כל השמיים בשבילנו – פרק א'

05/10/2017

מנותק

"היום בין השעות 10:00-12:00 תיפסק אספקת החשמל לחדרי הצעירים בשכונה המזרחית עקב מעבר הקיבוץ למוני חשמל אישיים, עמכם הסליחה", זו ההודעה שתלויה ליד הכלבו בקיבוץ, מסתכל בשעון ומגלה שהשעה כבר 13:00, בעצם יוצא שלא היה לי חשמל בזמן שישנתי ולא ידעתי. הבנתי כמה אני לא מחובר בעצם, אם לא שמתי לב שקמתי לבית חשוך ושקט בבוקר למרות שאני רגיל להירדם עם טלוויזיה עובדת ואור במבואה.

זה כבר זמן רב שאני מרגיש מנותק, לא קשור, מתקיים ולא יותר. מאז שרותם עזב אני לא מצליח לראות חשיבות בלהיות מחובר, אני מתקיים, קם מאוחר בבוקר הולך לאכול צהריים בחדר האוכל, לפעמים פוגש שם את אמא לפעמים לא, קופץ לכלבו לקנות קצת צ'וקולוקים לאחרי הצהריים, תמיד מתבלבל במספר שלי ורושם בטעות על מישהו אחר, רואה את כל בני השכבה שלי, חלקם כבר עברו לבתי משפחה, נשואים מגדלים ילדים, חלקם עדיין גרים בחדר רווקים, חסרי כיוון מעשנים כל היום וזזים בין עבודות בקיבוץ.

אני בבין לבין, כל זמן שרותם היה, הייתה לי תכלית, החיים היו משהו ששווה להשקיע בו מחשבה. העתיד היה אורח קבוע בשיחות שלנו, דיברנו על ילדים, על שאיפות על רצונות אמיתיים, על מה צריך לעשות, על הכל דיברנו אני ורותם. ועם אני מדבר עכשיו? אני חושב שהשיחה הכי מעמיקה שהייתה לי מאז שהוא הלך הייתה עם אחת הבנות בי"ב, ליוויתי טיול של הנעורים וישבנו קצת לדבר בלילה, סיפרה לי על איזה בחור שהיא הייתה בטוחה שהוא הולך להיות האחד. מה אני יכול כבר להגיד לה? שהלב שלנו, מטרתו להישבר, שאנחנו עובדים על עצמינו והאהבה היא בעצם פיקציה? שאני מטייל ומחייך ובפנים אני בוכה את עצמי למוות?

עוד כמה ימים אני צריך לחזור ללימודים, חופשת הקיץ נגמרה וצריך לחזור. בגדול אני נהנה מהלימודים, תמיד פרחתי בלימודים, מצאתי אנשים להתווכח איתם, להשוות חוויות, דעות, חלומות והשקפות. ככה בעצם פגשתי את רותם.

הגעתי לישיבה של אגודת הסטודנטים כצופה שרוצה להבין מה מתוכנן לעשות ביום הזיכרון לרצח רבין, ראיתי אותו יושב בקצה של החדר, דרוך ועצבני כאילו כל רגע יתפרץ לישיבה ויצעק מלוא גרונו על כולם. בשלב מסוים הבנתי שאני מזמן לא מתעסק בישיבה ובמה שנאמר אלא לומד אותו, מסתכל עליו, על הפנים היפות והעיניים הנוצצות, העור שבטח יהיה כל כך נעים כשאגע בו, מסתכל על הרגל שלו, איך היא נעה בעצבנות בכל פעם שעוד מישהו אומר משהו שמעצבן אותו, כולו מוכן למתקפה, כל כך יפה.

נגמרה הישיבה ופניתי ללכת חזרה לרכב, לא היה לי את האומץ לגשת לרותם, בגדול אף פעם לא התחלתי עם אף אחד, ואין בי את היכולות הנדרשות כדי לגשת למישהו ולומר לו שהוא מוצא חן בעיני. אז נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון היציאה כשפתאום שמתי לב שאני לא מצליח לשחרר את ההנד ברקס כמו שצריך ונראה שהיה תקוע באמצע, תוך כדי שאני מתעסק בזה לא שמתי לב שהאוטו מתדרדר אחורה עד שהרגשתי את עוצמת המכה. נכנסתי בחומת הבטון של החנייה האוטו כולו הזדעזע, ואני? בכלל לא הבנתי מה קורה. יצאתי החוצה וניסיתי לעמוד ישר, פתאום הבנתי שאני רועד נורא ולא הצלחתי לעמוד התיישבתי ליד המכונית ופתאום הוא הגיע, ניגש אליי שם לי יד על הכתף ושאל אם הכל בסדר, כנראה שראה את הכל מהצד. הוא ניסה לבדוק אם נפצעתי, אבל אני לא הצלחתי להגיב אליו, כנראה שהגוף שלי היה ממש בהלם, הוא השכיב אותי על האדמה והמשיך לשאול אותי מה כואב, אני לא הצלחתי להוציא מילה. רק כששלף את הנייד כדי להתקשר לאמבולנס התעשתי ולחשתי לו שלא צריך אני רק בהלם זה עוד רגע יעבוד.  רותם חיכה איתי כמה שעות טובות עד שהצלחתי לקום, הוא חנה את המכונית שלי באחת החניות הפנויות והכניס אותי לתוך הרכב שלו, "תכוון אותי לבית שלך?"

