כל הכאב נעלם – פרק ח'

25/11/2007

לא פעם סיפרת לי איך דחית את הצעתה לבלות את השבת ביחד, בתירוץ כזה או אחר, מתחמק, דאגת, ולאט לאט הבנת והפנמת את מצבנו, כבר היה קשה להסתיר את הברור מאליו. הרבה פעמים התווכחנו על הנושא, אני לוחץ לעזוב ולעבור מן הקיבוץ, רחוק מעינם הפקוחה של החברים, שתמיד עקבה אחרי כל הנעשה.

"אתה לא יכול להיות רציני, יש לך מושג מה יגידו?"

"אז שיגידו, אנחנו לא נהיה כאן, אנחנו לא חייבים להם כלום!"

"אתה מדבר שטויות ניר, אתה יודע אתה זה, שטויות! אתה מדבר כמו ילד קטן."

"זה שטויות?! לרצות לגור איתך? לחיות איתך? אתה חושב שזו שטות?"

"אנחנו לא יכולים לגור ביחד! גם עכשיו זה כבר לא ממש נורמאלי ששנינו חולקים את הדירה, כולם כבר מתחתנים או עוברים לגור עם חברות שלהם אתה יודע? אתה יודע מה אומרים עלינו? אני לא כזה, אני לא הומו!"

עזבתי באותו הרגע, לא האמנתי שאמרת את זה, אתה, שנשבעתי לאהוב, אתה שנשבעת לאהוב אותי, נשברתי בקרבי, פצע נפער לי בלב, ושתת דם.
חזרתי לבסיס באותו הלילה, וחזרתי לדירה כשלא היית שם, לקחת את החפצים שלי, עברתי למגורים בבסיס.
השארתי לך מכתב כל השידה לפני שעזבתי, צעיר ונאיבי, וגם קצת נמהר אילצתי אותך לבחור, בי או בהם.

לא דיברנו במהלך החודשיים הבאים, אך מעולם לא עזבת את מחשבותיי, ייסרת את לילותיי, רודף אותי בחלום ומתעתע בי בשעות העירות.
חדשות מהקיבוץ בישרו לי שאתה יוצא עם נועה וייסמן, מופתע לא הייתי, אך בהחלט הרגשתי נבגד.
לולא פרצה המלחמה והיה לי זמן לשקוע בדיכאון, כנראה שכבר אז הייתי משתגע.
ובאמת כאשר פרצה המלחמה לא היה לי עוד זמן לשקוע במרה השחורה, כל הטייסת עברה צפונה, ביצענו עשרות גיחות ביום, מהמבצע שהיה אמור להימשך ימים ספורים נולדה מלחמת לבנון.
רוצה ולא רוצה, ריגלתי אחריך, מלקט מידע על מקומך, על המשימות שלך ותמיד חושש, חושש לשלומך.

ימים ולילות התערבבו אחד בשני, וכיום אין לי זיכרון ברור של ימי המלחמה, רק את אותו רגע ששמעתי את הקול שלך בקשר, עולה מול הטייסת ומבקש חילוץ. זינקתי ממקומי ורצתי למסלול, מפעיל את כל הקשרים שהיו לי כדי ללוות את טייס המסוק, להיות שם ולראות שאתה שלם ובריא, הדופק שלי הרקיע שחקים, זיעה שטפה את גופי כשהמראנו מעלי הרי הלבנון בדרך אליך, נוחתים באישון לילה על גבעה חשופה, רעש מקלעים מרעיד את הלילה, ראיתי אותך, חולצתך מוכתמת בדם, מובל על ידי לוחמיך, הם נשאו אותך למסוק ביחד עם עוד 3 פצועים, נחרדתי ונאלמתי, לא האמנתי שזה קרה, צעקתי את שמך, צעקתי אבל אתה לא הגבת. מוטל היית על האלונקה, דם, כל הרבה דם.

לא משתי ממיטתך בבית החולים, יום ולילה, מחכה שתתעורר. גם היא הייתה שם, לא החלפנו מילה אחת כל שלושת הימים שבילינו אחד עם השני, כנשרים שמחכים לפגר, חיכינו שתתעורר, לעוט עליך ולטרוף.
בבוקר היום הרביעי התעוררת, חלוש ומעורפל שבת אליי, דיברת בקושי ולא פעם נרדמת שוב, מתעורר לסירוגין, נע בין חלום לעירות, חולם עלינו, על חווה בלב המדבר, שם נגור ונבלה את ימינו,אך קודם רצית שנצא לטיול בדרום אמריקה, שמעת ממספר חברים ליחידה סיפורים על האנדים והאמזונס, ונשבית בקסמה של היבשת, כך סיפרת לי מקץ ימים, כאשר שבת לאיתנך.

