דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
05/02/2015
כמה חודשים אחרי מותו של בועז כבר הייתי מאורגן לבטח בדירת ההפתעה שהוא שיפץ. מיד אחרי השלושים למותו התפטרתי מעבודתי בבנק, ותכננתי ליהנות ממעמדי החדש כבעל רכוש אמיד, וסוף סוף לקום מתי שאני רוצה, לטייל בכל העולם, לקנות בגדים וחפצים יקרים, לסעוד במסעדות מפנקות ולהתבטל כאוות נפשי, אבל להפתעתי גיליתי שהפיצוצייה ובית הקפה לא מנהלים את עצמם, ולמרות שהעובדים המסורים שלי היו חרוצים ומיומנים עדיין הם היו זקוקים לי, ובעצם העבודה שלי כיום לא שונה כל כך מעבודתי בבנק. כמו בתקופת היותי ככלכלן בבנק התעסקתי עם כספים וחוזים, דיברתי מידי יום עם בני אדם לחוצים, והייתי טרוד מאוד בפתירת משברים לא צפויים.
מאיר קורדובה היה לי לעזר רב, ובלי עצותיו הנבונות בטח הייתי עושה שטויות וגורם לנזקים. למדתי לבטוח בו, ולמרות שהיחסים שלנו נשארו בגדר יחסי עבודה ידידותיים בלבד גיליתי שאני מחבב מאוד את הגבר נעים ההליכות הזה, וסומך על תבונתו ושיקול דעתו, ולכן הוא היה הראשון שהתקשרתי אליו אחרי שערב בהיר אחד נקש על דלתי אורח לא צפוי שהצליח לזעזע אותי עד עמקי נשמתי.
האורח צץ במפתיע בדירתי מיד אחרי שהחמסין הראשון של האביב נשבר והתפוגג, ושוב אפשר היה לנשום כהלכה. הוא נקש על דלתי בדיוק כשירדתי מהגג, שם מצאתי מפלט מהחום המעיק, נושא בידי את המשפך עם המים המזוקקים שנועדו להשקות את שני הסחלבים שקניתי לעצמי כפיצוי אחרי שעוד בחור אחד שתליתי בו תקוות גדולות התברר כאכזבה גדולה.
"מקובל להתנחם בגלידה, או שוקולד." קנטר אותי סמי, שהזהיר אותי עוד בהתחלה שהבחור הצעיר הזה מתלהב יותר מחשבון הבנק שלי מאשר ממני.
"סחלבים יותר יקרים, אבל משמינים פחות." הסברתי, והנהנתי בפיזור נפש כשהוא ניסה לנחם אותי, מבטיח לי שזה עוד יקרה, גם הוא פגש את מועלם אחרי שכבר היה בטוח שהוא ימות לבד, "ויכול להיות שהוא בכלל מסתובב סביבך כל הזמן, ואתה מכיר אותו טוב ופשוט לא מבין שנועדתם זה לזה?" הוסיף בזהירות, ושנינו ידענו שהוא מדבר על מאיר קורדובה שלא הפסיק לרמוז לי בעדינות שהוא מוכן להיות בשבילי יותר מעורך הדין שלי.
מאחר והייתי בטוח שהנוקש על דלתי הוא מאיר שאהב לקפוץ אלי לביקור ידידותי בערבים, לשבת איתי על הגג, ללגום בירה ולשמוע מוזיקה קלאסית. הוא היה חובב גדול של מוצארט, העריץ במיוחד את האופרות שלו, ולא נואש מניסיונותיו לחבב אותן עלי למרות טענותיי שדי לי במחזות מוזיקליים, ומה לי ולמוזיקה קלאסית.
פתחתי את הדלת לבוש רק במכנסים קצרים ובגופיה, אוחז עדיין בהיסח הדעת את המשפך הצהוב שלי. למראה הגבר הצעיר שעמד על סף דלתי ליבי ניתר בחזי, ולרגע אחד חששתי שאני עומד להתעלף למראה האיש הצעיר הזה שהביט בי בעיניו היפות של אחי המת, חייך אלי את חיוכו המקסים, ואפילו קולו היה זהה לקולו של נדב כשאמר לי בחביבות אגבית, "ערב טוב אבל'ה? מה שלומך היום?"
