כלכלה ורודה – פרק ג'

26/01/2015

נפגשתי שוב עם דפנה וילדיה במשרד של עורך הדין של בועז, אחד בשם מ. קורדובה שאיחר מעט לפגישה שקבע איתנו, ונתן לי הזדמנות, שנחפזתי לנצל, להתנצל בפניה שוב על עוגמת הנפש שהסבתי לה.

"אם נדב לא היה נהרג שום דבר ממה שקרה לא היה קורה." ניסיתי להצדיק את עצמי, "אני יודע שזה לא מצדיק שום דבר ממה שעשיתי, אבל זו האמת."

"נכון." מחתה דפנה דמעה, "ואני לא כועסת עליך עוזי, היית רק ילד אז ו…" היא סובבה אלי את גבה, מסתירה ממני את פניה בזמן שניסתה להשתלט על עצמה, ורק אחרי שהצליחה הסתובבה אלי, רגועה שוב, "מה שקרה קרה, זה לא באמת משנה, האמת, אחרי שנדב נהרג שום דבר לא נגע בי יותר, חוץ מהילדים לא אהבתי מאז אף אחד, אבל אני רוצה שתגיד לי את האמת עוזי, את כל האמת," חזרה והדגישה, מביטה בעיני במבט עיקש, "בועז ונדב… היה ביניהם משהו?"

"חס וחלילה." נבהלתי, "אחי היה מאוהב בך לגמרי, ולא היה לו מושג שבועז הוא… נדב בחיים לא היה מעלה בדעתו לגעת בגבר בצורה כזו, ולא שהיה לו משהו נגד הומואים, בכלל לא, הוא היה הראשון שסיפרתי לו על עצמי כשהבנתי שאני מעדיף גברים, הייתי כל כך אומלל ומבוהל ונדב התנהג כלפי בצורה מדהימה, תמך בי ועודד אותי… הוא היה בן אדם נפלא, אבל הוא היה סטרייט מכף רגל ועד ראש, ורק חיכה לסיים את השירות הצבאי כדי שיוכל להתחתן איתך, מאיפה בא לך הרעיון הזה עליו ועל בועז?"

"לא חשוב." אמרה דפנה והשפילה מבט, "שקט, הנה העורך דין מגיע."

"כן, ראיתי, שיחכה רגע." הנחתי יד חסרת סבלנות על ברכה, "בועז אמר לך את זה?" טלטלתי את רגלה, " תעני לי דפנה, העורך דין יחכה. בועז סיפר לך את זה?"

"לא, הוא לא אמר דבר כזה, אבל אחרי שגיליתי שהוא נשא כעסתי נורא שהוא לא סיפר לי מיד, ואז, סוף סוף, אחרי שנים של שתיקה, צעקנו זה על זה את כל מה שלא אמרנו בזמן שהיינו נשואים, כעסתי כל כך עד שאמרתי לבועז שהתחתנתי איתו רק בגלל שנדב נהרג, שהוא היה ברירת מחדל ושנדב היה אהבת חיי, ואז הוא אמר…" היא גנחה, חורקת בשיניה מעצמת הכאב שהזיכרון עורר בה, "הוא אמר שהוא יודע, הוא תמיד ידע, ושנדב היה גם אהבת חייו, ואחר כך הסתלק מהבית ויותר לא חזר."

"ולי הוא אמר שזרקת אותו כי הוא נשא."

"ככה אתה מכיר אותי? לא זרקתי אותו, הוא הלך ביוזמתו."

אז זה מה שקרה אז… ובגלל זה הוא הלך אלי, אל אחיו החי של אהבת חייו המת, האח החי ההומו של נדב הסטרייט המת, חשבתי לעצמי, מחמיץ לגמרי את דברי הפתיחה של מר מ. קורדובה, העורך דין, שברבר מלל משפטי לא מובן במשך כמה דקות לפני שהגיע לעיקר, והעיקר היה שאני ירשתי את רוב רכושו של בועז שהותיר לאשתו רק את הבית הענקי בקיסריה, ושתי קרנות נאמנות נדיבות לילדיו.

"אבל אני לא רוצה." נפלטה מפי צעקה שהדהימה גם אותי, "לא רוצה את הרכוש שלו." חזרתי ואמרתי בקול שקט יותר, "יש לי די כסף משלי, אני עובד ומרוויח יפה, לא צריך שום דבר."

"זה לא נתון לשיקולך." אמר עורך הדין, מביט בי בקפידה מעל משקפיו.

"אבל מה אני אעשה עם כל הקניונים והבתים האלה?" התלוננתי, מרגיש שאני עומד ללקות בהתקף חרדה, "אין לי מושג איך לנהל את כל הרכוש הזה."

