כל הכאב נעלם – פרק ה'

05/11/2007

"אני רוצה שתספר לי על מרקוס אברמסון, אני רוצה שתספר לי הכול, תתחיל בהתחלה, ככה מתחילים סיפור."
"אין לי אבא, אני לא מכיר אותו."
האמת שגם את עצמי הפתעתי בתשובה הזאת, ד"ר מנדלסון קצת התעצבן. הסירוב שלי לדבר על אבי עלה לי ב"עונש". הוא שלח אותי החוצה לעשות סיבוב ורק כאשר "ארגיש בוגר ומחויב לטיפול", אוכל לחזור ולהמשיך בשיחה. יצאתי החוצה, מתרגל לאור המסנוור של השמש החורפית, יום בהיר וקר בצורה לא רגילה פגע בי, מיד התעטפתי במעיל ובצעיף, מנסה להטוות לי מסלול הליכה קצר מסביב לבלוק, אולי לפארק שנמצא מעבר לכביש, אולי למוזיאון שמצא במורד הרחוב, הייתה לי בערך שעה, שעה להבין מה אני מרגיש כלפיו.

אבי אינו אדם רע, הוא איש קשה, איש שהחיים היו קשים איתו ובדרכו שלו הוא הקשיח, כדאי לעמוד מולם. הוא נולד בשלהי שנות העשרים, בן רב גדול בקהילה יהודית של פרנקפורט, את מלחמת העולם השנייה העביר במסתור ביערות, ביחד עם אחיו הגדול, השריד היחיד של משפחתו הגדולה שנמחקה בלילה אחד. הם חיו מהיד לפה, גונבים, צדים ובקושי שורדים, לבסוף הם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים, הם אף השתתפו בפשיטה על סוללת נ"מ גרמנית, שם אחיו נהרג, אבי מעולם לא דיבר עליו פרט לסיפור הזה. כאשר האמריקאים הגיעו ושיחררו את גרמניה, אבי מיהר לברוח, הוא הצליח להגיע עד לברלין, ומצא את עצמו עובד בניקוי שולחנות וכלים במסעדה במערב העיר, חוסך לרגע שיהיה לו כסף לקנות כרטיס חד כיווני לארץ ישראל. באותה מסעדה נהגו גם לבלות קצינים וחיילים אמריקאים, אבי שלא ידע אנגלית כלל הרשים לוטננט צעיר אחד כאשר היה יושב ומנגן על הפסנתר המאובק אחרי המשמרות, כשרק הלקוחות השיכורים עוד הסבו לשולחנות, כאשר גילה אותו לוטננט שאבי יהודי הוא נחרד להבין שכל מה שהוא שמע קרה באמת ומכיוון שגם הוא היה יהודי, הוא החליט לעזור לבחור הצעיר, ולקח אותו תחת חסותו. הוא לימד אותו קצת אנגלית, ועזר לו לארגן את הדברים הנחוצים לנסיעה לא"י, הוא אף דאג שצעיר ערירי זה יתקבל בברכה אצל חבר טוב שלו, שהיה עסוק "בהפרחת השממה ועבודת אדמה ציונית" באזור נידח בדרום הארץ, וכך ובעזרת אותו לוטננט, אבי הגיע ארצה ב-1949, הוא מיד השתלב בעבודה הקשה, והקנה לעצמו מקום בזכות חריצותו, כוחו ונחישותו, הוא למד אנגלית משאר חברי הקבוצה ויותר מאוחר גם למד עברית מחיילי הנח"ל שהשתקעו גם הם במאחז, שם אבי הפך לדמות מרכזית ונרשם כאחד ממייסדי הקיבוץ.

את הקשר עם אותו לוטננט צעיר הוא מעולם לא זנח או שכח, ותמיד הקפיד לכתוב ולענות כל המכתבים, ולאחר עשור אף קיבל אותו כשהגיע ארצה עם אחותו הצעירה, הם השתקעו גם בקיבוץ וכך הכיר אבי את אמי. לאחר שנשבתה בקסמו של אבי, הדרך לחתונה הייתה קצרה ולאחר מספר חודשים הם נישאו בטקס צנוע בקיבוץ, אני נולדתי כעבור שנה וחצי, בנו הבכור, אבי אשר היה כל כך גאה בבנו הבכור, החליט אז ושם לקשור אותי לאדמה, בקשר כה חזק שאני מרגיש עד היום, הוא נתן לי את שמי, ניר.

