כל הכאב נעלם – פרק י' (ואחרון)

12/12/2007

בעודי יושב בחדרי, משקיף דרך המרפסת לים ונותן למחשבותיי דרור, נשמעה דפיקה בדלת, לא חשבתי אפילו להביט דרך העינית ופתחתי את הדלת. נשמתי ברחה לרגע מריאותיי בראותי אותה, עומדת מולי, השנים ניכרו על פניה אבל עדיין היה לה את המבט החודר, השחור והיא הייתה יפיפייה כתמיד.
"אפשר להיכנס?"

"מה את עושה כאן? איך ידעת שאני כאן?

"שולמית סיפרה לי שהגעת לקיבוץ, לקחתי ממנה את הכתובת של המלון," אמרה ונכנסה.

"מה את עושה כאן? מה את רוצה ממני אחרי כל השנים האלו?

"האמת שלא חשבתי שאדבר איתך עוד, בקיבוץ כולם אמרו שהשתגעת ואז עברת לחו"ל, באמת שלא חשבתי שאדבר איתך."

"ובכל זאת, אני לא חושב שאני רוצה לשמוע את מה שיש לך להגיד." האשמה אכלה אותי, מבעבעת מבפנים ושורפת, ידעתי שהיא באה להאשים אותי במוות של נדב, היא צדקה.

"אני חושבת שכדאי שתקשיב, אתה צריך להקשיב, כי אני צריכה להגיד את זה,
אתה יודע שלפעמים רגש יכול להיות כל כך חזק שהוא לא משאיר מקום לרגש אחר?, לפעמים הגעגועים כל כך חזקים, שאין כבר מקום לאהבה שהולידה אותם, לפעמים הנקמה כל כך חזקה, שכבר אין מקום לשנאה שיצרה אותה, ואצלי זה קרה."

"למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת שכל השנים האלו הייתי צריכה לספר לך משהו ולא סיפרתי מתוך נקמנות, שנאתי אותך כל כך ורציתי להכאיב לך, אתה לקחת אותו ממני, למרות ההיריון הוא היה שלך כל הזמן."

"על מה את מדברת, הוא כתב לי מכתב, הוא ניתק איתי כל קשר והוא עמד להתחתן איתך, איך זה בדיוק הופך אותו לשלי?"

"אתה לא יודע הכל, אתה לא יודע את האמת ניר." היא החלה לבכות, מנגבת במטפחת לבנה את הדמעות, ולרגע אוספת שוב את עצמה, " בלילה של התאונה רבנו, אני מצאתי כמה ימים לפני כן תצלום שלכם ביחד שהוא החביא במכנסים, ולידו פתק קטן עם הכתובת שלך בירושלים, וכשאלתי אותו לפשר הדברים הוא התחמק ממני. באותו בוקר מצאתי גם כרטיס טיסה לבואנוס איירס, כרטיס זוגי חד כיווני, וכשהוא חזר באותו ערב רבנו בצורה נוראית, קראתי לו הומו ,שקרן ובוגד , אמרתי לו שהוא לא יכול לעזוב אותי ואת הילד עכשיו, הוא אמר שאני נוראית שאני מחזיקה אותו בכוח, שהוא לא התכוון שאני אכנס להריון, ושאני בטח לא לקחתי גלולות בכוונה בלי להגיד לו, מה שהיה נכון אז, אבל לא האמנתי שככה הוא מרגיש, חשבתי שבעזרת האהבה שלי אני אשנה אותו, אני אגרום לא לשכוח אותך, הוא אמר שהוא מבטל את החתונה וברגע שהילד ייוולד, הוא מתכוון לגדל אותו איתי, אבל לא ביחד, ושאני רק מעלה את הנושא לפניו, הוא גם ככה התכוון לעזוב אותי בעוד כמה ימים, אתה מבין ניר? הוא כבר תכנן הכל, אני רק הכעסתי אותו כל כך באותו לילה שהוא פשוט ברח מהבית. לא ידעתי לאן, ורק כשהתקשרו מהמשטרה באמצע הלילה הבנתי מה קרה ולאן הוא נסע."

" אני לא מאמין, כל השניים האלו, והוא בעצם אהב אותי…"

לא האמנתי, נדב נסע אליי, הוא אחרי הכל באמת אהב אותי, היינו יכולים להיות ביחד, לחיות ביחד.

היא נתנה לי את התצלום ששמרת, זאת הייתה תמונה שלנו מיוון, חבוקים ושזופים, עם חיוכים מרוחים על פנינו, על אחד מחופי האיים.
נראית כל כך יפה בתמונה הזאת, נראינו שייכים אחד לשני, מחוברים בקשר שלא יכול להישבר.

