כמה עצב יש באהבה – פרק ב'

16/06/2014

"אולי נישאר היום בבית ונתפנק לנו במיטה?" הציע מיצי בזמן ארוחת בוקר.
"רעיון נחמד, אבל לצערי אני חייב ללכת לעבוד." אמר חמי והתחיל להכין לעצמו סנדוויצ'ים עם גבינה לבנה ומלפפון חמוץ שמצא במקרר.
"יש לך משהו דחוף בעבודה?" הגיש לו מיצי פרוסות של גבינה צהובה.
"כן, כוונות."
"מה? כוונות למה?"
"כוונות לאם 16 מיצי, אנחנו קבלני משנה של מפעל שמספק אותם לצה"ל. הם מייבאים אותם מטייוואן ואנחנו מסמנים אותם, עשרים אלף כוונות ממתכת צבועות בשחור, ארוזות בקופסאות של מאה עשרים חתיכות לארגז."
"זו עבודה קשה?"
"לא ממש, אבל כל כוונת ארוזה בתוך שקית וצריך להוציא, לסמן, להכניס חזרה, לכתוב על כל קופסא את המספרים הסידוריים של הכוונות שבתוכה. לוודא שאין בלגן ושלא סמנו מספרים כחמים חס וחלילה, ועד עכשיו אני שובר את הראש איך נשארנו פתאום עם עשר כוונות מיותרות. אני חושב שאורה שמה אותם הפוך."
"הפוך?"
"כן, יש ארבע שכבות ובכל שכבה שלוש שורות של עשר חתיכות וכל שתי שכבות צריכות להשתלב אחת בשנייה ובאמצע שמים חוצץ ו… אני מבלבל לך את המוח ולכן אני לא אספר לך שאחרי שעשינו תשע עשרה ארגזים התברר פתאום שיש טעות במק"ט והיום נקבל אותם חזרה עם מק"ט צבוע ונסמן מחדש… מזל שהבוס הביא איזה ילד שנמצא בחופשת קיץ שיעזור לנו."
"מה זה מק"ט?"
"מס' קטלוגי, כתבו שלוש במקום ארבע ודפקו הכול."
"הן כבדות, הכוונות הללו."
"כן, די. ארגז אחד עוד אפשר לסחוב בידיים, אבל בשביל שניים אני צריך עגלה, ומהמפעל ההוא מתקשרים כל הזמן לנדנד שנעבוד יותר מהר, וכמה שאני מסביר להם שכל סימון אורך דקה וחמש עשרה שניות ולכן אי אפשר לסמן יותר ממאה בשעה, וגם זה רק בתנאי ששני הלייזרים עובדים… וכמובן שיש לנו עוד קליינטים שגם להם יש דרישות."
"והכל נופל עליך?"
"הסגן עוזר לי כמה שהוא יכול, אבל אשתו התחילה לעבוד במשמרות לילה בבית חולים, והבן שלו בוכה בלילות ולא נותן לו לישון. הוא עייף ומפהק כל הזמן ומדביק אותי בפיהוקים שלו, וחוץ מזה הם קנו דירה שצריך לשפץ… יש לו בלגן שלם בחיים. הבנות מהגרפיקה עוזרות לי כמה שאפשר, אבל גם להן יש את העבודה שלהן… רוב הזמן אני מתוזז בין שני הלייזרים ובקושי יש לי זמן להשתין."
"אני מתחיל להבין למה הם הסכימו לקבל אותך בחזרה לעבודה."
"הסכימו? אתה צוחק? קפצתי בוקר אחד להגיד שלום ויצאתי משם רק בערב. אפילו לא שאלו אם אני מעוניין לחזור, הסגן פשוט חטף אותי, תקע אותי מול הלייזר וזהו."
"הם יודעים על רוני?"
"אמרתי להם שהוא איננו ודי, לא נכנסתי לפרטים והם לא שאלו. יותר טוב ככה."
"אז הם לא יודעים שהוא מת?"
"אין לי מושג מה הם יודעים ומה לא וזה לא מעניין אותי. החיים הפרטיים שלי הם עסקי, אין להם קשר לעבודה שלי."
