דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
09/02/2015
התקשרתי למאיר הביתה ולא הייתה תשובה, ניסיתי את הנייד שלו וגיליתי שהוא בדרך אלי, ועוד כמה דקות יגיע.
"יופי, להתראות." אמרתי וירדתי למטה לחכות לו מול הפיצוצייה. נדבי שהתחיל ללמוד בבקרים, ועשה מידי פעם משמרות לילה בפיצוצייה, הבחין בי דרך חלון הראווה ונופף לי לשלום, ואחרי ששילח לדרכו את הקונה האחרון שלו, צעיר כחוש עם כרבולת מחומצנת שנראה מטושטש מעט, הפקיר את הקופה ויצא אלי, שאל מה נשמע, ומה חדש, ובישר לי שהצליח לעבור בשלום את המבחן הנוראי בסטטיסטיקה, ואחר כך הגיע לעיקר ושאל, מתאמץ לדבר כבדרך אגב, מי היה הבחור המדהים הזה שעלה אלי לא מזמן לדירה?
"אחד… לא חשוב, זה לא מה שאתה חושב." אמרתי, קצת בעצבנות.
נדבי נדבק מהעצבנות שלי, הסמיק ואמר שהוא לא התכוון לחטט בענייני הפרטיים, והוא יודע שזה לא עסקו, אבל הבחור הזה פשוט נראה לו מוכר קצת ולכן…
למזלי מאיר הופיע בדיוק בזמן, מתנשף מההליכה המהירה, ונדבי השתתק באמצע המשפט, אמר לשנינו שלום מגומגם וחזר לפיצוצייה, שולח לעברנו מבט תוהה מעבר לכתפו. הוא בטח חושב שהזמנתי נער ליווי צעיר לדירה שלי, ועכשיו אני ומאיר הולכים לעשות איתו שלישיה סוערת, עלה בדעתי הסבר למבוכתו, ובקושי התאפקתי לא לצחוק, למרות שכל העניין לא היה מצחיק כלל.
"מה עובר על הילד?" התפלא מאיר, "למה הוא מסתכל עלינו ככה? מה, החנות שלי פתוחה?" מישש בבהלה את מפתח מכנסיו.
"אתה בסדר, זה רק ש… הוא ראה בחור צעיר אחד עולה לדירה שלי ועכשיו הוא בטח חושב… או שלא, לך תדע מה עובר לאנשים בראש?"
"איזה בחור, על מה אתה מדבר עוזי? אתה בסדר? למה אנחנו לא עולים למעלה?"
"כי אני צריך להסביר לך משהו קודם." משכתי אותו לחדר המדרגות, ושם, עומדים מול תיבות הדואר התלויות על הקיר, שטחתי בפניו במהירות את כל השתלשלות העניינים.
"ואתה אומר שהוא דומה לאחיך זכרונו לברכה?" קימט מאיר את מצחו בפליאה, "באמת? כמה דומה?"
"דומה מאוד, דומה כל כך עד שכמעט חטפתי התקף לב."
"וואלה? נו, טוב, בוא נעלה ונראה אותו." נאנח מאיר והתחיל לטפס במעלה המדרגות. הוא נעצר לפני הדלת ובמקום לפתוח אותה עמד והביט בי רגע ממושך, ואז פצה את פיו ואמר בקול חרישי שכל העניין נראה לו חשוד מאוד.
"חכה עד שתראה אותו ואז תפסיק לחשוד. הוא ממש העתק של נדב."
"כן, אבל קשה לי להאמין שאפשר לחשוף את שמו של מישהו שנתן תרומת זרע לפני יותר מעשרים שנה, זה נשמע לי דמיוני מידי, אתה מאמין לו?"
"כן, למה לא? יש לך הסבר אחר לזה שהוא פה?"
מאיר נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, דבר מה עוקצני ולא נחמד במיוחד, אבל ברגע האחרון התחרט, סגר את פיו, פתח את הדלת ונכנס פנימה.
מתן היה סרוח על הספה בתנוחה שהייתה חביבה על נדב – רגליו פשוטות קדימה, וידיו הפרושות לרווחה מונחות על המשענת, והביט בטלוויזיה.
ברגע שנכנסנו הוא קם, כיבה את המכשיר וחייך. "שלום." אמר, מביט בסקרנות במאיר שבהה בו בפה פעור, אילם מפליאה, ופניו מאובנות מתדהמה.