"אני מצטערת על הכל, אני מקווה שתוכל להמשיך הלאה, אני המשכתי…" היא יצאה מהדלת, והשאירה אותי להתמודד עם הגילוי החדש, המום ולא מאמין ידעתי שהכל נגמר, שרק לזה בעצם חיכיתי כל השנים האלו. ידעתי בליבי את האמת, אבל משום מה חיכיתי שהמציאות תיישר איתו קו, עכשיו אני יודע מה שיהיה נכון בתוכי כל כך הרבה שנים, נשאר לי רק דבר אחד לעשות.

"אז אלו כל הדברים שלה?"

"אני בטוח, אין עוד ארגז עם השם שלה, ואבא שלך היה איש מאד מסודר."

"כן אני יודע, בכל מקרה תודה לך."

"זאת העבודה שלי."

נפרדתי לשלום ממשולם, החפצים שלה היו עכשיו איתי, לא הרבה דברים, כמה ספרים, שמלות ומחברת תווים ישנה, ומהמחסן המשכתי לכיוון המזכירות, היה לי עניין קטן לסגור, בקשה חריגה.

"אבל אדוני, זאת חלקה צבאית."

"בכל זאת, זה מאד חשוב לי, אני מקווה שתוכל לעזור לי," אמרתי והחלקתי את הצ'ק לכיוונו של הגזבר.

"אהה, אני אראה מה אני אוכל לעשות, תן לי שעה ותחזור לכאן."

עזבתי את המזכירות ושוטטתי לי בין חדר האוכל לבית הילדים, כשפתאום הרגשתי כאב ברגלי, וחבטה מתכתית מילאה את אוזניי. ילד קטן רכוב על אופניים היה שכוב לצידי, הוא כנראה נתקל בי כאשר לא שם לב, הוא נעמד וניקה את בגדיו מהבוץ.

"סליחה, לא שמתי לב לאן אני רוכב, קרה לך משהו?"
אמר והישיר אליי מבט, ואז הכתה בי תחושה שכבר ראיתי אותו, אותן פנים, אותו אף ואותם שפתיים, אותם תלתלים ואותו גוון שזוף ומבריק היה לעורו, הוא נראה בדיוק כמו שאני זוכר, הוא נראה כמוהו, הוא בטח בנו של נדב! בדמיון מדהים אבל בפרט אחד שלא הסתדר לי, אם זה באמת הוא איך יכול להיות שעיניו כחולות ועמוקות, קרות וחודרות, ממש כעיניי, הרי לא לו ולא לה היו עיניים בהירות, זה לא הגיוני..

"אתה בסדר אדוני?"

"זה בסדר, לא קרא לי כלום," לא האמנתי, עיניי בוודאי משקרות וזיכרוני מתעתע בי, הוא לא יכול להיות בנו, לא עם העיניים האלו, הכחולות, העיניים שלי.
" איך קוראים לך?" שאלתי

"אביהוא, ולך?"

איזה שם יפה, כל כך דומה, הוא באמת אביו.

"ניר, ניר גרין."

"אתה גר כאן? אני לא מכיר אותך."

"פעם, גדלתי כאן, אבל אני כבר לא גר כאן הרבה שנים."

"אז מה אתה עושה כאן?" אפילו אותה עזות מצח, דמיון מדהים.

"אני מבקר חבר שלי, חבר שלא ראיתי המון שנים."

"באמת מי זה? אני יכול להגיד לך איפה הוא גר אני יודע איפה כולם גרים בקיבוץ."

"את נדב לווין אתה מכיר?" רציתי לדעת אם הוא באמת בנו.

"זה אבא שלי…, אבל הוא מת…" ידעתי! אך מיד הרגשתי רע, פניו של הילד נעצבו,
כרעתי ברך והסתכלתי לו בעיניים, דמעה קטנה ירדה מלחיו, שמתי את ידי על כתפו.

"הוא היה חבר שלי, כשהיינו בגילך, גדלנו ביחד, החברים הכי טובים."

הוא הישיר מבט, וראה שגם לי יש דמעה קטנה שמפלסת את דרכה לאורך הפנים.

"אתה הכרת אותו ממש טוב?"

"כן, החברים הכי טובים שיש, אתה רוצה שאני אספר לך עליו?"
אור פשט בפניו, הוא נמלא ברוח חיים.

"ברור, כן, בבקשה."

את השעות הבאות בליתי עם אביהוא, סיפרתי לו סיפורים עליך, מהילדות ומהצבא, סיפורים מצחיקים ומשמחים, הוא שמח לשמוע והיה מלא שאלות אליי, ממש גמע את המידע בשקיקה.
ביקרנו בבית הקברות, אביהו קצת חשש להיכנס, הוא אף פעם לא נכנס לשם, אבל אני הסברתי לו שרק כאן אתה יכול לשמוע אותנו, ורק כאן אפשר לדבר איתך, הוא השתכנע, והבטיח שיבוא לעתים קרובות.
לקראת ערב נפרדנו לשלום, הבטתי בעיניו התכולות, בחיוכו ובפניו, כל כך דומה לך, ולרגע הרגשתי כילד, נפרד ממך לאחר אחר צהריים של משחק, נפרד ומחכה כבר למחר.

