כל הכאב נעלם – פרק ז'

21/11/2007

הכול נראה בדיוק אותו הדבר, אותם השבילים, אותם המבנים, שום דבר לא השתנה כאן מאז שעזבתי, או לפחות כך היה נראה למראית עין.
הקיבוץ שקע בחובות כבדים, היו דיבורים על הפרטה ומכירה של המפעל הכושל ליזמים מתל אביב, כל הקיבוץ סער וגעש, אך באותה צורה כל כך אופיינית להם, לא היה ניתן להבחין בזה על חברי הקיבוץ ממבט ראשון, מבט של זר.
עשיתי את דרכי למזכירות, שם ישבה שולמית שוורץ, מזכירת הוועד המיתולוגית, מאובן חי מתקופת העלייה השנייה, שחלש על כל תחומי החיים בקיבוץ. הכל היה תחת פיקוחה ואין דבר שהיא לא ידעה, או שלא היה מעניינה.

"ניר אברמסון, יפה מצדך שטרחת להגיע, כבר עברו חודשיים מאז שאביך נפטר."

"שלום גם לך שולמית, שלומי טוב. דרך אגב זה ניר גרין, והגעתי לאסוף את חפציה של אימי, יש לך מושג איפה אני יכול למצוא אותם?"

"גרין?!, נו שויין שיהיה גרין. רק לידיעתך שבצוואתו הוריש מרכוס את כל רכושו לקיבוץ, מה שגם כך היה מן הראוי, כי כל הטיפול בהסדרי ההלוויה והטיפול בחפצים נפל על הקיבוץ, דבר שאינו קבוע בתקנון ונעשה רק מתוך כבוד לאביך שהיה ממיסדי הקיבוץ,

"אין לי עניין בכסף, או בעבודות שלו, אני רק רוצה את החפצים של אמא שלי, הם היו בבית שלו, הוא שמר אותם אחרי שהיא נפטרה, יש לך מושג איפה אני יכול למצוא אותם?"

"צר לי יקירי, כל החפצים האישיים הועברו למחסן, אתה יכול ללכת ולחפש בעצמך אבל רק כאשר יגיע משולם, לי אין את המפתחות של המחסנים והוא לא נמצא כאן."

"אני מבין… בכל מקרה, אני נמצא בתל אביב עכשיו, ואודה לך אם תוכלו ליצור איתי קשר ברגע שהמפתחות יגיעו, זה ממש חשוב."

השארתי לה את הפרטים של המלון והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. הרגשתי את עינייה של שולמית צורבות חור בגבי…

" היא גרה כאן בקיבוץ אתה יודע, היא התחתנה שוב, היא מגדלת את הילד…"

הסתובבתי, הסתכלתי לה בעיניים, דרך עדשות המשקפיים העבות שלה ראיתי את המבט הזה, חמלה, רחמים מהולים ברוך, מעולם לא ידעתי שהאישה הזאת מסוגלת להרגיש בכלל את הרגשות האלו.

"היא לא התחתנה שוב, נדב מעולם לא התחתן איתה."

אמרתי ויצאתי.

שנות ההתבגרות פיכחו אותנו, הם היו מעין יקיצה מין התמימות של הילדות, פשר החברות שלנו הפך ברור וברור יותר, ומה שהיה כל כך טבעי ונוח לנו פתאום הפך לדבר אסור, מוקצה ובזוי.
בעוד שאר חברינו השילו את פלומת הילדות והחלו מתעניינים בבנות השכבה אנו נשארו אחד עם השני, מגלים אחד השני שוב ושוב, מתפעלים מנס ההתבגרות, מהשעון הביולוגי שהופך אותנו מילדים לגברים. אם זאת נזהרים לא לחשוף את מהות הקשר שלנו, מסתודדים יותר, לרוב יוצאים לטיול למעיין או לגבעות הסובבות, מחפשים את השקט והפרטיות שלנו במדבר הצהוב שהקיף את עולמנו.
אתה היית כוכב נבחרת הכדורסל, ולא פעם הבאת לקבוצה את הניצחון על בתי הספר שבמועצות הסובבות, ואף הובלת את הקבוצה שלנו לניצחון בתחרות בתי הספר התיכונים הארצית, כולנו נסענו לתל אביב לעודד, ואיך שמחת ואיך אני הייתי גאה, גאה בך, ובגללך.
לא פעם דחית את אחת מבנות השכבה, שצבאו על החדר הקטן שקיבלנו שהגענו לשביעית, מנסות, משדלות ואף מתחננות לחסותך, למגע גופך ולהבל פיך, לא פעם קינאתי בתשומת הלב שהקדשת להן, אך תמיד חזרת אל מיטתי בלילה.