אי שם, בירכתי מוחי, ידעתי שזה עלול לקרות, שיום אחד תהיה תוצאה לצעד שנקטתי פעם בקלות דעת חסרת מחשבה שרק הנעורים מסוגלים לה. לא חשבתי על העתיד כשעשיתי את זה, הייתי אז בחופשת שחרור, הכסף ממענק השחרור שלי התעכב בגלל בעיות ביורוקרטיה, והיה חסר לי כסף מזומן בשביל משהו שבזמנו היה דחוף מאוד, וכיום אני אפילו לא זוכר מה הוא היה. כרטיסים יקרים לאיזה מופע, או אולי ג'ינס שחשקתי בו מאוד? לא זוכר כבר מה, אבל קיבלתי את עצתו של ידיד שהפנה אותי לבנק הזרע כדי להשיג כסף זריז בלי מאמץ.
"הרי בין כה וכה אתה מביא ביד." קרץ לי באחוות גברים, "אז מה הבעיה? תעשה בדיקת דם שידעו שאתה נקי מאיידס, ותקבל כוס מפלסטיק, חדר שקט עם מגזינים מדליקים, ואחרי שתגמור ליהנות תקבל גם כמה שקלים, מה רע?"
באמת, מה רע, חשבתי לעצמי, ואחרי שמלאתי שאלון ועשיתי בדיקת דם, הנחתי לרופא לממש אותי מעט, למדוד אותי ולשקול אותי, ואחר כך גם לחקור אותי על ההיסטוריה הרפואית שלי לפני שהוכנסתי לחדר קטן ונטול חלונות עם ספה ושולחן עמוס עיתונים צבעוניים, שנשים ערומות ומלאות חזה פיזזו על דפיהם. לא נגעתי בעיתונים, עצמתי את עיני, חשבתי על בועז ומילאתי בלי בעיות את המוטל עלי. מאחר ותוצאות ספירת הזרע שלי היו משביעות רצון חזרתי על הפעולה עוד מספר פעמים, וחוץ מבועז פנטזתי גם על גברים צעירים אחרים ששירתו איתי, ובטח היו נחרדים אם היו מגלים באיזה תנוחות נועזות הציב אותם דמיוני הפרוע.
תרמתי לבנק הזרע ארבע, ואולי חמש מנות? אני כבר לא זוכר. נהניתי מהכסף שקיבלתי ושכחתי מכל העניין כמעט לגמרי. רק לעיתים רחוקות הייתי תוהה אם באמת נולדו ילדים כתוצאה מאותן דקות זניחות שביליתי במרפאה ההיא, ידי מענגת את אברי הזקוף בעוד עיני סגורות בחזקה כדי שלא אצטרך לראות את הנערות הערומות שארבו לי בין דפי העיתונים הצבעוניים. זה קרה לעיתים רחוקות מאוד, ולא באמת הטריד אותי, הרי הבטיחו לי בפירוש שזהותי תישאר חסויה. גם כשחשבתי על התוצאה שאולי תיוולד כתוצאה מהחומר שהפקדתי בכוס פלסטיק תמיד דמיינתי תינוק זעיר ושמנמן עם חיתול ומוצץ, איכשהו הצלחתי להתעלם מכך שאם ייוולדו תינוקות הם יחלקו איתי גנים משותפים, ושיום אחד עלול תינוק כזה, אחרי שהפך לאדם בוגר, למצוא אותי, להגיע לביתי ולדפוק על דלתי.
"הכול בסדר עוזי?" שאל הגבר הצעיר הזה שדמה לנדב בצורה מפליאה והביט בי במבט זהה למבט שנתן בי אחי כשאמרתי לו יום אחד, לפני כמעט שלושים שנים, שיש לי משהו חשוב ופרטי לספר לו.
"כן, בטח, למה אתה שואל?" ניסיתי לחייך, נאחז במשקוף הדלת כדי להתגבר על הסחרחורת שתקפה אותי.
"כי אתה נראה נורא חיוור פתאום, ואתה מחזיק ככה את החזה… אתה לא הולך לחטוף לי התקף לב פתאום, מה?"
