כל הכאב נעלם – פרק ט'

09/12/2007

"ניר…
תענה לי ניר, אני יודע שאתה שם, בבקשה תפתח את הדלת.
אין לי הרבה זמן, אני חייב ללכת…"

הוא השחיל מעטפה דקה מתחת לדלת, ויכולתי לשמוע את צעדיו נעלמים.

לא רציתי לראות אותו, זה כאב לי בכל הגוף, מרגע שדמותו מילאה את שדה הראיה שלי כאב חד היה מתפשט לי דרך העיניים ומשם למוח, ומשם חתר הכאב בחוסר לאות והגיע לכל מחוזות גופי, כאב חד, כאב משתק כאב חסר רחמים.

הוא אהב אותי, הוא רצה אותי אבל הוא בחר בה, בצורה פשוטה כל כך הוא הבהיר לי שאין לו ברירה, "נועה בהריון, כבר בחודש השלישי, כך שהפלה לא באה בחשבון. אני כל כך הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה אבל עכשיו כבר מאוחר מידי, אני חייב להיות איתה, זה הילד שלי, אני יודע שאתה מבין, אני מקווה שאתה מבין…"

הבנתי, כעסתי, שנאתי, סבלתי והכל באותו הרגע, בכל שנייה מכל דקה של כל יום.
כבר אז, לפחות היום אני יודע, שקעתי, בנוסף להכל גם נקראתי ל'שיחת חתך ביצוע תפקיד' עם מפקד הטייסת, אותו מפקד שבחר בי באופן אישי לאין ספור משימות במלחמה, קרא לי לחדרו, גם בטייסת שלנו כמו בקיבוץ שמועות עברו כאש בשדה קוצים, מרגע שנהגו בפה אחד, היה להן את הכוח לפרוש כנפיים ולעבור אוזן אוזן, בדיוק וקפדנות מעוררת השתאות.

"ניר, אני מניח שאתה יודע למה קראתי לך היום."

"לא, אין לי מושג," ברור שידעתי

"תקשיב, זה לא קל לי, אתה טייס מעולה, אני מעריך אותך והכל…"

"ו…" כבר ידעתי מה הולך להיאמר, דרכן של מילותיו היו ידועות לי מראש

"אתה יודע, בדיוק כמוני, שבמקום כל כך קטן, שיחסי העבודה בין החיילים כל כך אינטימיים וקרובים, ואני לא יכול להרשות להתנהגויות מסוימות דרור, יש נורמות וכללים שהם חיוניים לתפקוד הטייסת..

"אני מבין, אתה לא צריך להוסיף מילה…" כל כך כעסתי, איך הוא מעז, בלי בושה..

"אני מעריך את ההבנה שלך, ושוב אני באמת מתנצל, זה לא אישי, באמת.
אני אישית אדאג שלא היו לך שום בעיות עם השלישות, אתה תקבל את כל הפיצויים שמגיעים לך."

"אני מבין, אז יש עוד משהו?"

בשלב זה הוא כבר נראה המום, כנראה ציפה שזה יהיה יותר קשה, שאני אולי אהפוך שולחן או משהו, אבל האמת שהכעס שליווה אותי התמוגג כבר, באותו רגע הוא, התפקיד, הטייסת, כולם היו כל כך שוליים, בצורה מוזרה, תוך כדי שיצאתי מהמשרד, חשתי הקלה, מביט דרך עדשת המשקף הכהה ראיתי את הטייסת בצורה חדשה, מלאה באנשים שאני משקר להם, אנשים צרי מוח ובעלי דעות קדומות, כאלו שלא יכולים לקבל אותי, כולם ידעו למה זומנתי, ידעו וחייכו לי חיוכים מזויפים כשנפרדנו לשלום, בעודי יוצא משער הטייסת, ההקלה התפשטה והרגשתי טוב, בפעם הראשונה מזה ימים.