"זה בסדר, לא תצטרך לנהל כלום. כמה חודשים לפני מותו המנוח מכר כמעט את כול נכסי הדלא ניידי שלו והכניס את הכסף לקרנות נאמנות בשביל הילדים, הוא השאיר רק את הבית בקיסריה לגרושתו, ואת הפיצוצייה ובית הקפה שצמוד אליה לעצמו. אתה היורש שלהם, אגב גם הדירה שאתה גר בה כיום הייתה שלו, וגם אותה הוא מכר, החוזה שלך צריך להיגמר בעוד…" עורך הדין רשרש בניירותיו, מחפש בהם את התאריך, "בעוד חודשים ושבוע, והוא לא יוארך יותר. אני מציע לך למצוא סידור אחר, אולי תעבור לגור בדירה מעל הפיצוצייה?"

"איזה דירה? זה סתם מחסן."

"לא, זו דירת מגורים, והיא עברה שיפוץ רציני לא מזמן, בועז תכנן לעבור לגור שם מיד כשיסתיים השיפוץ, אבל נפטר לפני כן."

"הוא רצה לעזוב אותי ולגור לבד?" הופתעתי, "מאין לך? לי הוא לא אמר כלום."

"אני יודע, אבל לי הוא כן אמר, הדירה מעל הפיצוצייה הייתה מתנת יום הולדת." הוא משך בכתפיו, "הוא לא אמר למי, שיערתי שהוא רצה לתת אותה לעצמו לכבוד גיל חמישים ושלוש."

"לך הוא כן אמר ולי לא?" נפגעתי.

עורך הדין מ. קורדובה הסיר את משקפיו והביט בי בהבעה חומלת, "הוא חיבב אותך מאוד עוזי, אפילו אהב, עד כמה שהוא היה מסוגל לאהוב מישהו, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של שקרים והסתתרות בארון הוא רצה קצת שקט, רצה להיות קצת לבד, רק עם עצמו, זה בכל אופן מה שהוא אמר לי בפעם האחרונה שנפגשנו."

"אתה והוא…" נפל לי סוף סוף האסימון.

עורך הדין מ. קורדובה משך בכתפיו בהתנצלות, "בועז היה חבר ותיק שלי, הכרנו עוד בטירונות ומאז נשארנו בקשר." גילה לי, "הוא העדיף לעשות עסקים עם הומואים אם זה רק היה אפשרי." הוסיף, והציץ לרגע אל דפנה ונטע שעמדו דוממות כפסלים ונעצו בו מבט קפוא וזועם, "הוא קרא לזה כלכלה ורודה, זה הצחיק אותו, לא היו הרבה דברים שהצחיקו אותו אחרי שנדב נהרג."

"הכרת את נדב?" נדהמתי.

"כן, בטח, מי לא הכיר אותו? הוא היה מדהים, אתה דומה לו קצת עוזי, חבל שהוא זה שיצא הסטרייט, ולא אתה."

"נכון, באמת חבל." הסכמתי איתו בצער, "חבל מאוד."

"דפנה." אמרתי מיד כשיצאנו ממשרדו של מ. קורדובה, "התכוונתי למה שאמרתי קודם, לא מגיע לי שום דבר מהרכוש של בועז, הוא היה בעלך ואבא של הילדים שלך, וכל הרכוש שהוא צבר כל חייו מגיע לכם, אני לא רוצה אותו."

"גם אני לא." אמרה דפנה ביובש ולחצה על כפתור המעלית שנפתחה מיד. היא הורתה לילדיה לרדת למגרש החנייה, אבל לא נכנסה למעלית אלא נשארה עומדת לצידי. אחרי שנטע ונדב נבלעו במעלית שירדה למגרש החנייה נעמדה מולי, וסקרה אותי במבט חודר, מעבירה עלי את עיניה מכף רגל ועד ראש, "תבין עוזי, בועז השאיר לך את הפיצוצייה ואת בית הקפה הזה של ההומואים כי הוא רצה שהם יהיו שלך ושתמשיך להעסיק שם את כל החברים ההומואים שלכם, ואם באמת אהבת אותו אז תכבד בבקשה את הצוואה שלו."

"בסדר." נכנעתי מיד, "אבל בכל זאת לא נוח לי ש…"

"שום אבל עוזי, גם אני וגם אתה קיבלנו את הרכוש של בועז בגלל הקשר שלנו לנדב, זה היה רצונו האחרון, טיפשי להתווכח איתו."

"כן, את צודקת." אמרתי, וזיק קטן של שמחה פרפר בתוכי, מזכיר לי שבזכות בועז אוכל לעזוב את הבנק המאוס בו עבדתי כל כך הרבה שנים, להפסיק להתפרנס מהשקעת כספם של אחרים, ואהיה סוף סוף חופשי מעול הפרנסה.

"בן כמה אתה עוזי?" הפתיעה אותי דפנה, "בן ארבעים וחמש, שש?"

"שמונה, אני צעיר ממך בשנתיים, ומבועז בחמש שנים, יש הבדל של ארבע שנים ביני לנדב, או בעצם היה? חבל שהוא לא זכה להזדקן."