זה היה יום שלישי, יום רגיל וחסר ייחוד, אתה כבר הרגשת דיי טוב, הרופאים בישרו לך בדיוק שאתה תשוחרר בימים הקרובים, בדיוק נכנסתי לחדר כשהם יצאו. רק אתמול בלילה סיפרת לי הכל, על החודשים האחרונים עם נועה, על איך זה מרגיש מזויף, שקרי, על איך שאתה לא ישן טוב בלילה, ניסית להתקשר אליי כמה פעמים אבל לא הצלחת להגיע אלי, נשברת, פרצת בבכי וביקשת את סליחתי.

"אני אידיוט ניר, אני אידיוט ופחדן, אני לא מאמין שדיברתי אליך ככה באותו יום, מאז שעזבת אני לא בן אדם, אני לא ישן ולא ואוכל.
חשבתי שאני יכול להתמרד, לשנות ולהתכחש אליך, נועה לא חשובה לי כלל, היא פשוט הייתה שם כשעזבת אותי, כעסתי עליך שידעת את מה שאני לא רציתי לדעת, אני לא אוהב אותה, כשאנחנו שוכבים אני בכלל חושב עליך, אני אוהב אותך, רק אותך."

סלחתי מיד, האמת שכבר סלחתי לך קודם, אבל זה כבר לא היה משנה, שמחתי שחזרת אלי, שוב הרגשתי שלם.
היינו לבד בחדר, שאר החולים שהיו במיטות בחדר כבר השתחררו לביתם, ואחרי כל הזמן בנפרד התשוקה הכריעה אותנו, נזהר שלא להכאיב לך נצמדתי אליך, חש אותך בפעם הראשונה מזה חודשים, נזכר בך, מלטף ומנשק.

צליל של זכוכית נשברת פילח את האוויר, בדלת נעמדה נטע רוטברג, בת דודתה של נועה, היא נשלחה על ידי נטע להביא לך תבשיל ירקות ובשר, שכעת היה מפוזר בים שברי זכוכית על הרצפה.
אותו רגע נדמה ונמשך לנצח, היא עמדה פעורת פה מבטה מרוכז בי, אני מעליך, ואתה מחבק את מותני.
היא מלמלה גיבוב של מילים לא מובנות ונעלמה במהירות, משאירה את שנינו המומים, ניגשתי לנקות את הלכלוך ואתה נשארת במיטה מנסה להבין איך המציאות שלנו השתנתה לבלי הכר, בליבי שמחתי, עכשיו הכל יקרה בדיוק כמו שחלמתי, שיידעו, אנחנו ביחד, ביחד.

באותו אחר צהרים חזרתי לקיבוץ, רציתי לאסוף את חפציך ולהעביר אותם לדירתי, עצרתי בביתי לאסוף מספר דברים שרציתי שיהיו בדירה לקראת שובך מחר, אבי חיכה לי שם, וכשיצאתי מאותו הבית, חדל היה הקיבוץ מלהיות ביתי, חדל הוא מלהיות אבי. חזרתי לבית החולים רק לגלות את נועה, יושבת מולך, עיניכם אדומות, הבטת בי לשנייה, והסרת את מבטך.
פחד תהומי שטף אותי וגל של זיעה קרה התרגש ובא עליי. נועה קמה מצד מיטתך ונועה לעברי, קול כף ידה שהיכה על לחיי, שבר את הדממה שררה במסדרון, עיניה השחורות היו מלאות בשנאה,

"הוא שלי אתה שומע? שלי? אתה לא תקבל אותו!"

"הוא עוזב אותך, הוא אמר לי, אנחנו עוזבים את הקיבוץ,אנחנו נוסעים לדרום אמריקה ואת לא תראי אותו יותר בחיים."
הרגשתי כוח, ניפצתי לה את האשליה, הרגשתי רחמים, לא היה לה מושג שזה עמד להתרחש.

"כבר לא, נדב נשאר איתי, הוא לא רוצה לראות אותך יותר, אני מציעה לך להסתלק מכאן כמה שיותר מהר."

"את פשוט לא מוותרת הא? זה לא יקרה נועה! נדב ואני ביחד, איתך הוא גמר לא איתי, הוא אמר לי את זה!"

"אני בהריון, ניר, ונדב הוא האבא."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il