כל הכאב נעלם – פרק ג'

22/10/2007

אני זוכר את ההרגשה, הפעם הראשונה שמצאתי אותו, עטוף בסדין בפינת החדר, הסרתי את הסדין והעברתי את ידי לאורך הקלידים. "למחלקה הפסיכיאטרית, בהוקרה ממשפחת אורן." הלוחית הכסופה הודיעה. משהו בתוכי נדלק, מן רגש, משהו חי שכבר לא הרגשתי חודשים, ישבתי מולו, בוהה בקלידים, מהסס האם לנסות או לא, עברה יותר משנה מאז שניגנתי. יותר משנה מאז עזבת אותי, ומאז לא ניגנתי.

"אתה יודע לנגן?" הסתובבתי מהר, וראיתי בחורה צעירה, לא יותר מבת שש עשרה, גם היא מאושפזת כאן, ראיתי אותה חולפת במסדרונות אך לא הכרתי אותה ולא ידעתי את שמה.
"אתה מנגן או לא?"
"כן, כלומר לא…"
"מה?"
"פעם ידעתי, היום אני כבר לא בטוח שאני יכול"
"אז תנסה, אם לא תנסה לא תדע."
"אני לא יודע, אני לא חושב שבכלל מותר."
"אוי, באמת, כאילו שזה בכלל משנה, בכל מקרה, אני ממש הייתי רוצה לשמוע מוזיקה, כבר עבר כל כך זמן מאז ששמעתי מוזיקה."
"כמה זמן את כאן?"
"בערך חצי שנה, אבל אני מאושפזת כאן לסירוגין מגיל שבע עשרה."
"אהה, הייתי בטוח שאת צעירה יותר."
"אני בת עשרים, אני רק נראית צעירה"

שמה היה לילך, לימים הפכה חברתי הקרובה במחלקה, היא היתה מאובחנת בדימנסיה, חזיוניות היו תוקפים אותה מידי פעם, ומנתקים אותה מהמציאות.
היא כבר היתה מאושפזת כאן זמן ארוך, ועכשיו היא כאן כנראה לתמיד, כך היא אמרה לפחות. היא דירבנה אותי בסוף לנגן, ואחרי כל כך הרבה זמן ניגנתי, זה היה כל כך מדהים, האצבעות שלי ריחפו מעל הקלידים, נוגעות לא נוגעות, המוזיקה זרמה ממני כמו מעיין נובע, הרעש כבה לחלוטין ואני כבר יכולתי להתרכז רק בפסנתר ובי, ניגנתי כל יום, מוצא את לילך, הקהל הקבוע שלי, ומשם למועדון, כל פעם לכמה שעות וכל פעם הפכתי יותר ויותר צלול, לאחר זמן מה לילך נכנסה לאפיזודה שלא חלפה שבועות רבים, והיא נכנסה למחלקה הסגורה, בתחילה חששתי לנגן בלעדיה, הנוכחות שלה השרתה עליי ביטחון ורוגע, וחששתי לנגן ללא נוכחותה בחדר, אבל התגעגעתי כל כך לצלילים ולמגע הקלידים, ובסופו של דבר הרהבתי עוז וישבתי אל מול הפסנתר. מיד שקעתי בו, רק קול מחיאות הכפים הוציא אותי מהטראנס, מבולבל חיפשתי את מקורן ואז שמתי לב לגבר בחלוק רופאים שנשען על משקוף הדלת.
"אני מצטער, לא ידעתי אם אסור או מותר, ורק רציתי…, אמממ… אני מייד הולך…"
"זה בסדר, אני בטוח שאף אחד לא יתנגד, הרי בשביל זה יש כאן פסנתר, לשם זה הוא נוצר, שמישהו יבוא, יישב מולו, יקיש על הקלידים שבתורם ימתחו מיתרים ובסופו של דבר יפיקו צליל כדי שמישהו יוכל להאזין וליהנות, לא?"
"כן… אני חושב…"
"אני דר' קלייזנר, אני הרופא של לילך."
"מה שלומה? איך היא מתמודדת? אני כבר שבועיים מנסה לברר, אבל האחיות לא אומרות לי."
"היא יציבה, מצבה השתפר המון מאז שהיא עברה למחלקה הסגורה, אבל יקחו עוד ימים רבים עד שהיא תוכל לחזור, אם תרצה אני אמסור לך מכתב או הודעה ממך, אני בטוח שהיא תשמח."
"באמת? תודה, אני מיד אלך לכתוב לה."
"האמת, חיפשתי אותך. לילך הזכירה אותך הרבה מאז שהתחלתי לטפל בה ותיארתי לעצמי שהיא תשמח אם תעביר לה משהו."
"ברור, אני אכתוב לה כל יום."
מצוין, אז אני אפגוש אותך כאן מחר."
"בטח, אני אהיה כאן."
"תמשיך לנגן, אתה ממש טוב בזה."

וכך התחלתי לפגוש את דר' קלייזנר, כל יום הוא היה בא לקחת מכתב ממני ללילך וגם מידי פעם הביא לי מכתב ממנה, לאט לאט הוא גם החל לדבר איתי עליי, על הטיפול, על המצב שלי וגם על המוזיקה. הוא ידע לקרוא אותי כמו ספר פתוח, הוא נתן לי לדבר, ונראה היה לי שהוא באמת מבין אותי, הוא שאל אותי על הטיול, על הבית, על המשפחה ואני סיפרתי, בפעם הראשונה, סיפרתי הכל.
לאחר כמה חודשים הוא ניגש אלי יום אחד במסדרון, כולו נרגש ונרעש.

"יש לי חדשות טובות בשבילך!"
"מה קרה?"
"אני רוצה להעביר אותך לרופא שאני מכיר, הוא מושלם בשבילך, אני באמת מאמין שהוא יוכל לעזור לך להחלים לגמרי!"
"באמת? אני לא מאמין, איך זה שהוא לא בדק אותי עדיין? אני עברתי את כל הרופאים כאן."
"דר' מנדלסון לא עובד כאן, הוא עובד בניו יורק."
"ניו יורק?! אני לא יכול לעבור לניו יורק, אני לא יכול."
"אל תדאג, הכל מסודר, הוא יטפל בכל הבירוקרטיה, ואני גם מצאתי איך תוכל להרשות לעצמך את זה."
"איך? אני חי כאן מביטוח לאומי וקצת מהקצבה של הקיבוץ, אני לא רואה איך אוכל להרשות לעצמי לעבור לשם."
"יש לך קרובי משפחה בארה"ב?"
אמי במקור מברוקלין, היא עלתה בשנות החמישים לארץ ועזבה את משפחתה, לנו לא היה קשר עם המשפחה שם וגם לא לה, ככל הידוע לי, אימי הייתה בודדה, מעולם לא סיפרה ומעולם לא שאלנו.

"אני לא יודע"
"אז יש לך, שתדע, ביררתי קצת עם הקיבוץ שלך, הם הבהירו שהם לא מתכוונים לעמוד בתשלום, ובכל מקרה גם הקצבה שלך עומדת להיפסק, משהו עם חוק תקנון הבריאות שלהם.
בכל מקרה הם הפנו אותי לקרובי המשפחה שלך בארה"ב, וגיליתי שסבך נפטר לפני שנה, וחלקה של אימך בירושה עבר מיידית על שמך, דיברתי עם עורך הדין, ורק חתימה אחת והכסף שלך."
"אתה רציני?"
"לחלוטין, אתה עובר לניו יורק."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il