"נו, דומה או לא דומה?" לא התאפקתי מלחגוג את נצחוני.
מאיר התנשף נשיפה חדה, ובדיוק כמוני הניח את כף ידו על חזהו, לפני שהודה שכן, אני צודק, הנער דומה בצורה מדהימה לאחי הבכור.
"למרות שקורה לפעמים שיש דמיון לא מוסבר בין אנשים אי אפשר להסתמך רק עליו בלי להוסיף בדיקת רקמות." אמר בקול קפדני של עורך דין מומחה לעריכת חוזים, "וכדאי שתדע כבר עכשיו." פנה אל מתן, "שגם אם התשובה תהיה חיובית מבחינה חוקית זה לא מקנה לך שום זכויות. גם אם תוכיח שנולדת כתוצאה מתרומת הזרע של עוזי אתה עדיין לא נחשב לבנו, ולא יכולות להיות לך שום תביעות על הרכוש שלו."
"הרכוש שלו." נדלקו שני כתמים אדומים במעלה עצמות הלחיים של מתן, ולמרות שפניו וקולו נותרו שלווים ידעתי שהוא מתחיל לכעוס, וידעתי שגם מאיר יודע. ככה בדיוק התנהג נדב לפני שהיה מתפרץ בחמת זעם – אירוע נדיר מאוד שמי שחזה בו לא שכח אותו מעולם.
"אתה חושב שבגלל זה אני פה? בגלל שאני רוצה את הרכוש שלו?" שאל מתן בקול חרישי שהזכיר לי את הפעם האחרונה בה נדב כעס עלי, זה קרה כשהייתי רק בן חמש עשרה, או ארבע עשרה, חיטטתי במגרה שלו והוא תפס אותי על חם, ורתח מכעס כשהבין שאני קורא מכתב אהבה שכתבה לו דפנה. כיום אני מבין שנהגתי כך כי חשתי צורך דוחק לברר למה אני לא נמשך לבנות. ידעתי שאני עושה מעשה שלא יעשה, אבל ממי עוד יכולתי ללמוד על הנושא העדין הזה אם לא מאחי הגדול? הורי היו מנוכרים זה לזה והתקשו לשהות יחד באותו חדר, נדב היה הגבר היחיד הקרוב אלי שניהל יחסי אהבה עם אישה והשתוקקתי להבין מה קורה בינו לבינה, אבל הרגשתי אשם כל כך עד שלא הצלחתי להסביר לו מה אני עושה, רק שנה אחר כך היה לי די אומץ לשוחח איתו בכנות.
הכעס שראיתי בפניו של מתן הזכיר לי את התקופה האיומה ההיא ולרגע חזרתי להיות עוזי של אז, מתבגר מבולבל וחסר ביטחון, מרגיש פגום ואשם, ונאלמתי דום, אבל מאיר שהיה מבוגר ממני, ולא גדל בצילו של נדב, התרגש הרבה פחות ממני. הוא הישיר אל מתן מבט בוטח, מביט בעיניו הרושפות מכעס, "אין לי מושג למה אתה פה, אולי אתה יכול להסביר לי?"
"כבר הסברתי הכול לעוזי, אין לזה שום קשר לרכוש, כסף בכלל לא מעניין אותי." התריס מתן, אבל על פי גון פניו וטון קולו הבחנתי שזעמו נרגע.
"אז מה כן מעניין אותך?"
"מעניין אותי להכיר את הבן אדם שנתן לי חצי מהגנים שלי." הסביר מתן, "וחוץ מזה רציתי לדעת אם גם הוא הומו."
"למה, מה זה משנה לך?" חקר מאיר בזעף.
"זה משנה כי אבא טען שאם אני באמת ארצה, אם אני אשתדל מאוד, אני אוכל להפסיק להיות הומו, ואני טענתי שהוא טועה כי נטייה מינית זה עניין גנטי, וצדקתי." פנה לעברי, מפנה את דבריו אלי, "ירשתי ממך את ההומואיות כמו שירשתי ממך את הפרצוף, אני הומו וזה מה יש, מזל, כי ממש לא בא לי לשבת ולחפור אצל איזה פסיכולוג מעיק, סוף סוף סיימתי את הצבא." הצהיר מתן, "ואני רוצה להתחיל לחיות." פרש את זרועותיו כאילו רצה לחבק את כל העולם, מחייך כמו שנדב היה מחייך אם היה זוכה לסיים את שירותו הצבאי.