עזבתי לירושלים, תמיד קסמה לי העיר הזאת בצורה מוזרה, עם החרדים השחורים שלה, ביידיש שלהם, בבגדים החמים והמוזרים, ברחובות הכעורים, העסוקים, המוסתרים בפניות צדדיות וכניסות ללא מוצא סמטאות קטנות ויפות, אהבתי את העיר העתיקה, המסובכת והרועשת. עיר מיוחדת הייתה לי, חדשה ומעניינת, ופרץ של כוח לא מוסבר. החלטתי לעקור את עצמי ממקומי ולהתחיל מחדש, באותו פרץ של עקירה ולנוכח עמדת אבי בקשר אליי, שניתי את שמי, לא עוד אברמסון, כך הוא אמר, ומאותו יום הפכתי גרין, ניר גרין, כשם נעוריה של אימי.
פרץ האנרגיה שליווה אותי בימים הראשונים למעבר נמוג והשאיר אותי ריק ודואב. הדיכאון החל פושט איברים ומתמתח בתוכי, מתמקם לשהות ארוכה, לילות כימים ביליתי סמוך על הפסנתר, ישן וחבוט. בקושי הצלחתי להוציא אותו מהקיבוץ, הדבר היחיד שלקחתי איתי משם.

נגינה זרמה כמים, סוחפת וממכרת היא הוליכה אותי במשעולי הזיכרון, אמא באה לבקרני וניגנה איתי, אפילו אתה באת שנשכבת לצידי, ענייך עצומות, ראשך בחיקי, וארשת פנים שלווה נסוכה עליך. דמיוני קם לתחייה ואיתו חיי הקודמים, כאילו עלו באוב מתהום הנשייה אליה צנחו, נפלו ברגע שהבנתי שחיינו נפרדים, ולא נוכל עוד ללכת יד ביד.
באותם ימים למדתי לאהוב את הטיפה המרה, שגילתה לי את עצמה בצורת בקבוק ברנדי יפה שקיבלתי ביחד עם עוד מספר טפסים, ממפקד הטייסת, הקדשה קצרה חתמה את השי, "לניר , בהוקרה מהטייסת" חתימתו הייתה קטנה, מבוישת.
כוס אחרי כוס, שקעתי אל תוך המוזיקה, מתמסר ונעלם בתווים, כל כך כאבתי, כל כך רציתי להיעלם.
כעבור שבועות מספר קיבלתי מכתב, הזמנה לחתונה בקיבוץ, חמתי בערה, הייתי בטוח שזה היה הרעיון של נועה, רק היא רצתה להכאיב לי כל כך, רק לה היה את הצורך להזכיר לי את אשר איבדתי, את אשר היא לקחה ממני.
ברור היה לי שאני לא מתכוון ללכת, לא היה לי שום עניין לראות אותך נישא לאישה הזאת, לראות אותה שמה לך את הטבעת, קושרת אותך אליה לנצח.
הזמן עבר וחלף לו, החורף הגיע והכה, ובאיזו עוצמה, ילדותי בדרום לא הכינה אותי לחורף ירושלמי והקור העז תפס אותי לא מוכן, הוא פשט בדירה והקפיא את לילותיי.
אין לי זיכרון חד כמו הזיכרון של אותו היום, אותן שניות חקוקות במוחי כאילו נחצבו באזמל ברקמות שלי, כי לא רק את הרגע אני זוכר אלא גם את הריח ואת הטעם, את הקול ואת המגע, כל חוש שלי צרוב בידע ובזיכרון, אין במרחב הזיכרון שלי אח ורע לאותו רגע, אותו רגע שבו פתחתי את העיתון באותו בוקר חורפי וקר, סופה קשה השתוללה במהלך הלילה ולא נתנה לי מנוחה, רוח מיללת, גשם דופק ורעמים רמים הדירו שינה ממני, רדפו אותי ולא נתנו מנוחה, חצי ישן רפרפתי בעיתון, ואז ראיתי אותך מחייך אלי מבין הדפים, "תאונה קשה בסערה אמש" בקושי מחבר את המלים למשמעות, נתקפתי בהלה, מנסה להבין איך נתגלגלה תמונתך וקשרה עצמה לכותרת,
"סרן נדב לווין נהרג בליל אמש כאשר התהפכה מכוניתו בדרך העולה לירושלים, סרן נדב לווין בן 25 היה במותו, היה אמור להתחתן בעוד שבועות אחדים, משפחתו קיבלה את הבשורה…."
כוס הקפה צנחה מידי ואני קפאתי, אין לי מושג איך לתאר את הכאב החד שחשתי באותו רגע ארור של הבנה, כאב שלא ידעתי שקיים והרי אני למוד כאב, כמו וואקום הוא התפשט מראותי מחלחל לכל תא ותא בגופי, עיניי נמלאו דמעות אך לא יכולתי להשמיע הגה, פי יבש וטעם מר בצורה שלא תיאמן מילא את חלל פי, מעין מכה עמומה הביאה אותי על ברכיי, אוחז בקושי בדף הנייר שבישר את מותך, בשנייה תומך את גופי החלש מעל הרצפה, מתבוסס בשלולית של קפה, דם ובכי.

