כל הכאב נעלם – פרק ו'

08/11/2007

הטיפולים עם ד"ר מנדלסון היו ממש טובים בשבילי. בשילוב עם התרופות החדשות, הסכיזופרניה כמעט וחדלה מלתעתע בי, ההתקפות היו רגעיות ולעתים רחוקות. אלו היו שנות העדנה שלי. אני אפילו מצאתי עבודה כנגן פסנתר בכמה מועדונים בעיר, שנות השמונים הביאו לפריחה מחודשת בג'אז, וניו יורק הייתה כלתו. ניגנתי חומרים מוכרים, ולעיתים אף הצטרפתי לסשן אלתורים עד אמצע הלילה. שמי הלך לפניי אחרי שנים מספר וכבר רכשתי לי שם של נגן פסנתר מחונן, רק תמיהה כללית תמיד ליוותה את מדורי ביקורת המוזיקה, למה לא הקלטתי אלבום משלי?

האמת שמעולם לא היה לי צורך לחלוק את המוזיקה שלי עם אף אחד, היא הייתה שלי, שלנו, ולא חשבתי שאף אחד יתעניין בה. ואת רוב נפח היצירה יצרתי בשנה שהייתי מאושפז בארץ, ושמתי לב שמאז שהטיפול שלי עלה על דרך המלך לא הייתה לי את אותה השראה, חלק מיכולותיי נעלמו, החיים החדשים שלי קסמו לי, העיר, הפסנתר והחופש היו יקרים וחדשים לי ולא הייתי מוכן להיפרד מהם באותו הזמן, המוזיקה שכתבתי אז הייתה שם בשבילי, ולא חשתי בצורך לעורר את השד מחדש.

בשנת 86' פגשתי את אחד היוצרים שהשפיעו עליי. הוא היה זמר ג'אז מהמובילים בתחומו, ולי היה הכבוד להשתתף בהקלטת אחד מאלבומיו. כשישבנו לדבר לאחר אחת ההקלטות, שאלתי אותו מה בוער לו להקליט כל הזמן, להוציא אלבום אחרי אלבום, הרי הוא כבר פעיל זה עשרות שנים ולו פרסים ותארים רבים, מעריצים ומבקרים ומקום בהיסטוריה של המוזיקה.

"כי לא סיימתי לספר את הסיפור שלי, כי אם אני אשתוק אני אתפוצץ, אני חייב ליצור, אני חייב לנגן ואני חייב את זה לאהבה שלי." אני זוכר שאמרת לי משהו דומה, אני זוכר את אותו הלילה לפרטי פרטים. זה היה חודש אפריל, ערב קריר ונעים, ישבנו בחוץ ודיברנו, בית התרבות היה מלא בבני השמינית במחזורנו, כולם כבר היו מוכנים למבחני הבגרות והגיוס ארב לנו רק מאחורי האופק. ברחנו החוצה לנשום קצת אוויר, עדיין שומעים את המוזיקה שהתנגנה באולם.
"אתה חייב לנגן במסיבת הסיום."
"אני?! מה, השתגעת?"
"בטח שאתה, אתה מנגן כל כך טוב, אין לך אפילו מושג."
"תודה, אבל אני אוותר."
"אתה לא יודע מה המוזיקה שלך עושה לי, אתה לא מרגיש מה שאני מרגיש?"
"מה אתה מרגיש?"

אני זוכר את העיניים שלך, הסתכלת עליי במבט שלך, מהפנט ומושך אחריך עמוק, כל כך עמוק.
"אתה מדבר אליי בתווים, בצלילים, אני מבין אותך, אני חש את מה שאתה חש, אני שומע את הסיפור שלך, אני ואתה מתחברים ואני יכול להרגיש את האנרגיה שלך, אתה לא יודע איזה עוצמה יש לך שאתה מנגן." אחרי אותה שיחה, המחשבה עליך לא עזבה אותי, שקעתי במרה שחורה, הזיכרון שלי התחדד פתאום, הבנתי שמאז שהתחלתי את הטיפול לא חשבתי עליך כל כך, שנאתי את עצמי, על האושר החדש שאימצתי לעצמי, חשתי שבגדתי בך, בנו. השד ארב לי מעבר לפינה, והתהום נפערה מתחתיי שוב, נפלתי ונשאבתי לדיכאון בצורה שכבר לא הכרתי, הפסקתי להיפגש עם מנדלסון וגם את התרופות כבר לא לקחתי, ניגנתי רק את מה שהזכיר לי אותך, את המוזיקה שלנו, במעין מעגל אכזרי של קסם נזרקתי עמוק יותר ויותר במרה השחורה, ולאחר מספר שבועות אושפזתי בכפייה, והפעם זה היה אשפוז ארוך. התרופות חדלו להשפיע עליי, ולא ראיתי מזור באופק. הרעש בראשי הפך לתושב קבע, מבסס את מעמדו השטני במהרה, מעיק על ימיי, מעיק על לילותיי.

לאחר חודשים מספר, קצו כל כוחותיי, אפסתי ונשברתי, ניסיתי לשם קץ לחיי, ובלעתי כמות לא מבוטלת של חומרי ניקוי. ניסיוני כשל, אבל לאחריו נשאר גופי מרוקן מרגש, ולאט לאט יכולתי להרגיש את הרעש נעלם, כאילו מנסה להסתלק מתוך ראשי לפני שאשים קץ לשנינו. חזרתי לעצמי תוך שבועות, במינון חדש של תרופות, משיב לעצמי את חיי, מנסה לשקם את מה שנשאר. בקושי מצאתי לעצמי עבודה שוב, האפיזודה האחרונה שלי פגעה קשות במוניטין שלי ורק אחד הסכים להעסיק אותי שוב, חזרתי לנגן בעבורו. הוא לא שאל שאלות ואני שמחתי לא לענות. בשנת 88' קיבלתי מכתב מהקיבוץ, אבי נפטר ממחלת הסרטן ואני התבקשתי להגיע לסדר את ענייניו. לא ששתי להתייצב בשער הקיבוץ, הרי הפעם האחרונה שעזבתי נשבעתי שלא אחזור עוד לעולם, אבל הריחוק ממך היה קשה ובלתי נסבל אחרי כל כך הרבה שנים, ומאז שיצאתי מבית החולים חשבתי לחזור ארצה, לבקר אותך, להיות קרוב אליך שוב.

גמרתי אומר בלבי, אני אחזור, אבל לא בשביל אבי, אני אחזור בשבילך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il