"טוב, הבנתי, אתה חייב ללכת. לפחות תן חיבוק." דרש מיצי וקיבל את החיבוק שלו בתוספת נשיקה.
"חמי, מה יהיה אתנו?" שאל וכבש את פניו בחזהו של חמי, מנסה להעמיד פנים שזו לא שאלה חשובה ורצינית שכל עתידו תלוי בה.
"מה אתה רוצה שיהיה?"
"אני רוצה שתבוא לגור איתי ושנצבע יחד את הדירה."
"טוב." הסכים חמי מיד, "אבל רק בתנאי שאני אשלם לך שכר דירה."
"אל תדאג, אני אקרע אותך בשכר דירה." הבטיח מיצי, מנסה להיראות קשוח, ומיד אמר שעל החודש הראשון הוא מוותר לחמי בתמורה לצביעת הדירה.
"איזה בעל בית קשוח אתה." צחק חמי, "נורא ואיום, תבוא לאסוף אותי בארבע מהעבודה ונלך לקנות צבע, וביום שישי בבוקר נתחיל לצבוע. אם נהיה חרוצים ויעילים נסיים עד מוצאי שבת. יש לך חצי יום לחשוב איזה צבע אתה רוצה בחדר שלך. אני רוצה לצבוע את החדר שלי בכחול ירקרק." "החדר שלך? אתה לא רוצה…" פניו של מיצי החווירו ואחר כך האדימו. "לא חשוב." עצר את עצמו באמצע השאלה ותקע את פניו הלוהטות בתוך המקרר, מעמיד פנים שהוא מחפש יוגורט.
"מיצי, נו, די. תסגור את המקרר, תסתכל עלי." ביקש חמי ותקע תפוח לשקית האוכל שלו.
"לא רוצה." סגר מיצי את המקרר, אבל התעקש לעמוד בגבו לחמי.
"אני אישן אתך כשתרצה, אבל אני זקוק לקצת פרטיות מיצינקה, אני מקווה שאולי אני אוכל לחזור לכתוב בעתיד ואני צריך חדר משלי."
"מה? הפסקת לכתוב? מה עם הסיפורים שלך והבלוג?"
"את הבלוג מחקתי עוד בחורף והסיפורים… עזוב, לא בא לי לדבר על זה. אנחנו חייבים לזוז מיצי, כבר מאוחר ואני צריך להחתים כרטיס בשמונה."
"אנחנו יכולים לדבר בנסיעה." הציע מיצי.
"לדבר על מה?"
"עלינו, אני רוצה לדעת איפה אנחנו עומדים."
"אין לי מושג חמוד, בוא נתחיל בתור שותפים לדירה וחברים ותיקים עם היסטוריה משותפת ונראה לאן זה ילך משם, בסדר?"
"יש לי ברירה?" נאנח מיצי.
"כן, אתה יכול להגיד שלא נראה לך ולהעיף אותי."
"ואז מי יצבע לי את החדר בלוונדר חיוור ויתלה לי סוף סוף את הוילון שקניתי באיקאה?"
"לוונדר חיוור ווילונות מאיקאה? איזה הומו אתה! באיזה צבע הוילונות?"
"ורוד פוקסיה מפוספס בירוק בקבוק."
"ורוד פוקסיה מפוספס… שאלוהים יעזור לי." גנח חמי בדרמטיות, וכאילו חתמו הסכם חשאי הם שמו בצד את השאלה – עתיד יחסינו לאן – וכל הדרך לצומת דשנים סיפרו זה לזה בדיחות גסות, צחקו ושרו עם הרדיו, מניחים לשאלת מהות הקשר שלהם לפתור את עצמה לבד.

מיצי סיים מוקדם את יום עבודתו ומיד כשיצא ממשרדו הקטן והממוזג התקשר לבוריס. "אני חייב לדבר אתך." הודיע לו.
"על מה?" שאל בוריס בחשדנות.
"על מה אתה חושב? על חמי."
"אני די עסוק." ניסה בוריס להתחמק.
"גם אני. אחרי הצהרים אנחנו הולכים לקנות צבע כדי לצבוע את הדירה."
"איזה דירה?"
"הדירה שלי, שלנו."
"חמי ואתה הולכים לגור יחד?"
