כל הכאב נעלם – פרק ד'

24/10/2007

"כל הנוסעים בטיסת אל על 078 לניו יורק מתבקשים להגיע לעמדת העלייה למטוס בשער 12B."
מייד התעוררתי, הכדורים החדשים שקיבלתי מדר' קלייזנר, עזרו לי לשמור על צלילות אבל היו בעלי תופעות לוואי רבות, עייפות הייתה אחת מהן.

אני לא מאמין שאני נוסע לניו יורק, לא חשבתי שאעזוב שוב, לא אחרי הפעם האחרונה שחזרתי, הכל היה כל כך עגום, בקושי ידעתי איזה יום היה, ואיפה אני, השינוי היה מסיבי, אני כבר לא מזהה את עצמי, הכל תודות לדר' קלייזנר, ללילך ולפסנתר.
אני גם יודע שהעדנה שלי לא במקום, אני יכול ליפול שוב בלי לשים לב בכלל, אני סובל ממאניה דפרסיה, מחלה סכיזופרנית קשה, לרגע אני יכול להרגיש שאני כל יכול, שאני על גג העולם ולהתנהג בהתאם, לא לחשוב, לעשות, להתמכר להנאה ולרדוף אחרי כל מה שאני רוצה, כאילו שאין השלכות, לסחוף את הסביבה הקרובה שלי במעיין מחול עוועים של שמחה ורגש, ומיד לאחר מכן להתרסק, לצנוח למרה שחורה, דיכאון ואפטיות שהם קיצוניים בהשוואה לפסגה ממנה נפלתי, מבלי יכולת לפעול, מנוון מדיכאון ורגשי נחיתות אני משותק וחסר כוח עד לפעם הבאה. "פעם אתה למעלה, ופעם אתה למטה", לפעמים אני מרגיש שהמשפט הזה נכתב במיוחד עליי.