רק אז נוכחתי לדעת שידי מונחת על חזי, לוחצת עליו בניסיון להרגיע את דהרות ליבי שהחל להתפרע לפתע. "אני בסדר." אמרתי, הרפיתי מהמשקוף ופסעתי קוממיות אל המטבח, שם צנחתי על כסא, משעין את מרפקי על דלפק ארוחת הבוקר הנוח שלי. "בוא, שב פה ותספר לי איך מצאת אותי, חשבתי שהשם של תורמי הזרע אמור להיות חסוי."
"כן, הוא אמור, אבל מאז שהפקדת את התרומה שלך השתנו דברים בעולם, אין יותר סודות בעידן האינטרנט, עובדה שמצאתי אותך בלי להתאמץ יותר מידי."
"אז אתה מין אשף מחשבים כזה? איך קוראים לזה, האקר?"
"סוג של…" גיחך הנער את גיחוכו האלכסוני, החינני והמקסים של נדב. "הייתי צריך לחכות עד הגיוס, ואחר כך להתאמץ להגיע ליחידת מודיעין נורא סודית כדי לשים יד על מחשבים מספיק משוכללים, אבל אחרי שהגעתי לשם זה כבר היה קלי קלות."
"אז אתה חייל?"
"כן, עדיין, כיום אני בחופשת שחרור."
"בן כמה אתה, בן עשרים ואחת?"
"עוד לא, עוד מעט, קפצתי כיתה בבית ספר יסודי ולכן התגייסתי קצת לפני כולם."
"אז אתה מין ילד פלא כזה? מחונן כאילו?"
הוא צחק, "לא כאילו, בדיוק. ברכותיי אבא, יצא לך ילד מוצלח."
חייכתי אליו חזרה, אבל זה כאב, החיוך הזה שלו, האגביות הקלילה בה פלט משפטים שנונים, כול פרט בהתנהגותו, בתווי פניו ובגוון קולו הזכיר לי את נדב, הייתי חייב לעצום את עיני כדי לעצור את הדמעות, "בבקשה, אל תקרא לי אבא. אני רק תרמתי את הזרע, אבא שלך זה האדם שגידל אותך."
"כן, גם אני חשבתי ככה תמיד, אבל ברגע שהתברר שהעברת לי בגנים שלך עוד משהו חוץ מזיכרון טוב, אי קיו גבוה וחיוך נחמד הוא החליט שהוא כבר לא אבא שלי."
"למה אתה מתכוון?" פקחתי את עיני העצומות והבטתי בו בחרדה, יודע כבר למחצה מה הוא יגיד.
"לזה שבדיוק כמוך, גם אני הומו." אמר הנער בפשטות, "ואל תנסה אפילו לספר לי שאתה לא, ושאתה לא נשוי כי עוד לא מצאת את האחת שלך, וכל שאר השטויות האלה ששמעתי מכל מיני טיפוסים."
"איזה טיפוסים?" נבהלתי, ופתאום נזכרתי בכל הסכנות שאורבות בימינו לצעיר יפה וסקרן עם גישה לאינטרנט, ושוב הייתי חייב להניח את כף ידי על לוח ליבי בניסיון לעצור את הדהרה שהחלה לשעוט בחזי. כנראה ששוב החוורתי כי הוא הביט בי בדאגה, ואפילו הניח את ידו על פרק ידי, בודק את הדופק שלי. "אולי אתה רוצה כוס מים?" שאל וקם, רוכן אלי מעבר לדלפק.
"כן, תודה." לקחתי את כוס המים שהוא מזג לי ולגמתי לאט, מנסה להירגע. "אני מקווה שאתה נזהר מאוד ילד." אמרתי אחרי שרווח לי מעט.
"כן, אל תדאג, אני לא טיפש." הוא לקח מידי את הכוס הריקה, "ואגב, שמי מתן, הם נתנו לי את השם הזה כי הייתי מתנה בשבילם."
"הם אלו ההורים שלך?"
"כן, רק אחרי שהם התחתנו התברר שלאבא יש בעיות פוריות, איזה מחלת ילדים שהסתבכה… הם שמרו על זה בסוד, ורק אחרי שסיפרתי להם שאני מעדיף בנים הם סיפרו לי את האמת, ואגב, יש לי גם אחות קטנה שגם היא שלך. הם עמדו על זה שהיא תיוולד מאותה מנת זרע וליתר ביטחון קנו את כל שאר המנות שלך כדי שלא יהיה חשש לגילוי עריות."