"כן, אבל רק כשותפים."
"יופי, רעיון מצוין. דניס התחיל לקנא בחמי ושיגע אותי."
"הייתה לו סיבה לקנא בוריס?"
"אל תתחיל גם אתה, ואני לא מבין בשביל מה אתה צריך לדבר איתי, אתה רוצה לגור עם חמי, בבקשה. הוא שותף טוב, תמיד משלם בזמן, קונה חלב, שוטף כלים, מתקן דברים בבית, מוכן תמיד לתת יד."
"וגם זין." העז מיצי להוסיף.
"כן, גם, אבל אני מעדיף את התחת שלו." החזיר לו בוריס כגמולו, "למרות שמאז שרוני התרסק לתוך עץ… טוב, אולי כדאי שתבוא לפה."

הדירה של בוריס הייתה מבולגנת כרגיל, אבל יחסית נקייה. בוריס ישב בתחתונים בלבד מול המאוורר, שתה בירה ועיין בספר עבה.
"רוצה בירה?"
"לא, אני נוהג."
"תן לחמי לנהוג, זה עוד דבר טוב אצלו, הוא לא משתכר אף פעם."
"תראה בוריס…" ניסה מיצי לאחוז את השור בקרניו, אבל בוריס שהיה לו יתרון של יותר משלושים שנה על פני מיצי הנרגש והמתוח צחק וטפח אל ברכו בחביבות.
"אל תתעצבן כל כך ילד. אתה אוהב את חמי שלי?"
"כן, והוא לא חמי שלך."
בוריס נשף בקוצר רוח. "כל פעם אני צריך לעשות מחדש את אותה שיחה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לאיים עלי כמו אהרון?"
"הוא איים עליך? במה?"
"בסכין. לא מצא חן בעיניו שאני וחמי מעלים מידי פעם זיכרונות מהתקופה שהיינו יחד."
"גם בעיני זה לא מוצא חן, אבל אין לי סכין."
"נו, תודה לאל על זה. אני כבר זקן מידי לסצנות כאלו." גיחך בוריס שלמרות חמישים שנותיו נראה רחב, חזק ושופע מרץ גברי תוקפני שגרם למיצי לחוש צעיר וילדותי. בוריס רכן אליו, אחז בברכו בכף יד ענקית ומעך אותה, "תקשיב לי ילד, אתה מקשיב?"
"כן." לחש מיצי.
"טוב, כי אהרון ז"ל לא היה כל כך טוב בלהקשיב. אולי, אם הוא היה מקשיב יותר ומתרגז פחות הוא לא היה ז"ל, אבל מה שקרה קרה ואין מה לעשות, אז אתה תלמד לקח ותקשיב."
"אני מקשיב."
"אני וחמי, אנחנו מכירים כבר שנים ויש לנו הבנה, הבנת?"
"איזה הבנה?"
מין הבנה כזו, זה משהו פרטי ביני לבינו. לא צריך להתעצבן ולא להיכנס ללחץ, זו לא אהבה, לא זוגיות ולא נעלים. אני לא רוצה לגור איתו ולא אכפת לי עם מי הוא ישן. אנחנו רק חברים טובים שמידי פעם נסגרים לנו יחד בחדר שינה ומבינים זה את זה. הבנת?"
"כן." ניסה מיצי לשחרר את ברכו המעוכה, אך לשווא. "אבל מה אם חמי ישן עם מישהו שלא אוהב שהוא נסגר אתך בחדר שינה? אתם לא יכולים להבין זה את זה במקום אחר?"
"בגילי אני מעדיף לעשות את זה בחדר השינה שלי." פסק בוריס וכבש חיוך.
מיצי ששאב אומץ מהחיוך הזה הדף את ידו של בוריס מעל ברכו וקם. "למה אתה לא מבין שאף חבר של חמי לא יהיה מוכן שהוא ייסגר בחדר שינה עם מישהו אחר?"
"אני לא מישהו אחר." נשען בוריס לאחור על כיסאו ולגם קצת בירה, "ואני לא מכריח את חמי לעשות שום דבר. זה הוא שבא אלי ומבקש."
"אתה יכול להגיד לא."
בוריס נאנח. "אתה בדיוק כמו אהרון, לא מבין שום דבר."