מוקסם מחיוכו היפה והפתוח, ומרוצה שהוא לא כועס עלי יותר החזרתי לו חיוך, מרגיש שסוף סוף היקום עשה תיקון, והסיר מעלי משא כבד של צער שהכביד עלי כל השנים. כמה נפלא שהקוסמוס כולו התגייס ורקח מין צירוף מקרים מופלא כזה רק כדי שאוכל לראות שוב חיוכו הנהדר של אחי המת.
מאיר, כדרכם של עורכי דין, היה רגיש פחות לפלא שהתחולל מול עיניו, ובמקום להשיב למתן חיוך צמצם לעומתו מבט חשדני, "כן, אבל אני עדיין לא מבין איך זה יכול להיות ש…" החל להגיד, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת, וכשפתחתי אותה הופיע נדבי על הסף, הבעת התנצלות נבוכה נסוכה על פניו, ואמר שהשרברב שהיה אמור לתקן את השירותים בצהרים הגיע רק עכשיו, והוא עובד עליהם ברגע זה ממש, והאם הוא יכול להשתמש בבקשה בשירותים שלי, כי הוא מת להשתין? הוא מצטער מאוד, אבל הוא פשוט לא יכול להתאפק יותר.
"בטח, תיכנס, מי נמצא ליד הקופה?"
"אמיר קפץ מבית הקפה כדי להחליף אותי." פלט נדבי בחיפזון, וטס לבית השימוש.
"כרגיל אנחנו קצרים בכוח אדם, בעיקר בשעות הערב והלילה." הסברתי למתן, "הסטודנטים בימינו כל כך מפונקים, מעדיפים לקחת כסף מההורים רק כדי לא לעבוד בפיצוצייה, יש לנו כזה מחסור בכוח אדם עד שלפעמים אפילו אני חייב לשרוף לילה במשמרת."
"באמת? חסרים לכם עובדים במשמרות לילה? אני דווקא מחפש עבודה שתשאיר לי את הימים פנויים ללימודים." אמר מתן.
"אחלה, בוא למטה ואני אראה לך מה צריך לעשות." אמר נדבי שגמר את ענייניו בשירותים. "השכר הוא רק קצת מעל שכר מינימום, אבל זו לא עבודה קשה, ואם לא מפריע לך שכולם פה הומואים אז…" תוך כדי דיבור ירדו השניים למטה, ולא יכולתי לשמוע את המשך הדו-שיח שניהלו ביניהם.
"למה התכוונת, מה אתה לא מבין?" הפניתי מבט אל מאיר שעמד ובהה באוויר בהבעה מפוזרת של אחד שלא מצליח לעקוב אחרי הקצב המהיר של האירועים.
"אהה… טוב, אני לא יודע, אני רק…" התאמץ מאיר לחזור לחוט המחשבה המנותק שלו, אך לשווא, כי שוב נפתחה הדלת ואמיר הופיע, שופע תלונות על השרברב הזה שמילה שלו זו לא מילה, ועל יוקר המחירים, ועל הצנרת הדפוקה של הפיצוצייה שבאמת הגיע כבר הזמן לשפץ אותה, אבל עד שנקבל אישורים מהעירייה שבטח תשחט אותנו במחיר כי הם חושבים שבעלי העסקים הם פרה חולבת, אז… ופתאום הטלפון צלצל, וניצן שאל אם אמיר נמצא במקרה אצלנו, ואם כן אז למה הוא לא עונה לנייד שלו? ובעוד אמיר מסביר לבן זוגו הלחוץ שהוא לא שמע בכלל את הצלצול שלו צץ פתאום בדירתי השרברב, מיוזע ועצבני כי עוד מקרה דחוף של הצפה בשירותים ישב לו על הראש, ושאל אולי אנחנו יודעים של מי הנייד הזה שהוא מצא בין כלי העבודה שלו?
