום פנים ואופן לא."
"אבל הוא מת." התעקש נדב, "אבא מת." חזר ואמר, ודמעות החלו לזלוג על לחייו, "ואימא אומרת שהוא היה הומו ושהוא… שהוא…" הוא כבש את פניו בידיו, וכתפיו רעדו מבכי. חשתי אליו וחיבקתי אותו, מוליך אותו לחדר השינה שלנו, מבחין לראשונה שנדבי הקטן הפך לעלם דק גזרה ועדין, יפה כמו שהייתה אימו בנעוריה, וכיום הוא גבוה ממני.
"זה נכון מה שאימא אמרה, שאבא היה הומו ושהוא ונדב, שהם…"
"לא בדיוק, זה נכון שבועז עשה סקס גם עם גברים, אבל הוא ואחי היו רק חברים טובים, זה הכול."
"אתה בטוח?" הרים אלי נדבי מבט לח.
"לגמרי, אחי לא היה הומו, רק אני… הקשר שלי עם אבא שלך התחיל בשבעה של אחי ז"ל, ואם הוא לא היה מכניס את אימא שלך להיריון אז אולי היינו חיים יחד עד היום, והוא לא היה נדבק ב- HIV, אבל בתקופה ההיא… טוב, פעם הכול היה שונה. אבא שלך אהב גם נשים ורצה משפחה, ודפנה התאהבה בו אחרי שאחי נהרג, וככה אתה ונטע נולדתם."
נדב משך באפו, ומחה את דמעותיו בשרוולו, "אימא אומרת שאבא בגד בה כל הזמן עם גברים, ושאתה והוא… שהייתם יחד גם כשהם היו נשואים." הוא הביט בי במבט כחול שכבר לא היה תמים כל כך, "זה נכון עוזי?"
לא יכולתי לשקר לנער הזה שהכרתי מאז שהיה תינוק, ונאלצתי להודות שכן, מידי פעם אני ואבא שלו… "זה קרה רק לעיתים רחוקות מאוד, בדרך כלל אחרי שהייתי נפרד ממישהו ומרגיש בודד וחלש, ותמיד הצטערתי מאוד אחר כך, והתביישתי שעשיתי דבר כזה לאימא שלך, אבל אבא שלך… בועז היה גבר כזה ש… יש אנשים שאין טעם לצפות מהם לנאמנות מינית, הם כאלה ודי, וזה לא אומר שהוא לא אהב מאוד אותך ואת אחותך נדבי, גם את אימא שלך הוא אהב מאוד."
"נאמנות מינית?" התפרץ נדב בזעם, "איזה מין שטות זו? או שאתה נאמן או שלא, מה זה הקשקוש הזה על נאמנות מינית?"
לא יכולתי שלא לחייך למראה זעמו הילדותי, "די, די נדבי." ליטפתי את ראשו, "כשתגדל ותתבגר קצת תבין למה אני מתכוון."
הוא התנער ממני בזעף, "מספיק לקרוא לי נדבי, שמי נדב, ואני כבר לא ילד עוזי, אני גבר, ואחרי שאני אמצא את האחד שלי אני אהיה נאמן לו לגמרי, גם בגוף וגם בנפש."
"האחד שלך נדבי?" שאלתי, מרגיש איך ליבי שוקע בקרבי.
"כן, האחד. יש לך בעיה עם זה?" התרתח נדב.
"האמת שכן." הודיתי, "הייתי מעדיף שזו תהיה האחת."
"מצטער, זה מה יש."
"אימא שלך יודעת?"
"עוד לא, אבל היא תדע בקרוב." הוא קם ופנה לדלת, "אה, ועוד משהו, בעוד כמה ימים העורך דין של אבא יזמין את כולנו להקראת הצוואה, גם אותך." הודיע לי והלך לדרכו, חוצה בפנים חתומות את החדר המלא בגברים שידעו מי אבא שלו היה באמת.
אחרי שנדב יצא, סוגר אחריו את הדלת בטריקה זועמת, ניגשתי לאמיר, לקחתי את ידיו בידי וסיפרתי לו, בעדינות הרבה ביותר שיכולתי לגייס מתוכי, שגם בועז היה נשא, וזו הסיבה שהסידור הנוח שהיה לו עם אשתו התפרק בפתאומיות כזו.
"היא זרקה אותו מהבית כי הוא היה חיובי?" שאל ניצן, וכרך את זרועו סביב כתפיו של אמיר שהקשיב לי בפנים מאובנות.
"כן, זה הלחיץ אותה, וכנראה שגם נמאס לה מהחיים הכפולים האלה, ואני לא מאשים אותה, ואני מבקש מכם להפסיק ללכלך עליה, אני הכרתי אותה עוד לפני שבועז פגש אותה, היא הייתה אז החברה של אחי, היא אהבה אותו והוא אותה, ואם הוא לא היה נהרג במלחמת לבנון הם היו חוגגים כיום את חתונת הכסף שלהם, ובטח מתחילים להציק לילדים שלהם מתי הם יביאו להם נכדים, ואולי אז אני ובועז היינו יכולים…" ורק אז הצלחתי לבכות סוף סוף על בועז, ולהתאבל על מה שאיבדתי כבר מזמן, שנים לפני שהוא מת.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il