עברתי במזכירות, הגזבר קצת כעס על האיחור אבל לא באמת היה אכפת לי, הסדרנו את העניין, סכום הכסף הנכבד שכנע אותו, במצבו של הקיבוץ זו הייתה ברכה.

כל הכאב נעלם לא נותר לי דבר בעולם, כשעזבתי ידעתי שאני אחזור עוד פעם אחת וזה יהיה לתמיד.

"אביהוא, יש לך מכתב," קולה של אימי בקע מהסלון, עזבתי את מכסחת הדשא, גם כך אני צריך להתכונן לקראת הערב, יום הולדת 18 זה עניין גדול בשביל אימי והיא תכננה ערב ארוך.
כשנכנסתי לבית ראיתי שלא רק מכתב מחכה לי, זה היה איש לבוש בחליפה, די מהודר בשביל להיות שליח של הדואר, אמא לידו, גם קצת המומה.

"מר לווין?"

"כן, אני אביהוא לווין."

"אז זה בשבילך, אני צריך שתקרא ותחתום, כשכל המסמכים יהיו מוכנים תתקשר אליי". אמר, הושיט לי כרטיס ביקור ונעלם.

"מי זה, יש לך מושג?"

"לא מנין לי לדעת, אבל תברר ותתארגן, אנחנו צריכים לזוז עוד שעה."

עליתי לחדרי, מסוקרן עד עמקי נשמתי מה יכול להיות פשר המכתב והשליח הרשמי, בעודי פותח את המעטפה חיפשתי את שם המוען, וכשקראתי אותו הכתה בי תחושה מוזרה של זיכרון, ניר גרין, השם הזה היה מוכר לי, ועוד מהקיבוץ, אבל לא הבנתי מאיפה, כשקראתי את ההקדמה הבנתי מאיפה אני מכיר את השם הזה, הוא חקוק באבן הלבנה, במצבה של הקבר שצמוד לקבר של אבי, אני מנקה גם אותה מידי פעם ושתלתי שם אפילו פרחים, הרי אף אחד לא מבקר אותו.

"אני מקווה שהמכתב הזה יגיע אליך בזמן הנכון, הוראתי להעבירו במלאות 18 שנים ולזה יש סיבה מכרעת.
אני לא יודע אם אתה יודע את כל האמת על אביך, אני בספק שאמך סיפרה לך או התכוונה לספר לך, אז החלטתי לקחת יוזמה ולספר לך את הסיפור האמיתי, כפי שאני ראיתי ולמיטב זכרוני.
אני יודע שיהיה לך קשה לקבל את האמת, אבל אני סומך ובטוח שאתה תבין ולא תכעס על אביך או אמך, אין את מי להאשים. הבנתי את זה לאחר שנים רבות, ואני חייב לציין שאני לא מאמין עוד במקומה של אשמה בסיפור שלנו, אין טעם לבזבז את החיים ברגשות כאלו ואני מקווה שתוכיח שצדקתי, אביך אהב אותך למרות שלא זכה להכיר אותך, אני פגשתי אותך פעם אחת, וניסתי לגרום לך להכיר אותו קצת יותר טוב, היית ילד קטן ועכשיו הגיע הזמן שתדע הכל."

ניר פרש את כל הסיפור שלהם בפניי, מראשיתו ועד סוף, קראתי אותו פעמים רבות, לרגע מאמין ולרגע לא, אוהב ולרגע שונא.
אמי אישרה את רוב הפרטים, בדמעותיה ידעתי שניר צדק, גם היא בילתה שנים אכולת אשמה ושנאה.
ניר צרף גם מספר תמונות ומכתבים ישנים, ממנו לאבי ומאבי אליו, אני כל כך דומה לו, רק מבטנו שונה, תמיד היה ומעולם לא הבנתי למה.
בנוסף להכל היה גם חוזה קצר, ירושה על שמי, ניר הוריש לי את כל רכושו, פסנתר ישן, כמה ספרים ומחברות תווים ישנות, וכן סכום כסף לא מבוטל " שלחלומות שלך לא יהיה תג מחיר" הוא הוסיף לצ'ק,

עם השנים למדתי לנגן על הפסנתר, אני בטוח שלא טוב כמו ניר אבל מספיק בשביל להחיות את המוזיקה שלו, מעיר את התווים המנומנמים מעל הדפים המצהיבים ומחזיר את המוזיקה שהוא כתב לחיים, דרכה מתחבר כמוהו לכאב, לגעגוע ולאהבה אין סופית.
אני מקבל את אבי ואת הבחירות שלו, אני אוהב אותו ודרך ניר למדתי ממנו דברים רבים, בזכותם אני אדם שלם עכשיו, אני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך.
ומידי פעם אני מביא את הפסנתר לבית הקברות, ומנגן להם, אני מרגיש אותם איתי ויודע שכשבאמת אוהבים אין מרחק שיכול להפריד, אפילו לא מוות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il