ביום שלמחרת התייצבתי ,בשעה שהייתה נקובה בסוף הכתבה, לא מאמין שאני שם, אחרי כל מה שהבטחתי לעצמי לא האמנתי שאני אחזור ובטח לא בגלל הלוויה.
עמדתי מרחוק, וראיתי את קהל נוכחים, משפחתך, אנשי צבא, חברי קיבוץ, כולם מנחמים אחד את השני, ונועה, יפיפייה לבושה כולה בשחור האלמנות, למרות שלא הייתה אלמנה כלל, יד אחת מנגבת בדחיפות דמעות מעיניה ויד שנייה מלטפת ברכות את בטנה, מנחמת את העובר שלא נולד עוד וכבר איבד את אביו. הלוויה מרשימה לכל הדעות, הספדים מכובדים מפי אביך ואמך, ממפקדיך ופקודיך וממנה, ואתה בארון, דגל כחול ולבן מתוח, אני עומד שם, מחכה שתצא, שתתן לי יד ונלך כבר.
מה עשית בדרך לירושלים, הרי לא היה לך שם כלום, לא משפחה ולא חברים, מעולם לא נסעת סתם כך למקומות באמצע הלילה, אז למה?
כל הלילה נשארתי ער בוכה וחושב, מתייסר על זה שלא ראיתי אותך עוד שהייתה לי הזדמנות, שניסיתי להתנתק ממך ולהמשיך הלאה, שרציתי לשכוח. אני מלא בצער עד היום, אני מתגעגע כל כך, אוהב כל כך ואכול אשמה, הרגשות האלו ממלאים אותי בכל יום מאז שנהרגת, והשנים לא גרמו להם לדעוך, אדרבא, הם רק התחזקו.
ידעתי שבאת לראות אותי, שום סיבה אחרת לא הייתה הגיונית, אבל מה רצית? להיפרד ממני לפני שאתה מתחתן? לגעת פעם אחרונה לפני שאתה הופך לבעל? ואולי לברוח איתי, להתמסר אליי?
אני לא יודע למה, עד היום אני לא יודע, אבל אני הסיבה שאתה נהרגת, אני ידעתי את אז, וגם היא, במבט השחור שלה, שהתאים כל כך ללבושה היא צרבה חור בנשמתי, כל כך עז ומלא שנאה , היא ידעה שאני שם, מזהה אותי וללא מילא אחת ידעתי שהיא גם יודעת, היא ידעה שבאת אליי, וכמוני האשימה אותי במותך, הרעש כבר הגיע אתמול, אבל באותם רגעים בבית הקברות הוא מילא את ראשי והכביד עליי, ידעתי שאני לשם כבר לא אחזור, וידעתי לאן אני צריך ללכת, אני הולך למקום שבו אני אהיה איתך, דיברנו על זה לפני שהכל נהרס, ואני הייתי כל כך משוכנע שעלי לעשות את המסע הזה לבדי, בשבילך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il