"כי אתה לא מסביר. לא משנה, לא על זה רציתי לדבר אתך."
"אז על מה? על חמי ועל איך הוא מתמודד עם האבל וכל הקשקוש הזה?"
"כן, וזה לא קשקוש."
"זה כן קשקוש. הוא מתמודד איך שהוא יכול, וזה שנרכל עליו מאחורי הגב שלו לא יעזור."
"אז מה כן יעזור?"
"כלום. לא לכל דבר יש תרופה. הוא אהב את הפרענק הקטן והרגזן הזה וכואב לו שהוא מת. אין מה לעשות נגד זה. בדרך כלל הזמן עוזר הכי טוב בדברים כאלו, אבל בגילך אין זמן, הכול בוער. אתה חושב שיש לי איזה קסם שיגרום לחמי לכבות את מה שבוער לך בתחתונים? אין לי."
"לא בוער לי כלום." הסמיק מיצי, "ואם אתה רוצה לדעת אז אני וחמי… אז חמי… אנחנו בסדר."
בוריס הרצין ונענע בראשו בשביעות רצון. "באמת הגיע הזמן, עכשיו הוא רק צריך ללכת סוף סוף לקבר שלו, אולי אז הוא יתחיל לבכות."
"הוא בכה אתמול בלילה." בישר מיצי בתחושת ניצחון שהסבה לו רגשות אשמה ומיהר להסביר, "במקרה ראינו את הסרט הזה על הקאובויים ההומואים שרוני לא רצה לראות איתו והוא בכה."
בוריס הנהן ונראה שבע רצון, ומיצי העז לשאול אותו אם באמת חמי לא היה עדיין בקבר של רוני.
"לא, וזה לא טוב."
"איך אתה יודע שהוא לא היה? ואיך אתה יודע שהוא לא בכה עד היום?" שאל מיצי בתוקפנות.
"ולא זיין, אל תשכח גם את זה."
"אני לא שוכח."
"אבל לא נעים לך לדבר על זה." הצטחק בוריס, "בחיי איזה פולניות שניכם. אולי ככה עדיף, אולי הפעם זה ילך יותר טוב מאשר עם הפרענק."
"אל תקרא ככה לאהרון." התרגז מיצי, ופתאום התמלאו עיניו דמעות, "ואני לא פולני אלא ייקה, ולא ענית לי על השאלה שלי, איך אתה יודע את כל הדברים האלו על חמי?"
"כי הוא סיפר לי ואני מאמין לו. חמי אף פעם לא משקר לי כי אני אף פעם לא מציק לו ולא דורש ממנו דברים שהוא לא יכול לתת. אתה מבין?"
"ואתה חושב שאני כן?" נעלב מיצי והדמעות החלו לזלוג על לחייו.
"על זה רק אתה יכול לענות מיצי. נו, די, מה אתה בוכה?" הגיש לו בוריס ממחטת בד מיושנת, "הנה, קח. תפסיק לבכות."
"אני לא מצליח." התייפח מיצי, "פתאום קלטתי שרוני באמת מת ושאף פעם אני לא אראה אותו יותר ונזכרתי… נזכרתי…"
"במה נזכרת?"
"שגם אני אהבתי אותו מאוד." ילל מיצי.
"אני יודע ילד." עטף אותו בוריס בחיבוק מגונן, "גם אני אהבתי את הפרענק הקטן והרגזן הזה. ואהבתי אותו עוד יותר אחרי שהוא איים לחתוך לי את הביצים אם אני אגע בחמי."

בתום יום העבודה יצא חמי מבית המלאכה ופסע באיטיות לעבר מכוניתו של מיצי. הוא נראה למיצי עייף מאוד. עיניו היו שקועות בחוריהן ופיו נראה כאילו נגס זה עתה לימון חמוץ במיוחד.
"אולי נדחה את כל הסיפור הזה של הצביעה חמי? אתה נראה הרוס."
"מה פתאום? אני בסדר גמור." התנער חמי ואפילו חייך חיוך מזויף שלא שכנע את מיצי, "הספקנו לעשות היום כמות כפולה. היה אחלה."