קראו לי להגיע למזכירות, אבא היה כבר שם, בדיוק עזבתי אותך ואת שאר בני כיתתנו, התכוננו לטקס שבועות, והייתי כל כך מאושר, בדיוק התנשקנו בפעם הראשונה מאחורי הבמה המרכזית, רגע כל כך טהור לא אחווה עוד שנים רבות. אבא חיכה לי שם, יחד עם נורית מזכירת הקיבוץ, שניהם מסתכלים אחד על השני במבט מוזר שכזה, "התקשרו מבית החולים, אמא נפטרה אתמול בלילה, אני צריך שתגיע הביתה ותתארגן, ההלוויה היום אחר הצהרים," ויצא. משאיר אותי הלום עומד בכניסה, נורית חיבקה אותי, אבל אני התנערתי ממנה ויצאתי בריצה, רצתי אליך, מצאתי אותך עומד מול הטרקטור עוזר לקשט, אתה מיד הבחנת שמשהו לא בסדר, הסתכלתי עליך, וכשדמעות חונקות את גרוני נפלתי על ברכיי, ממרר בבכי על הדשא. מיד הרגשתי את ידך על עורפי, מלטף, שואל ,ולאחר שקצת נרגעתי, גם מנחם.
ההלויה התקיימה באותו אחר הצהרים, אבי לא דיבר, הספד קצר נישא מפי מנהל המשק שבו אמי עבדה, וכבר באותו היום אבי הכריז שאין הוא מתכוון לשבת שבעה, הוא היה עסוק בהרכבות חדשות של עצי הדר, ואינו יכול לעזוב את הייחורים הצעירים לפרק זמן ממושך כל כך.
באותו הערב הגיעה דודתי, אחותה של אמי לקיבוץ, היא טיפלה בכל ענייני הבית והייתה שם בשבילי, גם ששאלתי על מחלתה של אמי היא התחמקה, אמי הייתה מאושפזת כבר חודשים רבים, וגם לפני זה הרבתה להיעלם לתקופות ממושכות. הפעם האחרונה שיצא לי לראות אותה הייתה לפני חצי שנה, לפני שהתאשפזה. נסענו לים, למרות מורת רוחו של אבי על ההיעדרות הלא מוצדקת, אמי התעקשה וניצחה, אבי נשאר לעבוד, אבל אנחנו בלינו כל היום בים, שם גם דיברנו וכבר ידעתי שהיא יודעת עליך, היא שאלה עליך, והיא הרגישה מה אני מרגיש רק מלהסתכל לתוך עיניי, היא הייתה כזו, מבטה כשלי, כחול, קר וחודר, עינייה כאוקיינוס רחב ועמוק הפנטו אותי תמיד, מאז שהייתי קטן, עד היום אני זוכר את צבע עיניה, זוכר אבל גם יודע שהיא הסתירה המון כאב.
גם אימי סבלה מסכיזופרניה, היא סבלה מחרדות ופרנויה, היא אושפזה לעיתים רבות לאחר שנולדתי, אבי לא ידע זאת כשנישאו, למען האמת גם לא אימי, ורק לאחר שנולדתי המחלה התפרצה, בשנים הראשונות היא תקפה לעיתים רחוקות וגם אז לא הבחנו בזאת. אמא פטרה אותנו בתירוצים, ואנשים נוטים להאמין במה שנוח להם להאמין, האמת על מחלתה של אימי התגלתה רק לאחר שמלאו לי שמונה. אני לא זוכר הרבה מאותה תקופה, אבל אני כן זוכר את המעבר לבית הילדים, והריחוק ממנה, זאת הייתה תקופה קשה, היו חודשים שבם לא ראיתי את הוריי כלל. אבי שקע בעבודתו ואמי בודדה, שקעה עמוק והתמוטטה. במהלך חמשת השנים הבאות המחלה החמירה, ואימי אושפזה לצמיתות, ולאחר חצי שנה היא התאבדה, היא תלתה את עצמה בעזרת כבל חשמלי.
היום ברורים כל כך הרבה דברים לגביה, דברים שקשורים גם אליי, המחלה קושרת בינינו, דרכה אני מבין את אמי טוב יותר, מבין ויודע שגם היא הייתה מבינה ומקבלת אותי לחלוטין.

מיד כשהגעתי ראיתי את שמי, מאוית בצורה נוראית מתנוסס על שלט, בולט מעל ראשיהם של מקבלי הפנים, את דר' מנדלסון פגשתי באותו הערב, הוא היה איש קטן ולבן, שיער לבן, זקן לבן וחלוק לבן, איש שמעורר בך מי הרגשת נינוחות ושלווה, איש חביב. הוא התגלה כשותף חריף לשיחה, ומיד ניגש לעניין.
"הגעת לכאן עם המלצות חמות מחבר טוב לי, יהושע קלייזנר. אני מקווה שלא באת לבזבז לי את הזמן כי אני איש עסוק מאד ויש מספיק אנשים אחרים שאני יכול לטפל בהם."
"ברור, אני מאד רוצה לעבוד איתך, אני רציני לגמרי."
"יופי, אם כך ניפגש מחר, וכך כל יום חוץ מיום ראשון, בשעה שתיים בצהרים, אל תאחר בבקשה."

כבר בפגישה הראשונה שלנו הוא דאג להבהיר לי לקראת מה אני הולך. הוא רצה לטפל בשני מישורים, הוא רצה טיפול בפסיכואנליזה- טיפול בדיבור, בנוסף לטיפול התרופתי, הוא גרס שאין מזור בתרופות בלבד, "אני לא מטפל באנגינה," כך טען. הוא שם דגש כבד על השיחה, על האינטראקציה שבין מטפל למטופל, הוא העמיד אותי פנים אך מול פנים על המחלה שלי, עם העבר שלי, עם התקוות והפחדים הכי גדולים שלי, הוא היה עקשן ולא ויתר, לא פעם הכריח אותי להתעמת עם עצמי, ועם השלדים בארון שלי, שומר עליי שלא אצטרף אליהם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il