הסברתי לו שאני גר שעה ומשהו נסיעה בקיבוץ רחוק, "אין בעיה, אני אקח אותך לאן שצריך, אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסוע למיון? אתה דיי מדאיג אותי יואב."

איך הוא יודע איך קוראים לי? "איך אתה יודע מה השם שלי?"

"אני מסתכל עלייך כבר דיי הרבה זמן, אז שאלתי פה ושם." הסמקתי נורא והרגשתי חמימות מתפתחת לי בבית החזה.

"אתה חמוד כשאתה מסמיק יואב, אבל אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסוע למיון?"

אמרתי לו שאני בטוח ושאלתי אם זה בסדר שאנמנם קצת בדרך, "אני קצת דואג, כי נראה לי שאם מקבלים זעזוע מוח לא אמורים לישון או משהו כזה." הסברתי לו שאני בסדר, סתם, עצם התאונה ערער אותי. נרדמתי ממש בעליה על הכביש המהיר והתעוררתי למגע של רותם על הירך שלי בכניסה לקיבוץ. "יואבי, הגענו, רוצה לכוון אותי אליך לחדר?"

התעוררתי מבולבל והסתכלתי עליו לכמה שניות, קלטתי איזה מפגר אני, הבחור אמר בעצם שהוא מעוניין בי ואני נרדם לו באוטו, הסתכלתי עליו כמה רגעים רואה איך המבט שלו הופך מאוהד לשואל, למבולבל. "אתה בחור מאוד יפה, ואני רוצה לנשק אותך." זה מה שאמרתי, איך נתתי למשפט המפגר הזה לצאת לי מהפה, בלי שום צל של ספק אני סובל מזעזוע מוח, למזלי רותם דווקא אהב את הטמטום שלי, הוא פירש אותו כישירות ורכן לנשק אותי.

הנשיקה הראשונה שלנו, וואו, בלי שום ספק הרגע הטוב ביותר בחיי, המוח שלי עבר מטמורפוזה, כל שהכרתי עד אז לא היה רלוונטי יותר. שמעתי צלילים פתאום, המוח שלי כולו הפך להיות עיסה ורודה ולא מוגדרת. המגע של הלשון שלו בשלי עוררה את כל הגוף שלי, אחרי כמה דקות הבנתי שאני לא נושם תדיר כבר זמן מה, אני חושב שרותם הבין את אותו הדבר והתיישר, שנינו הסתכלנו ישר אל תוך השחור של הלילה, "אני… אני לא יודע מה…" הוא התחיל, "כן אני גם, אני…" הוספתי גמגום לא הגיוני משלי. ברור היה שרותם חווה רגע לא פחות משמעותי ממני.

"טוב, אז תכוון אותי לחדר שלך?" הוא אמר תוך כדי ששמתי לב שהידיים שלו על ההגה רועדות לחלוטין, כיוונתי אותו אל החדר שלי, וכשהגענו לחניה ביקשתי ממנו לחנות את הרכב ולהיכנס איתי. "בוא שב קצת, תנוח, אתה נראה לי לא מאה אחוז…"

"אני? הרי אני פה רק כי אתה חטפת חתיכת מכה." הוא מחה ובכל זאת החנה את הרכב והלך אחרי לחדר שלי. הדלקתי את האור הקטן וישבתי על המיטה להוריד את הנעליים, הוא התיישב לידי, והוריד גם הוא את הנעליים. לא היה צורך במילים, התפשטתי וזרקתי את הבגדים לסל הכביסה, הוא חיקה אותי, והלך אל ארון הבגדים שלי, פתח אותו ובחר חולצה מהוהה שלי שתשמש לו כפיג'מה. הכל פשוט, לא דיברנו לשנייה על זה שהוא נשאר לישון, הרי רק היום למדתי איך קוראים לו, ולמה אני לא לחוץ בגלל מה שקרה לאוטו? איך זה שהוא פותח את ארון הבגדים שלי. המוח שלי קודח במחשבות, אבל הגוף שלי נכנס למיטה, רותם נכנס אחרי למיטה, מכוון שעון מעורר למחר מכבה את האור הקטן, מסתובב על הצד ועוטף אותי בין הידיים שלו, נשיקה קטנה על העורף, "לילה טוב יואבי, תעיר אותי אם כואב לך משהו באמצע הלילה."

המוח שלי ממשיך לרוץ במחשבות על הסיטואציה ההזויה שמתרחשת לי בחיים כבר כמה שעות, אבל הגוף שלי כאילו על אוטומט, אני עוצם את העיניים ונרדם כשעל העורף שלי בוערת הנשיקה שלו. "לילה טוב רותם."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il