"באמת?" שאל מיצי בספקנות. חמי לא נראה לו כאילו נהנה במיוחד מיום העבודה שלו.
"מה, אתה לא מאמין לי?" הזעיף חמי את פניו.
"לא, בטח שאני… אתה פשוט נראה עייף נורא."
"סתם נדמה לך. אין שום סיבה שאני אהיה עייף. עבדתי בישיבה רוב הזמן ומול המזגן. זאת עבודה מאוד קלה, משעממת בטירוף, אבל לא קשה בכלל. עידן, העוזר שלי, עבד קודם בתור שוטף כלים במטבח לא ממוזג של מסעדה ותאמין לי שזה היה הרבה יותר קשה."
"אני בטוח בזה." ניסה מיצי להרגיע.
"מה שכן קצת מדכא אותי שבלי כוונה הפכתי לבורג בתעשיית הנשק, נכון שזו אירוניה? ולא סתם נשק אלא כוונות לרובים, וזה אחרי שישבתי בכלא כי הברזתי מקורס צלפים."
"לא ידעתי שישבת בכלא."
"אין גולנצ'יק שלא ישב קצת בכלא, רק שאני הסתבכתי בגלל כל הסיבות הלא נכונות ויצאתי אהבל והומו." אמר חמי, "ומה שמצחיק עוד יותר זה שעידן חולם להגיע לקורס צלפים. הוא כל כך צעיר ותמים שהוא בכלל לא מבין שהוא יצטרך לפוצץ לאנשים את המוח ולראות מה הוא עשה דרך הכוונות המשוכללות שאני עוזר ליצר. רק רציתי להביא הביתה בשלום משכורת ופתאום נהייתי חלק מתעשיית הנשק."
"אתה רק מסמן אותן." הזכיר לו מיצי.
"כן, זה מה שאני אומר לעצמי כל הזמן, אבל בכל זאת… טוב אלו החיים, חוץ מזה וחוץ מגלגל"צ שדפק לי במוח היה לי אחלה יום."
"אתה שונא גלגל"צ."
"אבל עידן אוהב את התחנה הזו ולא יכולתי לטחון לו כל היום עם התוכניות אקטואליה שאני אוהב."
"למה לא? למה לו מותר לטחון לך במוח עם שירים צווחניים ולך אסור לשמוע מה שאתה אוהב?"
"לא אמרתי שאסור, אם הייתי מתעקש הוא היה שומע מה שאני אוהב, אבל לא היה לי נעים לכפות עליו לשמוע את התכניות שלי." ניסה חמי להסביר.
"אז ויתרת על 'המילה האחרונה'? אני יודע שאתה אוהב לשמוע את התכנית הזו ובעיקר עם אברי גלעד וג'קי לוי."
"עשינו הסכם." התבהרו קצת פניו של חמי, "הוא יכול לשמוע כל היום גלגל"צ בתנאי שאני אוכל להקשיב ל'מילה האחרונה'. היום הייתה אחלה תכנית, אברי חזר מאפריקה וסיפר חוויות מאוד מעניינות. גם עידן נהנה לשמוע. הוא באמת בחור נורא נחמד, יש לי מזל שהבוס הביא אותו."
"יופי, אבל בכל זאת אתה נראה שפוך. הצביעה לא תברח חמי."
"בוא רק נקנה את הצבע ומחר נחליט אם בא לנו לצבוע." התעקש חמי ומיצי נכנע ופנה לחנות 'קנה ובנה'.
הם שוטטו בין המדפים, בחנו קטלוגים של צבעים, בחרו בגוונים הרצויים להם והתחילו להתגלגל לעבר הקופה כשפתאום נתקלו בדוק – האקס של מיצי.
הוא היה בחברת אישה צעירה ונאה ושניהם צחקו בשביעות רצון ואז נתקלו עיניו במיצי ובחמי. ברגע שראה אותם נמחק החיוך של דוק מפרצופו ומבטו התקדר אך הוא התעשת מיד, חזר והעלה את חיוכו על פניו, בירך אותם לשלום בחביבות והציג בפניהם את הצעירה הנאה כאדווה, השותפה שלו לדירה.