אבי דאג לחנך אותי מגיל קטן, הוא ראה אותי כממשיך דרכו כחקלאי, מגיל קטן ינקתי עם חלב אימי גם את תורת עבודת האדמה, למדתי לחוש בעורי את העת של השתילה והקציר, ללמוד לזהות את חילופי העונות במבט קל בשמיים, ולזהות עץ חולה במגע על גזעו. אבי אהב את השדה, המטע שלו היה גאוותו, שמו היה ידוע גם בקיבוצים רחוקים והוא נחשב לאיש אדמה מן השורה הראשונה. אני אהבתי את השדה והעצים אבל תמיד נדדי לחלומות בהקיץ, ובתור ילד לא היה לי את המשמעת ומוסר העבודה שאבי דרש, תמיד הרגשתי שאני מאכזב אותו וההרגשה הזאת רדפה אותי לאורך שנות הילדות. רק כאשר ניגנתי הרגשתי שאבי שבע רצון, וגם רק אם ניגנתי מיצירותיהם של באך ומוצארט. אבי אהב את הדיוק וההרמוניה, האמת שרק בזכות הדרישה שלו לרמת ביצוע גבוהה כל כך למדתי לאהוב את הפסנתר, בתחילה הוא היה עוד כלי שאבי השתמש כדאי לעצב ולשלוט בי, האימונים הסזיפיים, החזרות הבלתי נגמרות, והכול כדאי שהוא יתרצה ממני, אך אימי גילתה לי את הרוך שמתחבא בין המיתרים, את השלווה שטמונה במגע בין אצבעותיי לקלידים, משם למדתי להתמסר לשקוע במוזיקה, היא הייתה מקשיבה לי שעות, היום אני יודע שהמוזיקה עזרה לה, יש בה משהו שהופךאת הרעש שבראש ליותר ויותר נסבל, עד שהוא נעלם והחיים אפשריים יותר, היום אני יודע שרק המוזיקה עוזרת לי.

אבי מעולם לא היה קרוב אלי, ואחרי מות אמי הוא התרחק עוד יותר, ראיתי אותו לעיתים רחוקות יותר ויותר, הוא לא בא לבקרי בבית הילדים, ולאט נעלם מעולמי. אני שקעתי בך, גיליתי את עצמי בצורה הכי פשוטה שיש. אני מתגעגע כל כך לתקופה הזאת, אתה זוכר? כשהיינו ילדים, איך גילינו את העולם זה עם זה, שנות ההתבגרות עברו כל כך מהר, ואז לא ידענו מה קורה לנו, פשוט אימצנו את זה ואהבנו בצורה מוחלטת, אתה היית הכול בשבילי, חבר, משפחה, מאהב. היית הכול, וכשנעלמת נשארתי בלי כלום.

אני עוד זוכר, את השיחה האחרונה שלי עם אבי, בלילה שהכול התפוצץ, רק באותו אחר הצהריים, נטע שחזרה נסערת סיפרה לכולם את מה שקרה, או את מה שהיא רצתה להבין שקרה. במקום כל כך קטן כמו הקיבוץ שלנו לא היו נחוצים ימים רבים או שבועות, חרש ורכילות היו מנת חלקן של כל החברים, וכבר באותו ערב אבי שמע, אני חזרתי בדיוק לחדר, כולי נסער אחרי אותו אחר צהריים, נסער מכל מה שקרה, וממה שנאמר. שם, בכורסא הסגולה המכוערת שכל כך אהבת הוא ישב, מחכה לי.
"אני לא מוכן שתשקר לי, אתה מבין?!" היה לי ברור שהוא כבר יודע, וזה היה מוזר לי כל כך, הרי דמיינתי את הרגע הזה אינספור פעמים ותמיד חרדתי להביא את עצמי, אפילו בדמיוני לנקודה שבה אני מספר לו, אפילו במחוזות החלום פחדתי ממנו, מלאכזב אותו. להרי רק פעם אחת בחיי זכיתי לדעת שהוא גאה בי, רק מול מפקד חייל האוויר, ומפקד הטייסת בטקס קבלת הכנפיים, רק שם כשנשאל אם הוא גאה בי, השיב אבי בחיוב, רק אז שם את זרועו על כתפי, הסתכל בעיניי ורק באותו הרגע ידעתי שהוא גאה, גאה בי. "זה נכון? זה נכון מה שהילדה של רוטנברג סיפרה?" כבר לא פחדתי, באותן שניות כל הפחד היה כלא היה, אני נאלמתי, ושתיקה מילאה את החלל בינינו, יכולתי לראות את הכעס בעיניו, את ידו מתכווצת לאגרוף. "אתה פשוט מתכוון לעמוד מולי ולשתוק?!" הוא צעק, מאבד שליטה, בעוד שאני עומד מולו. אגרופו ניתח על השולחן, מרסק אותו במרכז, כבר שמעתי את הסדק בקולו, ידעתי שהוא כבר לא חשוב לי עוד.
"כן, אני אוהב אותו, אוהב אותו כמו שאתה לעולם לא תבין." זה היה לח, צורב ומשפיל. הרגשתי את ליחתו ניתחת על לחיי, העלבון היה צורם, הכאב בלתי נתפס, הוא חדל להיות אבי באותו הרגע.
"אתה לא הבן שלי, אתה שומע! אתה לא אברמסון!"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il