היא נפנתה ממני והחלה להתעסק בתיק שלה, מפשפשת בו בקפידה. "אתה נראה טוב לגילך עוזי." אמרה, נמנעת מקשר עין איתי, "תמיד דמית קצת לנדב, וככל שאתה מתבגר הדמיון שלך אליו מתחזק."

"כן, רק שהוא יישאר בן עשרים ושתים לנצח, ואני אמשיך להזדקן, לפעמים אני מצטער שלא מתתי במקומו."

"אל תדבר ככה." סגרה דפנה את התיק בנקישה חדה, "רק אלוהים מחליט מי ימות ומי יחיה." אמרה ולחצה בתוקף על כפתור המעלית שצייתה ונפתחה מיד, "אתה חי, הוא מת, צריך להשלים עם העובדות." סיכמה את נאומה, אמרה שלום והסתלקה בקול נקישת עקבים לתוך המעלית שהורידה אותה למטה.

לא רציתי להיפגש אתה שוב בחנייה ולכן השתהיתי קצת במסדרון, מביט מהחלון אל הנוף האורבני המכוער בצורה יפה כל כך של תל אביב. שקעתי בהתבוננות, מתכנן תוך כדי כך את צעדי הבאים, ולא הבחנתי בעורך דין מ. קורדובה עד שהניח יד על כתפי.

"אתה עוד פה עוזי?"

"כן, אני… רציתי לתת לדפנה ולילדים לצאת קודם."

"מתחשב מאוד מצידך, והם אגב כבר לא ילדים, נטע כבר אישה צעירה, וגם נדב… הוא צעיר, אבל כבר לא ילד, אתה יודע שגם הוא הומו?"

"כן, הוא סיפר לי. איך אתה יודע?"

מ. קורדובה חייך חיוך דק, "כשאני הייתי בגילו של נדב לא היה אינטרנט, בזמנים ההם היית חייב לגדל גיידאר מפותח אם רצית לזיין, ואני הצטיינתי מאוד בנושא הזה."

של גיידאר או של זיונים תהיתי ביני לבין עצמי, אבל לא העזתי לשאול אותו ורק ביקשתי שיגיד לי מה משמעות המ. בשמו.

"מאיר." הוא הושיט לי את ידו, "מאיר קורדובה, לשירותך תמיד אח של נדב."

"חשבת שגם נדב הומו?" שאלתי בעודי לוחץ את כף ידו שהייתה עבה וקשה כשל פועל, לא רכה ומטופחת כמו שהיית מצפה מיד של עורך דין.

"לא, ידעתי שהוא סטרייט, כמה חבל שלא ידעתי שיש לו אח קטן שהוא כן הומו." חייך מאיר.

"אם היית בא ללוויה או לשבעה היית יודע." התפרצתי.

"לא יכולתי לבוא עוזי, לא נהרגתי כמו אחיך ז"ל, אבל נפצעתי די קשה וביליתי כמה חודשים מאוד לא נעימים בבית חולים, ואחר כך הייתי בשיקום, עד שעמדתי שוב על הרגלים כבר היו מתים אחרים שהייתי צריך ללכת ללוויות שלהם, לא שכחתי את נדב, אבל המשכתי הלאה, חבל שבועז לא עשה אותו דבר, הוא לא היה צריך להתחתן עם דפנה, אבל אני מניח שהפיתוי היה גדול מידי."

"לא רק דפנה הייתה פיתוי בשבילו, גם אני הייתי שם." הערתי במרירות, "ועכשיו אני תקוע עם הפיצוצייה ובית הקפה הזה שאין לי מושג איך לנהל."

"מועלם וסמי מנהלים אותו יפה מאוד בלי עזרה, וגם אם תעדיף למכור הכול תעשה קופה יפה. הירושה של בועז תאפשר לך לעזוב את הבנק ולהיות חופשי ומסודר, זה מה שבועז רצה."

"חבל שהוא לא השאיר להם את הפיצוצייה ואת הקפה, למה הוא לא השאיר גם להם משהו?"

"הוא כן השאיר." חייך מאיר, "הוא ויתר להם על החזר ההלוואה שהם לקחו ממנו כדי לקנות את הדירה שהם חיים בה, מדובר בסכום כסף יפה מאוד, והערך של הדירה הזו רק ממשיך לעלות כל הזמן."

"יופי להם."

"גם אתה קיבלת דירה יפה מאוד במקום מצוין." ניחם אותי מאיר, "הנה המפתחות." הגיש לי צרור מפתחות תלוי על מחזיק נאה בצורת חמסה ממתכת, "אני מציע שתלך לשוחח אתם ותחליטו יחד על הצעדים שלכם בעתיד, ואם תרשה לי אני אקפוץ לביקור כדי לראות איך אתה מסתדר." הביטו בי עיניו הכהות במבט מפציר שלא הלם עורך דין מכובד.

"ביקור של עורך דין או של חבר?" תהיתי, שואל את עצמי אם הייתי זוכה למבט לוהט כזה אם לא הייתי אחיו של נדב.

הוא הצטחק, "גם וגם." אמר, וליטף קלות את כתפי לפני שחזר למשרדו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il