הם עמדו זה מול זה בתור לקופות ושוחחו כמו חברים ותיקים. דוק סיפר שהחליט להתמחות בגינקולוגיה, שאל את מיצי איך היה בלונדון ואת חמי מה הוא עשה בניס, ואז אדווה נזכרה בטיול שעשתה בצרפת והתחילה לספר עליו סיפור מייגע וארוך שנתן להם תירוץ מצוין לשתוק עד שהגיעו למגרש החנייה ונפרדו זה מזה בלחיצות יד ובהבטחות לשוב ולהיפגש.
כשהגיעו הביתה חמי הודיע שהוא עייף מידי לאכול ואחרי שהתקלח נזרק על המיטה ונרדם.

מיצי נסע לבוריס ובעזרתו של דניס גמר לארוז את כל בגדיו וחפציו של חמי והעמיס אותם על רכבו. בוריס לא עזר להם אלא ישב מול המחשב שלו, גבו אליהם ונראה אדיש ומרוחק. רגע לפני שמיצי נסע לדרכו הוא הופיע פתאום, גירש את דניס הביתה ורכן אל מיצי מבעד לחלון המכונית.
"תגיד לו שאני תמיד כאן אם הוא צריך אותי, ושישמור על עצמו."
"בסדר."
"בעצם עזוב, עדיף שאתה תשמור עליו מיצי."
"אני לא יודע איך לעשות את זה. הוא לא מקשיב לי, פתאום הוא מתעקש שנצבע את הדירה, אבל הוא נראה כל כך עייף בוריס, אני לא יודע מה לעשות."
"גם אני לא." הודה בוריס, ליטף את ראשו של מיצי והסתלק.

מיצי החנה את המכונית מול הדירה שלו ובדיוק כשעמד לחצות את הכביש ולעלות למעלה דוק התקשר, נסער מאוד ובלי להקדים שלום ומה שלומך התנפל על מיצי בזעף. "אז מה, משה, לא נמאס לך להיות ריבאונד נצחי? שוב חזרת אליו?"
"אנחנו רק גרים יחד עומר."
"כן, בטח. רק גרים יחד…"
"הוא צריך מקום לגור ואני צריך שותף… למה אתה כועס כל כך?"
"כי אני חבר שלך, כי אכפת לי ממך ונמאס לי לראות איך אתה נמרח על המנחם הדפוק הזה! ראית איך הוא נראה? פעם הוא עוד היה בחור יפה אבל עכשיו… הוא נראה כמו הצרות שלי."
"ממתי לך יש צרות עומר?" ניסה מיצי להתבדח.
"שתוק משה. אתה בטח משרת אותו מכף רגל ועד ראש, מסבן לו את הגב במקלחת, נכנס אליו למיטה לעשות לו מסג' בגב ובכפות הרגלים ועוד אומר תודה כשהוא מרשה לך לעבור משם לזין שלו. אתה כזה פתטי מצקין! לפחות אל תשכח לשים קונדום, שהוא לא ידביק גם אותך."
"למה אתה מתכוון גם אותי?" הופתע מיצי, "חמי מאוד זהיר, הוא בחיים לא הדביק מישהו."
"זה מה שאתה חושב, עובדה שהחבר המופרע שלו, זה שנמרח עם האופנוע שלו על עץ, היה נשא איידס."
"רוני גם היה נשא?"
"כן, רוני, הסקס מניאק שלא הפסיק לזיין בחורות מהצד למרות שהוא חי עם חמי."
"איך אתה יודע שהוא היה נשא?"
"בדקתי את הדו"ח של הנתיחה שאחרי המוות שלו והצצתי לתיק הרפואי שלו. הוא קיבל תשובה חיובית כמה ימים לפני הכאילו תאונה שלו."
"כאילו תאונה?"
"הוא לא היה שיכור ולא מסטול, הייתה ראות טובה והכביש היה ריק. זו לא הייתה תאונה."
"לא היית שם, איך אתה יכול לדעת את זה?"
"בסדר, אני לא יודע מה באמת קרה שם, אבל לא סביר שזו הייתה תאונה, זה נראה יותר כמו התאבדות."
"המשפחה שלו יודעת?"