"יפה מצידם." אמרתי, וקמתי, "בוא מתן, אני רוצה להראות לך משהו."
הולכתי אותו לחדר השינה, שם שמרתי את אלבומי התמונות הישנים שלי, באמת הגיע הזמן שאסרוק אותם ואעשה להם גיבוי. הוא בהה בעיניים פעורות לרווחה בתמונותיו של נדב. "מי זה?" שאל ונגע באצבע מהססת בכיסוי הפלסטיק הדביק שהגן על העדויות יקרות הערך לעברי.
"אחי הגדול, נדב. ברגע הראשון חשבתי ש…" מבלי משים נפלטה מעומק חזי אנחה עמוקה, "והוא אגב לא היה הומו, הייתה לו חברה שהוא אהב מאוד והשתוקק להתחתן איתה, אם הוא לא היה נהרג בלבנון בחורף שמונים ושתיים הוא בטח היה עכשיו סבא, למרבה הצער הוא נהרג והחברה שלו התחתנה עם גבר אחר וילדה לו את הילדים שהיו צריכים להיות של נדב."
"אני באמת מצטער." אמר מתן חרש, "ומי אלו?" נגע בתמונות של התאומים שחיבקו את נדב בהתלהבות ילדותית.
"אלו רעות ואסף התאומים. הם אנשים מבוגרים עכשיו, שניהם נשואים והורים לילדים."
"הם יודעים עליך?"
"כן, בטח, וזה לא מפריע להם. חוץ מזה הם חיים רחוק מכאן, רעות גרה באיזה חור ליד אילת ואסף התחיל ללמד באיזה קולג' באוהיו, מאז שההורים שלנו נפטרו הקשר שלי אתם די רופף."
"ומה ההורים שלך אמרו כשסיפרת להם שאתה הומו?"
"אף פעם לא הספקתי לספר להם, תכננתי לצאת מהארון עוד לפני הגיוס, אבל בדיוק אז נדב נהרג ו… טוב, לא משנה, העיקר שזה לא יצא. רק נדב ידע, סיפרתי לו מיד אחרי שהבנתי, והוא היה ממש בסדר עם זה, עודד אותי ותמך בי, והבטיח לי שהוא יהיה איתי כשאני אגלה לכל המשפחה, אבל אז הוא נהרג ו…" החזרתי את האלבומים לארון, "אני מתגעגע אליו נורא, אין יום שאני לא חושב עליו, ולראות אותך פתאום… בלי אזהרה… מזל שיש לי לב חזק ובריא, כמעט חטפתי התקפת לב."
"אני ממש מצטער עוזי." אמר מתן, "לא חשבתי עד הסוף, אני יודע מה הכתובת שלך כבר כמה חודשים, אבל עד עכשיו לא עשיתי עם זה כלום, לא העזתי, גם שירה אמרה לי שאסור לעשות דבר כזה לבן אדם, שאני צריך להכין אותך קודם, אבל אחרי הריב האחרון עם אבא… לפעמים אני עושה דברים בלי לחשוב קודם."
"למה רבת עם אבא שלך? מה עשית?"
"לא עשיתי כלום, בדיוק ההפך, סירבתי לעשות, הוא דרש שאני אלך לטיפול נפשי כדי להיפטר מהבעיה שלי, ואני ניסיתי להסביר לו שאין לי שום בעיה, שהבעיה היא שלו, לא שלי… התחלנו בדיבורים, משם עברנו לצעקות, וכשהוא ניסה להרים עלי יד פשוט קמתי ועזבתי, ופתאום מצאתי את עצמי פה."
"ואיך ידעת שאני הומו?"
"עשיתי בירורים, לא תאמין מה אפשר לגלות אם רק יודעים לשאול את גוגל את השאלות הנכונות."
"מעכשיו אני כן אאמין." נאנחתי, ואחר כך ניגשתי לטלפון וחייגתי את המספר של מאיר.
"למי אתה מתקשר?" נדרך מתן.
"לעורך דין שלי."
"אתה לא נסחף קצת, בשביל מה אתה צריך עורך דין?" הרצין מתן.
"זה בסדר, אל תילחץ, אני זקוק לעצה טובה, ולמזלי מאיר הוא לא רק עורך דין, הוא גם חבר."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il