דיברנו לא פעם על הנושא, טבעי ככל שהרגיש, הקשר בינינו היה אסור, וידענו את זה, לרגע לא העזנו לדמיין מה יקרה אם זה יתגלה, זאת לא הייתה אפשרות.
נשבענו לשמור על הסוד, נשבענו לאהוב.

נועה ויסמן הייתה צעירה מאיתנו בשנתיים, משפחתה עברה לקיבוץ אחרי שהיא נולדה, מירושלים. אביה היה מנהל המפעל ואמה לימדה בתיכון האזורי ספרות ולשון עברית, היא הייתה ילדה עקשנית, מרדנית ושלוחת רסן, לא פעם הסתבכה בקטטות עם הבנים כאשר לא נתנו לה לשחק איתם בכדורסל או כדורגל, גם בתור נערה היא נודעה בפראותה אך יופייה המדהים היה סימן ההיכר שלה בקיבוץ ובאזור כולו.

לא פעם נדדו עיניה בכיוונך, ידעתי שהיא חושקת בך, מסתכלת ובוחנת אותך מרחוק, אתה יודע, מבחין ונבוך, מתחמק ממבטה הבוער.
כנראה ידעה שרק עוצמתך השקטה תוכל לאלף את הפראות שלה, תמיד הייתה לי הרגשה שהיא ידעה, משהו במבט שלה כאשר נפגשו עינינו, משהו מלא בארס, מלא בסלידה חלחל, מעולם לא אמרה כלום, אבל היא ידעה.

פעם ראשונה אחרי 18 שנה שאנחנו ביחד, נפרדנו, הגיוס לצבא קרע אותנו אחד מהשני, אתה התגייסת ראשון, בקיץ הלוהט התחלת את מסעך בצה"ל, בחטיבת הצנחנים ומשם הגעת ל"יחידה", אני התגייסתי כעבור מספר חודשים, לחיל האוויר, והתחלתי את קורס הטייס.
שם נשברתי לא פעם, אבל רק בזרועותיך, בשבת אחת מיני רבות שהיינו נפגשים, הרשתי לעצמי להתפרק, כל כך היה לי קשה להיות רחוק ממך, החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי, חלק ממני. גם לך היה קשה, מסלול ההכשרה התובעני והקשה הקשה את גופך, עייף ומותש אספתי אותך לא פעם, מבלים את השבת בחדרנו בשינה ומנוחה.

כאשר סיימתי את קורס הטייס היית כל כך גאה, אני זוכר את הגעתך עם אבי לטקס, מצלם אותי בכל דקה, מתעד את האושר על הפילם, עדיין יש לי אותם היום, מבטי צלול, כחול ושקט, נטול רעש ושיגעון.
נסענו לטיול מייד אחר כך, ליוון, טיילנו בין האיים, באתונה המשכרת, נסענו בינות הכפרים וחורבות המקדשים מחפשים את גיבורי המיתולוגיה, אלים ומפלצות,
כשחזרנו, סיפרת לי שאתה יוצא לקורס קצינים, ואיך שמחתי, אתה נולדת להוביל והיה לי ברור שתהיה מפקד מצוין.

אני הוצבתי בטייסת מטוסי קרב בדרום הארץ, בשלב זה אף שקלתי לעזוב את הקיבוץ ולשכור דירה באחד המושבים שליד הבסיס שלי, אבל שכנעת אותי שעוד מוקדם מידי לעזוב, ומוטב לנו להישאר בקיבוץ, ובכלל לא הסכמת לדבר על העתיד, כאילו חזית מראש את השתלשלות העניינים, וסירבת לעסוק בשחורות המתועדות לבוא בעוד מועד.

נועה שירתה אז בבה"ד 1, שם עברת את קורס הקצינים, היא הריחה את המרחק בינינו. שם, רחוק ממני, ידעה שתבוא שעתה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il