"ביררתי אצל הרופא התורן ששחרר את הגופה, מי שטיפל בכל הסידורים היה אחיו הגדול. הוא יודע הכול, אבל כנראה שהוא לא סיפר להוריו שום דבר. הם אנשים דתיים, מבוגרים וחולים. הם מספיק שבורים גם ככה."
"אני בטוח שגם חמי לא יודע. הוא משוכנע שרוני מת בתאונת דרכים."
"ותספר לו?"
"לא יודע. לא חושב. גם הוא די שבור עדיין וגם הוא לא ממש בריא."
"ואתה כמובן מתנדב לטפל בו." התמרמר עומר, "הזדיינתם כבר?"
"לא עסקך." נבח מיצי שאיבד את סבלנותו ומיד התעשת והוסיף בקול שקט יותר, "ראינו יחד את ברוקבק בטלוויזיה."
"כן, שמתי לב שהתחילו להקרין את השעממון הרכרוכי הזה גם בטמבליזיה. בטח שוב הזלת דמעות לקראת הסוף."
פתאום נתקף מיצי קוצר רוח כלפי עוקצנותו של האקס המריר שלו. "מה אתה רוצה מחיי עומר?"
"אני דואג לך, אידיוט!"
"לא צריך, אני בסדר."
"לא, אתה לא. אתה שוב עם המנחם המגעיל הזה ששוב ינצל אותך ויזרוק אותך. למה אתה חייב להיות מאוהב דווקא בטיפוס הזה?"
"לא יודע עומר, למה אתה חייב להיות מאוהב דווקא בי?"
"לך תזדיין." הטיח עומר וסגר.
הלוואי חשב מיצי והלך הביתה.

חמי עדיין ישן והוא התפשט מהר, התקלח בזריזות ונשכב לצידו. חמי התהפך, הניח יד על מותניו ומשך אותו אליו. מיצי נדחק אליו מלא תקווה, אבל חמי פיהק ושאל מה בנוגע לקפה ואולי משהו לאכול כי הוא מת מרעב.
"גם אני רעב." העז מיצי להגיד וליטף את קדמת תחתוניו של חמי שהתיישב במהירות, נראה מבויש ואומלל.
היו כמה דקות של מבוכה כששניהם התנצלו זה בפני זה, מביכים זה את זה עוד יותר. אחר כך הם התייאשו מכל העסק והלכו להכין אוכל.
בוריס צדק, אנחנו באמת שתי פולניות, חשב לעצמו מיצי בתסכול אחרי שהסעודה נגמרה והוא נשאר עם כיור מלא כלים מלוכלכים. הוא שטף את הכלים בזריזות והחליט שהוא לא יזום יותר כלום ויניח לנושא עד שחמי יעלה אותו.
בערב הם הלכו לטיול קטן להכרת הסביבה ובדרך חזרה קפצו לבקר את השכנים ממול שהיו מאוד נחמדים וברכו את חמי בחמימות, ואחר כך הלכו לישון.
רק למחרת בבוקר, כששניהם היו עדיין מנומנמים למחצה זה קרה שוב, זקפת הבוקר של חמי נדחקה אל ישבנו של מיצי שהפקיר את אברו לידו המנוסה של חמי ושניהם התחככו ונעו זה כנגד זה עד שגמרו.
"זה לא שלא נהניתי." אמר מיצי אחר כך, "אבל חמי… אתה יודע…"
"כן, אני מצטער. אני לא מסוגל לתת לך יותר מיצי, אתה רוצה שאני אעבור לישון בחדר השני?"
"לא, אני רוצה שתנשק אותי ושנעשה סקס אמיתי, לא… לא הדבר הזה."
חמי קפא לרגע ואז קם והלך למקלחת.
מיצי לא ויתר והלך אחריו. הוא התכוון להמשיך לדבר, להגיד שמה שהם עושים זה אוננות משותפת, לא סקס, ולמה חמי לא נישק אותו אפילו פעם אחת מאז שהם התחילו לגור יחד, ולמה…
אבל אז הוא ראה את מבטו הבוהה, אלוהים יודע לאן, של חמי ואת פניו הסחופים והאבודים וכל מה שהוא אמר היה, "אני מצטער שאני כזה דביל חמי. בוא, אני אסבן לך את הגב."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il