"זה שלי." צעק אמיר, "כנראה הפלתי אותו." הוא לקח את הנייד ובדק אותו, מגלה שנגמרה לו הבטרייה, ובעוד הוא מסביר את הבעיה לניצן צלצל הנייד של השרברב שניחן בצלצול מעצבן להפליא, ובמקביל נדבי צעק מלמטה שהוא לא מוצא את החבילות הגדולות של הדורקס, ושהולך להיגמר לו הכסף הקטן אז אולי מישהו מוכן…
תוך כמה דקות נס הופעתו המדהימה של מתן בדירתי טבע בים של פרטים ובעיות, ורק אחרי שהכול נרגע, השרברב לקח את כלי עבודתו ואת הנייד המעצבן שלו והסתלק, והגל העצבני של קונים שהתנפץ לתוך הפיצוצייה בתום ההצגה הראשונה בקולנוע נסוג, והכול נרגע קצת, נשארנו רק אני ומאיר, יושבים מותשים על הספה, מנסים להתאושש מהמערבולת הרועשת שסערה סביבנו.
"תגיד, אתה לא מרגיש שהחיים נעשו לאחרונה יותר מידי מבלבלים?" פניתי אליו, "אולי אני מזדקן, או שאולי נעשיתי איטי מידי, אבל למה נדמה לי שכולם מדברים נורא מהר והכול זז בקצב מהיר מידי?"
הוא צחק, "זה לא החיים, זה אתה, וגם אני, שנינו כבר לא צעירים כמו שהיינו, ולכן," הוא הניח יד על ברכי, ופתאום רכן לעברי ונישק אותי ישר על הפה.
אחזתי בעורפו החזק והעבה והחזרתי לו נשיקה. "ולכן מה?" שאלתי אחרי שהחזרתי לעצמי את נשימתי.
"לכן כדאי שנפסיק לבזבז זמן ולשאול שאלות טיפשיות ונתחיל לחיות." השיב לי מאיר, חיבק את מותני והוליך אותי לחדר השינה.
"אז מה אם בהתחלה שמתי לב אליך רק כי אתה אחיו הקטן של נדב וכל מה שעניין אותי זה שאתה דומה לו קצת?" סינגר העורך דין מ. קורדובה על עצמו למחרת בבוקר, כשישבנו ושתינו קפה, "כל קשר צריך להתחיל ממשהו, ומה שחשוב זו לא ההתחלה אלא ההמשך."
"ועל איזה סוג של המשך אתה חושב?" שאלתי, מביט בו בגניבה מעל שפת הכוס המהבילה שלי, מקווה שהוא לא מבחין במתיחות שבקולי.
"אני בונה על המשך ספונטני, רגיש ומלא סקס." ניסה מאיר להיות קליל ומבודח, אבל היה לי רושם שגם הוא מתוח קצת. "אז מה אתה אומר?" הביט בפני בדאגה מחניפה.
"אני אומר כן." הנחתי את ידי על כפו, "סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להחליט, ותודה שהיית סבלני."
"זה בסדר, בגילנו עדיף לעשות דברים לאט, אבל בטוח." קרן מאיר לעברי, הזיז הצידה את כוס הקפה שלו ונישק אותי.
החזרתי לו נשיקה, ואם מועלם לא היה צץ פתאום במטבח שלי בדרישה שאחתום על המסמכים של העובד החדש שנדבי גייס אתמול בלילה בטח היינו זונחים את ארוחת הבוקר וחוזרים למיטה לעוד סיבוב.
"באמת הגיע הזמן." אמר מועלם בקור רוח, "למה חיכיתם כל כך הרבה זמן?" השתומם בלי להתבלבל מהמחזה שנגלה לעיניו, ונתן לי עט.
"אתה לא יודע שהחיפזון מהשטן?" צחק מאיר, בעוד אני חותם בזריזות על הטופס.
"כן, אבל מצד שני, כמה אפשר… התחלנו כבר לדאוג שמשהו דפוק אצלכם, הבנות בקפה התחילו לחשוד שאולי חס וחלילה אחד מכם סטרייט." גיחך מועלם בחוצפה.
"זה מה שהן חשבו? נו, באמת, הנוער בימינו… רק רכילות יש להם בראש, תגיד, אין לך איזה משהו דחוף מאוד לעשות למטה מומי?" הדפתי אותו החוצה, נעלתי את הדלת, ניתקתי את הטלפון, וחזרתי עם מאיר למיטה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il